א וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ ב עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת־אָהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת־עֲנָ֔ה בַּת־צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי׃ ג וְאֶת־בָּשְׂמַ֥ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת׃ ד וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת־אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת־רְעוּאֵֽל׃ ה וְאָהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת־יעיש (יְע֥וּשׁ) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ־ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ ו וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁיו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כָּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כָּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃ ז כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם׃ ח וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ ט וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר׃ י אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי־עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן־עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן־בָּשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ יא וַיִּהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז׃ יב וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ יג וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּ֣ה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ יד וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אָהֳלִיבָמָ֧ה בַת־עֲנָ֛ה בַּת־צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת־יעיש (יְע֥וּשׁ) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹֽרַח׃ טו אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי־עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז׃ טז אַלּֽוּף־קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה׃ יז וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֙חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ יח וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אָהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אָֽהֳלִיבָמָ֛ה בַּת־עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃ יט אֵ֧לֶּה בְנֵי־עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ כ אֵ֤לֶּה בְנֵֽי־שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַעֲנָֽה׃ כא וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃ כב וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע׃ כג וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם׃ כד וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃ כה וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאָהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה׃ כו וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן׃ כז אֵ֖לֶּה בְּנֵי־אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַעֲוָ֖ן וַעֲקָֽן׃ כח אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַאֲרָֽן׃ כט אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה׃ ל אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י לְאַלֻּפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר׃ לא וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לב וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה׃ לג וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה׃ לד וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי׃ לה וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית׃ לו וַיָּ֖מָת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה׃ לז וַיָּ֖מָת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר׃ לח וַיָּ֖מָת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן־עַכְבּֽוֹר׃ לט וַיָּמָת֮ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן־עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת־מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב׃ מ וְ֠אֵלֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַֽלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת׃ מא אַלּ֧וּף אָהֳלִיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן׃ מב אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר׃ מג אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה ׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ב:
אהליבמה וכולי כינה שמה וכו׳ אבל לבשמת לא הוצרך לכנות לה שם אחר דאע״ג דלפי האמת היה שמה בשמת ע״ש שמקטרת לע״ז מ״מ הוא היה מטעה את אביו באמרו שנק׳ בשמת ע״ש שנאים מעשה כבשמים כן נ״ל ודלא כש״ח. והשתא א״ש נמי דמש״ה התם כתב קרא לבשמת אחר׳ יהודית אע״ג דהיא היתה אשתו ראשונה כנר׳ מהכא מ״מ כתבה אחר כך ללמד היא גופה דכשם שהוא כינה שם האחת יהודית לשבח כך היה מפ׳ שם האחרת ג״כ לשבח להטעות. ואע״ג דהתם כתיב יהודית בת בארי החתי והכא כתיב בת ענה בת צבעון החוי י״ל שאף זו מן התוכחות דעשו שינה שם אביה דבאמת יצתה מבין שניהם צבעון וענה. כמ״ש כאן ועשו לא רצה להודיע זה לאביו וא״ל שהיא בת בארי החתי והתורה לא נמנעה מלכתוב כמו שהוא אמר כמו שלא נמנעה מלכתוב יהודית אף על גב דשמה אהליבמה ובא הרמז ג״כ אל האמת דבארי רמז לצבעון שבא על הבאר והמקור שיצא ממנו דהיינו רמז והחתי רמז על ענה אשר מצא את הימים שחיתיתן מוטלת על הבריות והרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא ע״ע:
פסוק ב:
בת ענה וכו׳ שבא צבעון וכו׳ ק׳ דמנ״ל הא דילמא ענה בא על אמו אשת צבעון ונפק מינה אהליבמה והכי משמע טפי מדכתיב בת ענה תחלה ש״מ שזהו האמת דבת ענה הוא. אלא דהדר וכתב ג״כ בת צבעון כלפי מה שסוברין העולם וה״נ משמע ממאי דבסיפ׳ דענינ׳ כתיב אלה אלפי אהליבמה בת ענה לחוד ש״מ שהוא עיקר אביה וכן משמע עוד מדכתיב בתר הכי ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה ומצאתי להתו׳ בב״ב פ׳ י״א דף קט״ו ע״ב שכתבו כן בשם רש״י בפי׳ החומש כנר׳ שכך היתה גרסת׳ בדברי רש״י. ולפי נוסח דידן הרא״ם ז״ל כתב דלפי שמצא רש״י כדברי רז״ל שצבעון בא על אמו והוליד ענה וכדלקמן לכך תלה נמי קלקול זה בצבעון דתולין הקלקלה במקולקל ע״ש שהאריך אך לעד״ן דהואיל וכוונת רש״י כמו דמסיים והודיעך הכתוב שכלן בני ממזרים היו א״כ לפי המכוון הוה עדיף טפי שלא לתלות כל הקלקלה בצבעון לבדו. ולעד״נ להיפך מדברי הרב אלא דלפי שמצא הרב בדבריה׳ ז״ל דצבעון בא על אמו לא ניחא ליה לפרש הב׳ שענה בא על אמו אלא ניחא ליה טפי למימר שצבעון בא על כלתו לומר שלא בערוה אחת לבד היו פרוצים אלא על כל העריות ואכתי יש לדקדק אמאי לא פירש״י כמ״ש התם בב״ב דענה אשה היתה והיינו דכתיב אהליבמה בת ענה בת צבעון כלו׳ אמה ענה ואביה צבעון ונראה דרש״י ז״ל קרא אשכח ודריש ואמר מלתא דלא אמרה שבור מלכ׳ ודומיא דההיא ממש דאמור רבנן אמר קרא הוא ענה דמעיקרא. ה״נ בתר הכי כתיב ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה. והך בת ענה יתירא הוא אלא ה״ק ואלה בני ענה זה שאמרנו לעיל בנו של צבעון דישון ואהליבמה בת ענה כלו׳ והיינו בת ענה דאמרן מעיקרא אהליבמה בת ענה בת צבעון הוא ענה האמור כאן הוא ענה האמור שם וממילא הואיל וגברא הוא צריכין למימר כמ״ש רש״י שבא צבעון על כלתו וכו׳ וא״ת אכתי לרז״ל תיקשי היא גופה מנ״ל דבא צבעון על אמו והוליד ענה דילמא שעיר הוא שבא על כלתו אשת צבעון והוליד ענה. ולכך חשיב ליה בבני שעיר וחשיב ליה בבני צבעון והדר בא צבעון על כלתו א״נ ענה בא על אמו ונולדה אהליבמה אלא י״ל מלתא דשויא אכוליה עניינא דהואיל וכוונת הכתוב להודיענו שכולם ממזרים ומקולקלים פסולים ופוסלים אי אמרת בשלמא דלא גלי קרא אלא בחד מנייהו דמקלקלו אורחותיו הוה ממילא נילף לכלהו במה מצינו אלא אי אמרת דגלי קרא בתרתי הואיל ולא צריך אלא בחד ואי כפל קרא וכתב בתרתי מעתה הו״ל כמו שני כתובים הבאין כאחד דאין מלמדין ובמאי דגלי גלי במאי דלא גלי לא גלי הילכך צריכי׳ לבקש אופן שיהיו שני הקלקולי׳ בחד גברא ולא משכחי׳ אלא בצבעון שנדרש לפניו ולאחריו שבא על אמו ונפק ענה ועל כלתו ונפקא אהליבמה דהשתא שפיר נילף לכלהו במה מצינו ובדמיון זה תפס הכתוב גבי בני עשו דתפס הקלקול של אליפז שבא על אשת אביו ועל אשת שעיר כדלקמן וממילא נילף מניה במה מצינו לכלהו בני עשו שכלם רשעים וסרוחים על ערשותם:
פסוק ג:
בשמת וכו׳ מצאתי באגדה וכו׳ ממה שנמצא לימוד זה בהך קרא למדנו דאע״ג דכבר יש לו אשה ובנים דהשתא תו ליכא מצות פו״ר אפ״ה מוחלין לו דהא הכא גבי עשו כשלקח אשה זו כבר הו״ל תרתי נשי ובנים נמי שהרי זה היה מעשה כשהלך יעקב מבית אביו ואמור רבנן דאליפז רדף אחריו במצות אביו ואפ״ה קרי לה מחלת שנמחלו לו ההיא שעתא אי הוה הדר ביה אלא דלפי שהוסיף רשעה על רשעתו למען ספות וכו׳ לא נמחלו לו אלא אלו ואלו נצרכים דומיא כההיא דאמור רבנן גבי מעביר ראשון ראשון ועון עצמו אינו נמחק:
פסוק ה:
ואהליבמה וכולי קרח זה וכולי ממ״ש לעיל נתבאר ג״כ הך דהכא דה״ט דלא אמרי׳ שבא עשו על כלתו אשת אליפז ויצא קרח לפי שמצינו שביאר הכתוב קלקול באליפז כדלקמן גבי תמנע וניחא לן שלא יהו כב׳ כתובים הבאין כא׳ דאין מלמדין הילכך תלי׳ הך נמי באליפז כדי ללמוד במה מצינו שכולם בני תמותה. ועמ״ש בפרשת ויגש על פירוש כל הנפש לבית יעקב בס״ד:
פסוק כ:
יושבי הארץ וכו׳ שהיו טועמין וכולי ק׳ דבשבת פ׳ אר״ע אהך קרא דרשו שהיו מריחין את הארץ דדריש מלת חורי מסורסת מל׳ ריח ועל פ׳ צבעון החוי הוא דדריש שטועמין את הארץ כחויא. ומ״ש דנקט רש״י על פ׳ זה שהיו טועמין דלא נפיק מהכא ואע״ג דקושטא הוא דהיו עבדי הכי מ״מ הי״ל לאשמועי׳ אידך דרשה דהויא רבותא טפי להכיר ולהבחין בריח בלבד הואיל והוא ג״כ אמת והוא מאי דאשמועי׳ מהך קרא וצ״ע:
פסוק כד:
את הימים וכו׳ חמור על סוס נקבה וכו׳ אע״ג דאיכא נמי פרדות שאביהן סוס ואמותיהן חמור ומנ״ל דהך דענה מהנהו דאביהן חמור. י״ל דנפ״ל מדכתיב ברעותו את החמורי׳ ש״מ דהנהו עיקר ומהם הרביע על סוסיא. וסברא זו שכתב רש״י היא דעת רשב״ג בפסחים דסבר פרד בימי ענה היה ואיכא מ״ד התם דאדם הראשון הרכיב ב׳ בהמות ויצא מהן פרד ולדידיה צריך לפ׳ הך קרא דאשר מצא את הימים כדתרגם אנקלוס דאשכח ית גברייא ופי׳ הרמב״ן הביאו הר״ר בחיי שבאו עליו גבורים מהאומה הנק׳ אימים ורצו לגזול ממנו החמורים במדבר והצילם מידם:
פסוק לא:
ואלה המלכים וכו׳ וכנגדן וכו׳ שכשזה קם זה נופל והתחילו מלכי אדום תחלה שכך רצה יעקב וכך אמר לו יעבר נא אדוני לפני עבדו:
פסוק מ:
ואלה שמות וכו׳ ופסקה מהם וכו׳ אע״ג דלקמן פי׳ מגדיאל רומי והוא מלכות גדול כדחזי׳ ל״ק דהאמת הוא דכך הו״ל להיות שכשהגיע המלכות ליד יעקב אילו לא חטאו לא היתה המלכות פוסקת מהם וממילא לא היה עוד מלכות באדום אלא דמפני חטאינו חזרה המלכות להם עד ישקיף וירא ה׳ משמים והיתה לה׳ המלוכה בב״א: