פסוק א:שוטטו. לכו בחוצות ירושלים אנה ואנה וראו עתה בהם ותנו לב לדעת מעשה האנשים ובקשו ברחובותיה אם תמצאו שם איש ישר אם יש מי עושה משפט ומבקש אמונה:
פסוק א:ואסלח לה. אם תמצאו אף איש יחידי כזה אז אסלח לכל העיר:
פסוק ב:ואם חי ה׳. ואם יאמרו בשבועתם חי ה׳ לא הוא בעבור שהם מאמינים בו אבל באמת כשרוצים להשבע בשקר נשבעין בה׳:
פסוק ג:עיניך הלא לאמונה. הוא מאמר הנביא אל מול ה׳ לומר הנה השגחתך בהם הלא היא על דבר המתקיים ולא על דבר בטל שאין בו תועלת:
פסוק ג:הכיתה אותם. בהשגחתך הכית אותם למען יווסרו לטוב להם:
פסוק ג:ולא חלו. לא נעשו חולים מן ההכאה ר״ל לא הרגישו שבא עליהם לעורר לבם לתשובה:
פסוק ג:כליתם. הבאתם קרוב אל הכליון ועכ״ז ממאנים לקחת מוסר:
פסוק ג:חזקו פניהם מסלע. הקשו פניהם יותר מן הסלע ר״ל לא נכנעו אבל העיזו פניהם וממאנים לשוב:
פסוק ד:ואני אמרתי. כשהוכחתים ולא קבלו מוסר אמרתי בתחילה אין תבונה בהם ואך דלים המה מחכמה:
פסוק ד:נואלו. נשתטו בדעתם כי לא ידעו דרך ה׳ וכו׳ שמביא פורענות לגלות אוזן למוסר:
פסוק ה:אל הגדולים. בדבר החכמה:
פסוק ה:ואדברה אותם. אדבר עמהם דברי תוכחתי:
פסוק ה:כי המה ידעו וכו׳. שהפורעניות בא לגלות אוזן למוסר:
פסוק ה:המה יחדיו. הדלים עם הגדולים:
פסוק ה:שברו עול. ר״ל אינם רוצים להיות נכנעים למקום:
פסוק ה:נתקו. העתיקו מעליהם מוסרי העול והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ו:על כן. בעבור שאינם רוצים להיות נכנעים למקום לכן מסרם ביד האומות:
פסוק ו:הכם אריה מיער. זה משל על האומות:
פסוק ו:זאב ערבות. זאב היושב במדבר יעשוק נפשותם:
פסוק ו:שוקד. ימהר לבוא על עריהם להשחיתם:
פסוק ו:כל היוצא מהנה. מן העיירות ההנה:
פסוק ו:יטרוף. ע״י אחד מהחיות ההם:
פסוק ו:עצמו. חזקו בדבר המרידה:
פסוק ז:אי לזאת אנה הזכות אשר לזאת אסלח לך הלא בניך עזבוני: בלא אלהים. העכו״ם שאין בו ממש בו האמינו ונשבעו בו:
פסוק ז:ואשביע. אני השבעתי אותם בכל טוב ומרוב טובה ותאות הלב פנו אל הזנות:
פסוק ז:ובית זונה. לבית זונה הלכו גדודים יחד ולא יתבוששו אלה מאלה:
פסוק ח:סוסים מיוזנים. הם היו כמו הסוסים שנתנו להם מזון הרבה בלילה והמה שבעים לתאותם שכאשר ישכימו בבוקר יצאו ויצהלו וכן המה ימלאו תאותם וינאפו עם אשת ריעיהם כל הלילה וכאשר ישכימו בבקר יצהלו איש אל אשת רעהו מרוב שמחה והשגת תאות הלב:
פסוק ט:העל אלה. וכי על מעשים כאלה לא ישגיח להפרע מהם בתמיה:
פסוק ט:אשר כזה. אשר עושה כדבר הזה:
פסוק י:עלו בשרותיה. אתם משחיתי ארץ ישראל עלו בין שורות כרמיה ושחתו אותם אבל לא תכלו את הכל ור״ל שחתו בעם ואל תאבדו את כולם:
פסוק י:הסירו נטישותיה כי לא לה׳ המה. כי אינם עם ה׳ כי פשעו בו:
פסוק יא:כי בגוד וכו׳. כי בגדו בי אלה כאלה כמו שבגד ישראל כן בגד יהודה:
פסוק יב:כחשו בה׳. כחשו בהשגחת המקום:
פסוק יב:לוא הוא. ר״ל אין הוא משגיח:
פסוק יב:ולא תבוא עלינו רעה. כי הואיל ואין משגיח אין שכר ועונש:
פסוק יג:והנביאים. ר״ל דברי הנביאים יהיו דומים לדברי רוח שאין בהם ממש:
פסוק יג:והדבר אין בהם. לא ה׳ דבר בם כי היו מכחישים דברי הנבואה:
פסוק יג:כה יעשה. היו מקללים את הנביאים לאמר להם כה יעשה ה׳ להם כפי הרעות אשר הם מתנבאים עלינו:
פסוק יד:יען. בעון אשר דברתם הדבר הזה להכחיש ההשגחה והנבואה:
פסוק יד:הנני נותן וכו׳. דברי הנבואה אשר נתתי בפיך תהיה כאש השורף והעם הזה יהיה נוח להשרף כעצים:
פסוק יד:ואכלתם. דבר הנבואה תשרוף אותם ר״ל דבר הנבואה תבוא עליהם:
פסוק טו:הנני וכו' בית ישראל. ר״ל אתם בית ישראל הנני מביא עליכם וכו׳:
פסוק טו:גוי איתן הוא. גוי חזק:
פסוק טו:גוי מעולם הוא. ר״ל מזמן רב הוא מבצריך אשר אתה בוטח בהנה להשגב בהן מפני האויב:
פסוק יז:בחרב. ר״ל בעת יבוא עליך בחרב מלחמה:
פסוק יח:וגם בימים ההמה. שיבוא עליך צרות מרובות מ״מ לא אכלה הכל כי ישאר ממך שארית ללכת גולה:
פסוק יט:כי תאמרו. אתם ההולכים גולה:
פסוק יט:תחת מה. בעבור מה עשה וכו׳ את כל אלה להיות מקצתם נהרגים ומקצתם גולים:
פסוק יט:ואמרת. אתה ירמיה תאמר להם שבא מדה במדה כפי אשר עזבתם את ה׳ ועבדתם אלהי נכר בארצכם כן תהיו נעזבים מה׳ ותלכו בגולה לארץ אחרת ותעבדו גויי הארץ ההיא:
פסוק כ:הגידו זאת. את האמור למטה:
פסוק כ:והשמיעוה. את הדבר הזאת:
פסוק כא:עם סכל. עם טפש ואין להם לב משכיל:
פסוק כא:ולא יראו. מפלאות המקום:
פסוק כא:ולא ישמעו. פלאי מעשיו:
פסוק כב:האותי. וכי לא תיראו ממני וכי לא תרעדו מפני:
פסוק כב:גבול לים. להיות גבול לים שעד החול יבוא:
פסוק כב:חק עולם. החק הזה הוא כל ימות עולם:
פסוק כב:ולא יעברנהו. אין מי הים עוברים את הגבול:
פסוק כב:ויתגעשו. אף כי ינודו בתנועה חזקה עכ״ז לא יוכלו לעבור הגבול:
פסוק כב:והמו גליו. אף כי ירוצו גליו עד כי נשמע קול המייתם עכ״ז לא יעברו הגבול וכ״ז הוא מפחד ה׳ ומהדר גאונו:
פסוק כג:ולעם הזה. אבל לעם הזה היה לב מעוות וממרה:
פסוק כג:סרו וילכו. סרו מה׳ והלכו להם:
פסוק כד:נירא נא. ר״ל אם עד הנה לא היה פחד אלהים לנגד עינינו הנה עתה נשים על לב לירא את ה׳ הנותן גשם וחוזר ומפרש שנותן יורה ומלקוש כ״א בזמן הצורך:
פסוק כד:שבועות חקות קציר. ר״ל החוק של שבועות ימי הקציר ישמר לנו שלא היה מוריד גשמים בא״י כל ימי הקציר שהוא סימן קללה וזש״ה הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר (שמואל א י״ב:י״ז):
פסוק כה:הטו אלה. הטו מכם הידיעה וההשכלה:
פסוק כה:מנעו הטוב. היא תבונת הלב המביא טובה:
פסוק כו:כי נמצאו בעמי רשעים. ומעשיהם הם המטמטמים את הלב:
פסוק כו:ישור. יביט לארוב על אנשים כאדם המניח פח יקושים ללכוד עופות כן הציבו הם פח משחית וילכדו אנשים לגזול הונם ולהרגם:
פסוק כז:ככלוב. כמו הכלוב הוא מלא מן העופות כן בתיהם המה מלאים מן המרמה:
פסוק כז:גדלו. בהון רב ולתוספת ביאור אמר ויעשירו:
פסוק כח:שמנו. נעשו שמנים וצחו בבהירות רב:
פסוק כח:גם עברו. ר״ל גם כל דברי רע הבא לידם עברו עליהם:
פסוק כח:דין לא דנו. לא דנו דין אמת ואפילו דין יתום ואעפ״כ הצליחו ולא נפרעתי עדיין מהם:
פסוק כח:ומשפט. ר״ל בעבור כי הצליחו אחזו בדרכם ולא שפטו משפט האביונים אשר יצעקו מפני נוגשיהם:
פסוק כט:העל אלה. וכי על מעשיהם כאלה לא אשגיח להפרע מהם בתמיה:
פסוק כט:אשר כזה. אשר עושה כדבר הזה:
פסוק ל:שמה. דבר תמהון ומגונה נהיתה בארץ:
פסוק לא:הנביאים. נביאי הבעל:
פסוק לא:בשקר. בשם הבעל שהוא דבר שקר:
פסוק לא:והכהנים. כהני הבעל:
פסוק לא:ירדו. ימשלו בכח הנביאים כי הם המשילום:
פסוק לא:אהבו כן. להיות הם המושלים:
פסוק לא:ומה תעשו. הנביא אומר להם ומה תעשו בבוא אחרית הדבר הוא גמול התשלומין וכי בידם להציל אתכם: