האור מתוך החושך (בית עשו)
בפרק הקודם הכרנו את דרכו החדשה של יעקב, בה נתעלה בדבר ד' למדרגת "ישראל", שעניינה היכולת להשיג מעלות רוחניות למרות המכשולים וגם על־ידיהם. כמו כן ראינו כיצד נשלמו אבני היסוד לבית־ישראל בהולדת בנימין.
מכאן ואילך תהיה ההתפתחות הלאומית מושגחת מעבר ליכולת הרוחנית או האישית. השגחה זו עתידה לגלות את כל חכמתה וגבורתה כדי להביא לשכלולה של האומה הישראלית, שבניינה עומד במרכז העולם.
דרכו של יעקב, האב הציבורי, סללה את שביליה מתוך מאבק במכשולים שעמדו לה בכל תחומי החיים: מאבקים רוחניים (על הבכורה); מאבקים משפחתיים (על נשיאת רחל לאשה); מאבקים חומריים (לנוכח רמאות ועושק מצד לבן); ומאבקים הקשורים לאחיזה בארץ (כנגד עשו ואנשי שכם).
בדרך דומה ימצא עם ישראל את עצמו בעתיד עומד לנוכח משברים רבים, ורק לאחר שיגבר עליהם יזכה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אמנם כאן עתידים המשברים להיות עמוקים וחזקים בהרבה ולהציב אתגר לא בפני היחיד בלבד אלא בפני הכלל.
[גם במסגרת עם ישראל נוכל למצוא מאבקים רוחניים, דוגמת חטא העגל; מאבקים משפחתיים, דוגמת מחלוקת קורח ועדתו; מאבקים הקשורים בכניסה לארץ, דוגמת חטא המרגלים; התמודדות עם כוחות עליונים מצד בלעם הרשע, המזכירה את מאבקו של המלאך ביעקב. וגם בהמשך הדורות – מלשינות שהביאה לעיכוב בניין המקדש מצד בנו של המן הרשע (ראה רש"י עזרא ד ח), הבא מזרע עשו, ומצד סנבלט הַחֹרֹנִי וחבריו; מכה של נישואי תערובת בימי עזרא, ועוד. לימים, סמוך לכניסתנו השלישית לארץ הוכינו בשואת אירופה ובנגעי הרפורמים, וכיוצא באלו].
כוחות ההתנגדות שיצֵרוּ לישראל הולכים ומתפתחים משורשו של עשו, שטנו של יעקב שיצא עמו מן הבטן. על־כן לאחר שנקראנו "ישראל" – בפעם הראשונה כשמו המתוקן של יעקב האיש, שגבר על המלאך; ובפעם השנייה כשם שנקבע על ידי הקב"ה לאומה כולה – סודרת התורה את האתגרים הלאומיים העתידים לצאת מבית עשו בסדר מלכותי, המתאים לייעודם הכללי, "...הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"(לא). כל אחד ממלכי אדום מגלם כוח המזיק לכלל המציאות ומכין את הקרקע למלכותם של ישראל, שתבקע מתוכו כאור העולה מתוך החושך ותמציא לעולם רפואה ממכתו.
עניינו של יעקב הוא חיבור שמים וארץ, ותפקידו כפול: בחלקו הוא אחוז במעלות הרוחניות, ובחלקו, במעלות הגשמיות הראויות להשתלב בהן. לשם כך קיבל שתי ברכות מאביו, אחת המתייחסת אל הבחינה הגשמית המחוברת לשפע הרוחני, "וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱ-לֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃"(בראשית כז כח), ואחרת שיש בה משום התבססות והתעלות כוחות הרוח הנמשכים מאברהם אבינו, עמוד האמונה, "וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם"(בראשית כח ד). כן ראינו את חזון הסולם, המחבר שמים וארץ, ואת בניין הבית הכפול בייעודיו על־ידי רחל ולאה.
כנגד קומתו הכפולה של יעקב הציבה ההשגחה את האויב, שאף הוא בנוי בקומה כפולה: קומה רוחנית, המאיימת במידה ידועה על ערכי הרוח הקדושים; וקומה ארצית, העוסקת בהשפלת החיים הארציים.
כך מתארת התורה כי גם עשו, כיעקב, נשא שתי נשים (ב). כשראה שנשותיו אינן מוצאות חן בעיני אביו בשל היותן מבנות הכנעני, נשא את בת ישמעאל (ג), כדי לחזק את אחיזתו במשפחת אברהם. חז"ל מלמדים כי במעשה זה ובמה שנמשך ממנו [נוסף לחיזוק הקשר עם אברהם היה בכך משום כיבוד אב ואם כלפי יצחק ורבקה] זכה עשו לאורות רוחניים שעל ידם ביסס את זכותו וחיזק את כוחו להצר לישראל, וכך דרשו: " 'אַחַ֣ר כָּב֔וֹד שְׁלָחַ֕נִי אֶל־הַגּוֹיִ֖ם הַשֹּׁלְלִ֣ים אֶתְכֶ֑ם'(זכריה ב יב) - אחר שאשלם לעשו כבוד שכיבד את אביו"(רש"י זכריה ב יב), רק אז ייגאלו ישראל מיד הגויים.
לעומת זאת, בקשר הנישואים שקשר עם בני שעיר החורי, שעליהם אמרו חז"ל: " 'יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ'(בראשית לו כ) - שהיו בקיאין ביישובה של ארץ"(שבת פה.), ביסס עשו את כוחו הארצי ואת היכולות המעשיות הנמשכות ממנו. כך איחד בידיו כוחות שליליים המקבילים למדרגתו של יעקב, המחבר שמים וארץ.
נקודת החיבור החזקה בין התחומים, שבה התגלה חוד החנית של בית עשו, הייתה בבנו אליפז, שלקח לו את תמנע מבנות אלופי החורי ומהם נולד עמלק (יב), ראש הצוררים את ישראל מאז ועד אחרית ימות עולם, מי שעתיד לקדש עליהם מלחמה בכל תהליכי הופעותיהם (ביציאת מצרים, בגיבוש מלכותם, בתחילת ימי בית שני ועד אחרית – בימי המשיח).
בדברי חז"ל מובא שתמנע השתוקקה לדבוק בבית אברהם, ומשלא זכתה לכך בקדושה – הפכה להיות פילגשו של אליפז, כשהיא משקיעה באותו חיבור את צמאונה הרוחני הבלתי מסופק [על כוחו ההרסני של צמאון שאינו בא על סיפוקו אפשר ללמוד מדברי הרב קוק זצ"ל על השדים, שנבראו בין השמשות ולא זכו לקבל השלמה, ומתוך קצף על חסרונם הם שודדים את הבריות (ראה עולת־ראיה ח"ב, עמ' קעח)]. בהמשך הדורות תתגלה תופעה רוחנית של אותו מכשול הרסני בדמותה של המינות הנוצרית, הלוקחת אורות קודש מבית־ישראל ויוצקת אותם בפולחנים אליליים. [הנצרות היא תופעה מפלצתית: הורתה ולידתה בתורת ישראל, אולם שנאת מולידיה טבועה בעצם הווייתה ואת כל אמונתה וחזון עתידה היא מבססת על תקוות השווא לחורבנה של כנסת ישראל ח"ו ולמחיית שם א-להי ישראל מן העולם, "עַל־יְ֝-הוָה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃"(תהלים ב ב).]
התורה מתארת שני כוחות מקבילים: כוחות קשים וחזקים שצמחו מבית עשו (אלופי עשו), ובהתאמה, האלופים שיצאו משעיר החורי (כ), שחברו לאלופי עשו ויצרו את עם אדום. התגבשות זו הביאה להופעתם של שמונת מלכי אדום שהקדימו, ואולי אף עיכבו, את מלכות ישראל.
בתוך שמונת המלכים ניתן להבחין הבחנה ברורה בין שבעת המלכים הראשונים ובין המלך האחרון. שבעת המלכים מתוארים כמי שמלכו ומתו בלא המשך, בעוד המלך השמיני הוא היחיד שלא נזכרה בו מיתה ומכאן שיש מקום להמשך פעילותו - אולי על־ידי תיקונו באמצעותם של ישראל. [על כך יש להעיר כי במסכת עבודה־זרה(י:) מסופר כי שאל אנטונינוס קיסר רומי את רבי האם יש לו חלק לעולם הבא, וכשהשיב לו רבי בחיוב, שאל: והרי נאמר "וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו"(עובדיה א יח)? ענה לו רבי: הכוונה למי שעושה מעשי עשו.]
הבדל נוסף ניכר בשמותיהם של המלכים, כאשר שמו של המלך האחרון – הֲדַ֔ר (לט) – נושא משמעות מתוקנת. על המלך הזה נאמר שהיה בעל אשה, ומכאן שחייו היו מתוקנים על־פי סדרי היצירה המקורית. גם עובדת ייחוסה של אשתו למשפחה מכובדת יש בה כדי להעיד שלא היו אלו נישואין הנמשכים אחר יצרי הגוף, אלא נישואין שנערכו מתוך ראיית העתיד.
ייתכן ששבעת המלכים מלמדים על ההתנגדות הקשה אל הטוב, התנגדות החובקת עולם ומלואו ומושרשת בראשיתו, שבעת ימי מעשה בראשית; אולם המלך האחרון מלמד על התיקון שיבוא באחרית הימים, כשיתעלה העולם כולו, וגם כוחות הרע שייוותרו יצטרפו אל חלקי הטוב, כדברי הנביא זכריה: "וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽא-לֹהֵ֑ינוּ"(זכריה ט ז). מכאן שישנם חלקים המצורפים כיום לכוחות הרע והטומאה, אולם הם עתידים להיטהר עם עלייתם של ישראל לשלמותם, באחרית הימים.