פסוק א:(א-ב) וכאשר שמע המלך יאשיהו היעוד הרע המעותד לבא על יהודה וירושלם, עם היות שהובטח שלא יהיה בימיו, הלך אל בית ה' וקבץ כל הזקנים והכהנים והנביאים שהיו שמה ירמיהו וצפניהו, וגם אוריהו בן שמעיהו אפשר שהיה בזמנו, ויונתן תרגם הכהנים סופרים, ובכלל קבץ כל יושבי ירושלם למקטן ועד גדול, והמלך בעצמו קרא באזניהם את כל דברי ספר הברית באותו ספר שנמצא בית ה' שעשה משה בקדושה רבה, והיה זה כדי שיחרד לבבם וישובו אל ה' וירחמם, (ג) ולכן עמד על העמוד, והוא במקום המלכות המיוחד אליו אצל העמוד, וידמה (עיין סוטה פ"ז מ"א ע"א) שבנו שם עמוד אחד והיה בו המלך בעת קראו את התורה, כמו שנזכר בפרשת הקהל, (דברים ל"א י', י"א י"ב) וכרת הברית בין ה' ובין העם ללכת אחרי ה' ולשמור מצותיו בכל לב ובכל נפש, באופן שבענין האמונות ילכו אחרי השם ולא אחרי שרירות לבם הרע, ובענין המצות יעשו אותם בכל חלקיהם, אם המצות שטעמם ידוע, ואם העדות, שהם המצות המעידים על הנסים, כפסח ומצה וסכה ובכור בהמה ופדיון בכור אדם ודומיהם, ואם המצות שאין טעמם מושג לנו והם החקים, ושיעשו זה בכוונה באופן שיקיימו בשלמות כל הנמצא כתוב בספר תורת משה. והיה זה לפי שראה שהתוכחות ההם שבאו בתורה היו כלם תנאיות אם לא ישמרו לעשות, ולכן השתדל לקיים התנאי משמירתם באופן שלא יבא עליהם הרעה. ואמר ויעמוד העם בברית, להגיד שלא היה בהם מערער אבל כלם אמרו לעמוד בברית ולשמור אותו, ולפי שלא היה מקום לזה כי אם בהסרת הע"ז מביניהם ובבטולה מן הארץ, אמר וצוה המלך לטהר את בית ה' ולבער כל מיני הע"ז מן הארץ, וקבלו חז"ל (שקלים ט' ע"א) שיאשיהו גנז את הארון, ושזהו מה שנאמר בדברי הימים (דברי הימים ב' ל"ה ג') ויאמר ללויים המכינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את השם אלקיכם ואת עמו ישראל, כי צוה אותם לתת הארון בבית אשר הכין שלמה לגנוז שם כמו שפירשתי בבנין שלמה, (דף ר"כ ע"א) כי ידע יאשיהו שעתיד היה הבי' ליחרב מדברי חולדה הנביאה, ולכן צוה לגנוז קדש ה' אשר אהב כדי שלא יבא לידי האויבים כשאר כלי בית ה', והוא האמת כפי פשט הכתוב, שאם לא נאמר כן אלא היה ענין צוואתו שישימו הארון בבית אשר בנה שלמה, והנה היה שם תמיד, וידענו שלא נלקח עם הכלים שלקח מלך בבל, אבל ענינו הגניזה בלי ספק:
פסוק ד:ויצו המלך את חלקיהו וגו'. יאמר שצוה המלך יאשי' את הכהן הגדול ואת כהני המשנה שהם השניי' לכהן הגדול, כמו סגן הכהנים והנמשכים אליו במדרגותי' על הסדר, ואת שומרי הסף, שהם גזברי הכלים אשר בבית ה' ושומרים אותם, להוציא מהיכל השם את כל הכלים העשויים לעבודה זרה ושרפו אותם מחוץ לעיר בשדמות קדרון והוליכו את עפרם לבית אל, רצה לומר שעשו השרפה במישור אחד שהיה סמוך אל נחל קדרון, ונשאו עפרם אל ביתאל שהיה עקר העבודה זרה והעגל אשר עשה ירבעם, כדי לטמא אותו מקום ולערבו עם עפר שאר הע"ז, (ה) והשבית את הכמרים, ר"ל שבטל והשבית האנשים העובדים לפני הבעל, שהם נקראים כמרים, וכן תרגם יונתם כהני העבודה זרה כומריא, ואמרו שאלה היו לובשים שחורים ולכך נקראו כמרים, מלשון (איכה ה' י') עורנו כתנור נכמרו, והם היו הכהנים המזוהמים אשר נתנו מלכי יהודה לאותה עבודה שהיו מקטרים בבמות ערי יהודה ובמסיבי ירושלם, כי החזירם למוטב ובטלם מאותה עבודה, וגם כן השבית המקטרים לבעל, שהוא השמש, ולירח ולכל צבא השמים.
פסוק ו:ולפי שמנשה ואמון שמו האשרה בבית ה', אמר שיאשיהו הסיר אותה משם ושרף אותה והשליך את עפרה על קברי בני העם שהיו עובדים אותם בחייהם, כי עפר אותם הצלמים כלם פזר והשליך על קברות עובדיהם לבזיונם, כאומר ראו מה הייתם עובדים בחייכם, וכן אומר בדברי הימים (דברי הימים ב' ל"ד ד') ויזרק על פני הקברים הזובחים להם, (ז) וגם כן נתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', והם האנשים והנשים שהיו מיוחדים לעבוד אותם הפסילים הבעל והאשרה, ולפי ששם מנשה ואמון בנו הפסילים ההם בבית ה', עשו לכהנים (שהם קדושים בעיני עובדיהם) בתים להתלונן שמה, והנשים היו אורגות שם יריעות לכבוד האשרה, וזהו שאמר בתים לאשרה, כמו (שמות כ"ה כ"ו) לבתים לבדי', כי לפי שיהיו אותן היריעות תלויות סביב האשרה היו לה במקום בית.
פסוק ח:וכן זכר שהביא את כל הכהנים מערי יהודה, שהם היו מזרע אהרן ונעשו כומרים לע"ז, הביאם לירושלם להשיבם בתשובה. וכבר התבאר בספר יחזקאל (יחזקאל מ"ד ט"ו) שהכהנים בני צדוק הם אשר לא עבדו ע"ז, אך שאר הכהנים חטאו בחטא בני יהודה, ולכן הוצרך יאשיהו להשיבם למוטב ולטמא הבמות אשר היו מקטרי' שם הכהנים, בששם בהם דבר טומאה או ייחדם למקום טומאה להשליך שם נבלות כדי להרחיק מלב העם, וכן נתץ את במות השערים אשר פתח, ר"ל נתץ הבמות אשר היו בכל השערים בכלל ובפרט, הבמה אשר פתח שער יהושע שר העיר אשר על שמאל, כלו' אשר היה אותה במה לצד שמאל מהאיש הנכנס בשער העיר, וזכר אותה בפרט להיותה גדולה מכלם. ואמר שעם היות שיאשיהו החזיר למוטב אותם הכהנים שהיו עובדי ע"ז והביאם לירושלם, שלא נחשוב שהיו קרבים על מזבח השם להקריב אשה, לפי שהם היו כבעלי מומין שלא היו עובדים עבוד' אבל היו חולקין ואוכלים ולא מקריבין, (ט) וזהו אמרו אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלם, ר"ל שלא היו מקריבים על המזבח כי אם אכלו מצות, כלו' אבל היו אוכלים במצות המנחות ובמה שידמה להם חלק' בתוך אחיהם הכהנים הטהורים, ואמר מצות, לפי שהמנחות היו נאפות מצות והוא הדין לכל הקדשים.
פסוק י:וטמא את התופת אשר בגיא בן הנם, המקום ההוא שהיו מעבירים שם בניהם למולך היה נקרא תפת, ואחז"ל (עיין ילקוט ירמיה ז' רמז רע"ז) שנקרא כן לפי שהיו מרקדין ומכים בתופים בשעת העבודה, כדי שלא ישמע האב צעקת בנו כשהיו מעבירים אותו באש וינהם לבבו ויקחהו מידם, והמקו' ההוא היה גי שהיה לאדם אחד הנקרא הנם, ונקרא גיהנם או גי בן הנם, כי לבני הנם היה זה הגי, וטמא יאשיהו אותו מקום בשיחדו להשליך שם נבלות וכל טומאה כדי שלא יעלה עוד על לב אדם לעבור את בנו ואת בתו באש למולך שמה. ואמרו (עיין שם) שאעפ"י שהיו כל בתי ע"ז בירושלם המולך היה מחוץ לעיר, והיה שם צלם משבעה קנקלי', וכל מי שהיה מקריב סלת פותחין לו אחד מהם, תורין ובני יונה פותחין לו שנים, כבש פותחין לו שלש', איל פותחין לו ארבעה, עגל פותחים לו חמשה, שור פותחין לו ששה, ומי שהיה מקריב בנו פותחין לו שבעה, והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחבירו והיו מסיקין אותו באש והכומרים נוטלין את התנוק ונותנין לתוך ידיו של מולך ואז היה יוצא נפשו. וכפי הפשט היה אש מכאן ואש מכאן והכומרים מעבירים אותו בין שני האשים:
פסוק יא:וישבת את הסוסי', הנה מלכי יהודה נתנו לעבודת השמש סוסים מיוחדים לזאת העבודה שהיו רוכבים עליהם אנשים והולכים לקראתו ממקום שהיה מבוא בית ה' אל לשכת נתן המלך, ר"ל אל הלשכה שנתן המלך למי שירצה להיות סריס ושר על הפרוורים שהם המגרשים, וידמה שבאותה לשכה היתה העבודה, כי הם היו הולכים מבית ה' לפאת המזבח אל הלשכה ההיא להשתחוות לשמש, הפך מה שכוונה התורה, כי לזה סדרה קדש הקדשים לפאת המערב. ואת מרכבות השמש שהיו על הסוסים, הנזכרי' כלם שרף המלך באש, (יב) ואת המזבחות אשר היו על גג עלית אחז אשר עשו מלכי יהודה, ואת המזבחות אשר עשה מנשה בשתי חצרות ה', כלם נתץ המלך וירץ משם והשליך את עפרם, ר"ל שברם, שלשון וירץ הוא מגזרת (תלים י"ח ל') כי בך ארוץ גדוד, כלומר אשבר ואחריב, והשליך עפר כל זה באותו מישור שהיה סמוך לנחל קדרון, (יג) ואת הבמות שהיו על פני ירושל' אשר היו מימין להר הזיתים (ומפני הע"ז שהיה בהם נקרא הר המשחית) אשר בנה שלמה, ר"ל שהניח לנשיו שיבנו אותן לעשתרות ולאותם השקוצים כלם טמא המלך. ואמנם איך לא בערו זה אסא ויהושפט וחזקיהו שבערו כל הע"ז שהיתה בארץ ישראל תחת מלכותם, הנה היה זה לפי דעת המפרשים לפי שאלה הבמות היו מעלים עליהם עולות לשם יתברך, ובימיהם הבמות לא סרו ועוד העם היו מזבחים ומקטרים בבמות, ויאשיהו נתץ אותם כלם לפי שאמר אחרי שבתחלה נעשו לע"ז וההקרבה בבמות אחרי בנין הבית אסורה, ראוי הוא אם כן שלא ישאר מהם דבר ולא יעלו עליהם אפילו לגבוה. ואני אחשוב שהמלכים הצדיקים אשר קדמו נסתפקו בשהכריחו האנשים לעבוד את ה' בבית המקדש ושלא יעבוד אחד מהם ע"ז, אבל המקומות והבמות ההם מאחר שלא היו עובדים בהם ע"ז לא הרסו אותה ולא הציתום באש, והיה זה סבה שהיה חוזר העם אחרי מיתת המלכים ההם לעבודתם הזרה, וכן היה שבימי חזקיהו לא היו עובדים ע"ז אבל בימי מנשה קודם הכנעתו חזרו לעבדה, ואחר שנכנע מנשה לא היו עובדים ע"ז ומיד כשמלך אמון חזרו לעבדה, ומפני זה ראה יאשיהו לנתוץ את המקומות והבמות והמזבחות ההם, כדי שלא ישאר מקום מוכן לפורענות לחזור לעבוד בהם כבראשונה:
פסוק טו:ואמר גם את המזבח אשר בבית אל וגומר, להגיד שלא די מה שעשה יאשיהו בכל ערי יהודה שהיו ממלכותו לבער משם הע"ז, אבל גם בביתאל שהיה ממלכי ישראל בער משם העגל והע"ז שהיה שמה:
פסוק טז:וספר שפנה יאשיהו וראה את הקברים שהיו בהר ביתאל, וצוה לקחת העצמות מהקברים ההם ושרפם במקום האשרים והמצבות לבזיונם, לפי שהיו מעובדי ע"ז, (יז) ובאשר ראה קבר אחד מצוין ונרשם בגבהו וגדלו, שאל מה זה? והשיבוהו אנשי העיר שהיה קבר איש האלקים אשר בא מארץ יהודה לביתאל בימי ירבעם וניבא על המזבח הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ושרף עליך וגומר, (יח) ואז צוה לכבודו שלא יגעו בעצמותיו, ונמלטו עצמותיו שלא נשרפו עם עצמות הנביא אשר בא משמרון, והוא הנביא הזקן אשר השיבו שנקבר עמו בקבר אחד לזה התכלית בעצמו כמו שנזכר במה שקדם (מלכי' א' י"ג), ונראה שהוא צוה לבניו שיעשו על הקבר אותו ציון גדול ונבדל משאר הציונים, לפי שידע שיתקיימו דברי הנביא כמו שנזכר שם, וידוע שהיה ענין הנביא ההוא קודם יאשיהו יותר משלש מאות וחמשים שנה, ועכ"ז היה קבלה ביד אנשי הארץ ענין ציון אותו הקבר ונבואת הנביא שנקבר שמה, (יט-כ) ועם היות שגלו ישראל משמרון ונתישבו שם הכותים, הנה עכ"ז נשארו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר מבני ישראל בארץ, והיו שם עובדים ע"ז באותם הבמות, ועליהם אמר וגם את כל בתי הבמות אשר בערי שמרון וגומר, ויזבח את כל כהני הבמות אשר שם. וכאשר עשה יאשיהו המלך כל זה בערי שמרון שהלך שם לעשותו בעצמו, שב לירושלם עיר מלכותו, כי לא רצה לקחת מארצות ישראל דבר כי אם להדריכם במעגלי צדק לעבוד את ה' אותם השרידים הנשארים שמה מבני ישראל. ובימי חזקיהו מצאנו (דברי הימים ב' ל' א') שהיו נשארים מבני ישראל מבני זבולון ומאשר ומשמעון ואפרים ומנשה, וכן נזכר בדברי הימים (שם ל"ד) שמאפרים ומנשה היה שם שארית בימי יאשיהו, ואחז"ל במסכת מגלה (פ"א י"ד ע"ב) שירמיהו הלך אחרי השבטי' והחזיר אנשים ונשים מהם ומלך עליהם יאשיהו:
פסוק כא:ויצו המלך וגו'. אחר שבער המלך יאשיהו כל בתי הע"ז וכליה וכהניה מן הארץ, צוה את עמו שיעשו פסח לה' ככתוב בתור' משה, (כב) כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים, ואין הכוונה בזה שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיהו, כי בזמן שאר המלכים עשו פסח, אבל יאמר שלא נעשה פסח בטהרה ובביעור הע"ז והסרת הבמות כלם מימי השופטי' עד עתה, לפי שבימי שאול ודוד היו במות בישראל, ובימי שלמה נשארו הבמות, ובימי חזקיהו לא שבו כל ישראל אל השם, כי קצתם היו מלעיגים מספריו אשר שלח שיבאו לחוג את חג הפסח כמו שנזכר בד"ה, וגם מאותם שהיו בירושלם היו טמאים ואכלו הפסח בטומאה, אך בימי יאשיהו בשנה הזאת שבו כל ישראל אל השם ונעשה הפסח בכל תנאיו ובטהרה רבה. ובדברי הימים (דברי הימים ב' ל"ה י"א) נאמר במקום מימי השופטים מימי שמואל הנביא, וזמן אחד הוא, כי שמואל מהשופטים היה ובימיו דבקו ישראל באלקים באמת, כמו שאמר (שמוא' א' ז' ב') וינהו כל בית ישראל אחרי ה'.
פסוק כה:ולפי שהכתוב פרט שלמיות יאשיהו אמר בסוף ספורו בכלל, וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו וגו', ולא אמר אשר שב להגיד שחטא ושב בתשובה כמנשה, חלילה לו מזה, כי אם ששב מדרכי אביו אמון ואבי אביו מנשה שהם היו מאחרי ה' והוא שב אל ה' ולא היה זה משפה ולחוץ ולבבו לא כן יחשוב, כי בכל לבבו ובכל נפשו היה חרד לדברי התורה ולעשות ככל הכתוב בה, כי הנה דוד ע"ה חטא בדבר בת שבע ואורי', ושלמה נשיו הטו את לבבו, ואסא נשען על מלך ארם והוציא אוצרות בית ה' ושלח לו וגם בחליו לא דרש את ה', ויהושפט ג"כ נאמר עליו כי גבה לבו ויהי קצץ ה' עליו ועל יהודה, אבל יאשיהו שמר את התורה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, כמו שצותה התורה (דברי' ו' ה') על אהבתו ית'. ואמנם מקום הספק בזה הוא, שמצינו שנאמר בחזקיהו (בסי י"א ה') ביי' בטח ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו, והוא גם כן סותר למה שאמר כאן ביאשיהו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו וגו' ואחריו לא קם כמוהו, אבל מה שראוי שנאמ' בזה הוא, שהכתוב שבח את חזקיהו בבטחון האלקי ובדבקותו בה' על כל המלכי', אמנם יאשיהו שבח על כל המלכים בהיותו בעל תשובה שעשאה יותר בשלמות מכלם, וזהו אמרו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה', כי בענין התשובה נתעלה על כל המלכים שהיו לפניו ולאחריו. ואמנם במס' שבת פר' במה בהמה (דף נ"ו ע"ב) אחז"ל, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויעש יאשיהו הישר, אלא מה אני מקיים אשר שב אל ה'? שכל דין שדן מבן שמנה עד י"ח שנה החזירו, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, ת"ל ובכל מאודו, שהחזיר להם משלו, ופליגא דרב, דאמר רב אין לך בבעלי תשוב' יותר מיאשיהו בדורו ע"כ. וכפי דעת רב היה שבח יאשיהו בשלמות תשובתו כמו שזכרתי, ואף לר' שמואל בר נחמני לא היה מעלתו כי אם בהיותו בעל תשובה בפרט בענין הדינים שדן בנערותו: וכל זה אינו ממה שיסתור מה שנאמר בחזקיהו ע"ה ממעלת אמונתו ובטחונו. ואמנם בב"ר אמרו, ארבע' הן שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן קנקן של מימי רגלים, ואלו הן אדם קין בלעם חזקיהו, והוכיחו זה בחזקיהו מפני שאמר לנביא אשר שאלו מה אמרו האנשים האלה מארץ רחוקה באו אלי מבבל. וגם כן אמרו בפרק חלק, (דף ק"ד ע"א) תניא רשב"ג אומר בשביל הטוב מה אות, ובשביל מה אות אכלו גוים על שלחנו, ובשביל שאכלו גוים על שלחנו גרם גלות לבניו. ויורו בדבריהם אלה שחזקיהו נמצא בו אשמה, ולפיכך ראוי שנאמר לדעתם שבטח חזקיהו בשם ית' בענין סנחריב יותר ממה שבטח בו מלך לפניו ולאחריו, אבל בגדר השלמות והדבקות האלקי יאשיהו נתוסף עליו ועל כל שאר המלכים:
פסוק כו:(כו-כז) ואמנם באמרו אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפי ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל ומאסתי את העיר הזאת אשר בחרתי את ירושלם ואת הבית אשר אמרתי יהיה שמי שם, יש ספק גדול והוא, כי הנה מנשה עשה תשובה והכנעה רבה, כמו שאמר בדברי הימים ויתפלל אל ה' ויעתר לו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלקים והסיר את אלקי הנכר וגו' וכל המזבחות אשר בנה וגו', ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלקי ישראל וגו', ואם הוא עשה תשוב' והעביר השם חטאתו וישיבהו למלכותו, איך יאמר שאחרי מותו יפקוד עונו על בני שלשים? כל שכן שיאשיהו שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו וטהר את הארץ מהע"ז והיו כל בני ישראל דבקים בה' אלקיהם, ואיך אמר אם כן אחרי זכרון צדקותיו שיפקוד השם על הארץ חטאת מנשה ולא נענש החוטא ונענש הזכאי? (כט) כל שכן שיאשיהו הרגו פרעה נכה בחרב, שעלה פרעה על מלך אשור על נהר פרת ויצא יאשיהו לקראתו להלחם בו לפי שעבר בארצו והרגו שמה, ואיך לא הגין עליו זכותו ובאמונתו לא חיה? וחז"ל אמרו שמת בעון הדור, ועליו היה קונן ירמיהו רוח אפנו משיח ה' נלכד בשחיתותם, ואיך היה זה אם היו ישראל זכאים ורחוקים מכל חטא כמו שהורה עליו הספור הזה? והתשובה לזה היא, שבני יהודה היו עובדי ע"ז בימי מלכיהם, פעמים בפרסום גדול כאשר המלכים היו כמותם, ופעמים בסתר כאשר המלכים היו טובים שהיו מונעים ובוערים הע"ז מהארץ, ואם היו בימי המלכי' הצדיקים אנשים רבים אנשי חיל יראי אלקים היו גם כן ביניהם רבים מעמי הארץ עובדים הבעל והאשרה ושאר הע"ז, ומלבד זה היו תמיד מקריבים בבמות, אם לשם ע"ז ואם לשם ה' אשר לא כדת, ועם זה לא היו עושים השמטות ולא היו שומרים מצות התורה, וכמו שאמר הנביא עמוס על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחקתיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם, ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם, ועם זה היה ביניהם גם כן גלוי עריות ושפיכות דמים ושאר העבירות החמורות, ועם היות שמנשה עשה תשובה מתוך צרה בהיותו אסור ביד מלך בבל והתפלל אל ה', הנה בזכות חזקיהו אביו ראה הש"י להגין עליו ולהשיבו אל מלכותו, ולא אמר הכתוב שהיה תשובתו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כמו שנאמר ביאשיהו, לפי שהיה תשובתו מתוך צרה ובתוכו ישים ארבו, ואחשוב שהנביא ירמיהו אשר כתב את הספר הזה לא ראה לכתוב כאן תשובת מנשה לזאת הסבה, רוצה לומר להיותה בלתי שלמה ושלא כראוי, וכתבה עזרה בדברי הימים לפי שלא היה נביא ולא עמד בסוד ה' כירמיהו שכתב ספר מלכים, שעזב זכרון תשובתו לפי שלא היתה תשובתו שלמה, והותרה בזה השאלה הראשונה. וגם שנאמר שעשה מנשה תשובה הנה העם לא עשאה, ואעפ"י שהוא אמר לאיש יהודה שיעבדו את ה' אלקי ישראל, עם היות שנתן להם רשות על זה אין ספק שלא עזבו את אלקיהם, כי לא נכנעו את לבבם כלבב המלך, וכאשר מלך אמון בנו ועבד את הבעלים והרשיע לעשות כאביו בימי רשעתו, אין ספק שנמשכו העם אחריו והרגו את האנשים אשר הרגוהו להיותו אהוב בעיני עמו בעבור שהיו כלם עובדי ע"ז, וכאשר הקים ה' את יאשיהו שעשה הישר והטוב בעיני ה', עם היות שהשתדל מאד לישר את עמו ולהסיר מתוכם כל שמץ ע"ז, הנה העם לא התאמץ בזה כמו שעשו בימי שמואל שבני ישראל הם עצמם שבו בתשוב', כמו שנא' שם (שמו' א' ז' ד') ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את השם לבדו, אבל יאשיהו עשאו כלה מצדקתו וישרו, וכאשר קבץ את ישראל לחוג את חג הפסח, עם היות שבאותו השנה היה לב כל ישראל ליי', הנה הם היו משתנים ובלתי עומדים בתכונה קיימת ומיד שבו לעונותיהם והיו עובדי ע"ז, מהם בסתר ומהם בגלוי, ומפני זה ירמיהו שנבא בזמן יאשיהו היה אומר ומוכיח בהם על זה באמרו (ירמיה י"א י"ב) כי מספר עריך היו אלקיך יהוד', ואמר (שם ג' ו') ויאמר ה' אלי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל הלכה היא על כל הר גבוה ואל כל תחת עץ רענן ותזני שם וגו', ויתר הפסוקים הנמשכים לזה המורים בביאור שבימי יאשיהו היו ישראל רעים וחטאים ליי' מאד, ובעבור זה לא שב ה' מחרון אפו עם כל צדקת יאשיהו, לפי שהעם לא היו כלבבו וכמעשיו, ונשארו אם כן חטאות מנשה במקומם לענין העם, כי הם לא עשו תשובה עמו אבל התמידו בחטאתיהם בימיו ובימי אמון בנו, וגם בימי יאשיהו מבלעדי השנה ההיא אשר התישבו בחזקתו, ועם זה הדם הנקי אשר שופך בתוכם בימי מנשה לא היו מוחים בידו, והיו אם כן נכשלים באותו עון, והתורה אמרה (במדב' ל"ח ל"ב) ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, הנה אם כן היתה הסבה קיימת, ר"ל רשעת העם בהחזיקם בכל הכעסים אשר הכעיס מנשה את השם, ובעבור זה מת יאשיהו בעון העם, כי הוא חשב שהיו כל ישראל זכאים והולכים בתורת ה' כמוהו ושיהיו ראויים מפני זה שידבקו בהם כל הברכות הכתובות בתורה אשר מכלם (ויקרא כ"ו ו') וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום, ובחטאת העם סר צלם מעליהם אשר אמרו בצלו וצדקתו יחיו בגוים, והנה אמרו שנאמר עליו (איכה ד' ב') בצלו נחיה בגוים, לפי שבימיו לא בא מלך אשור ולא מלך ארם ולא מלך מצרים להלחם בירושלם, וכאשר יאשיהו יצא לקראת פרעה נכה, ונקרא כן לפי שהיה נכה רגלים ויצא להלחם בו, שלח פרעה מלאכי' ליאשיהו לאמ' מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלקים אמר לבהלני חדל לך מאלקים אשר עמי ואל ישחיתך, ושם נאמר (דברי הימים ב' ל"ה) ולא שמע אל דברי נכה מפי אלקים, ר"ל שהאלקים היה משים בפיו שלא היה רוצה להלחם בו, וזה היה הצל האלקי אשר היה על ישראל שבו היו חיים בקרב הגוים. וכבר נזכר שבעוד פרעה שם נלחם בכרכמיש על נהר פרת לקח הש"י נקמת יאשיהו מיד פרעה, שצר שם ימים רבים עד השנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו ובא עליו נבוכד נאצר, והוא שהתנבא ירמיהו על חיל פרעה נכה מלך מצרים (ירמיה מ"ו י') והיה היום ההוא ליי' צבאות יום נקמה להנקם מצריו וגו', שהיא נקמת המלך יאשיהו. הנה התבאר זה הענין בשרשיו והותרה השאלה הראשונה:
פסוק לא:בן עשרים וגו'. אחרי מות צדיק יסוד עולם יאשיהו המלך מלך יהואחז בנו, והיתה המלכתו שעם הארץ לקחו אותו וימשחוהו למלך. ואמנם למה משחו אותו בהיותו מלך בן מלך, שאין מושחין אותו כפי הדין (הוריות פ"ג) ולא משחו שלמה אלא מפני מחלוקתו של אדוניהו ויהואש מפני עתליהו, הנה הסבה במשיחה הזאת ליהואחז היתה מפני שהוא לא היה הבן הבכור ליאשיהו, כי יהויקים היה גדול ממנו ב' שנים ומשחו ישראל אותו, ר"ל את יהואחז, מפני שהוא היה במדותיו ודעתו ממלא מקום אבותיו מה שלא היה כן יהויקים, והוכיחו שהיה יהויקים הבכור ממה שאמר הכתוב בן כ"ג יהואחז במלכו, וכתיב בן כ"ה יהויקים במלכו ולא מלך יהואחז כי אם ג' חדשים וזה מורה שיהויקים היה גדול מיהואחז, זהו דעת חז"ל. ואמנם בד"ה כתוב (דברי הימים א' ג' ט"ו) ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הד' שלום, והנה לא נזכר שם יהואחז, וכתב הראב"ע ששלו' הי' יהואחז, כי כתוב בירמיהו (ירמי' כ"ב י"א) כי כה אמר ה' אל שלום בן יאשיהו מלך יהודה המולך תחת יאשיהו אביו אשר יצא מן המקום הזה לא ישוב עוד, שזה היה יהואחז שיצא מן המקום ההוא למצרים ולא שב עוד. ואחריו מלך יהויכין ואחריהם מלך צדקיהו, ולא מלך יוחנן שהיה הבכור, אולי עשו זה להיותו איש חי רב פעלים כמו שאחז"ל, (הוריות שם) או שעשו (כמו שכתב הרלב"ג) שלא כהוגן בהמליכם הקטן מהבנים, להיותו זה נמשך לפעולות המגונות אשר היו פניהם מועדות אליהם ולזה נמשך אליהם מהרע מה שנמשך, כי אולי היה יוחנן אוחז מעשה יאשיהו ביראתו את האלקים, ולכן אמר ויקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחו אותו וימליכו אותו תחת אביו, מורה שלקחו אותו בחזקה והמליכוהו כפי מה שרצו לא כפי שורת הדין, ולכן משחו אותו מפני מחלוקת אחיו הגדולים ממנו, (לג) ויורה על זה מה שאמר ויאסרהו פרעה נכה ברבלת ויתן עונש על הארץ, ואין ענין העונש הזה מס שיתן לו הארץ שנה בשנה כמו שחשבו המפרשים כי היה ראוי שיקראהו עבודה או מס לא עונש, אבל פרעה נכה מאשר ראה שעם הארץ אשר ביהודה וירושלם הרעו לעשות בענין המלוכה, וזה במה שלקחו בחזקה הבן הקטן אשר ליאשיהו והמליכוהו תחת אביו, ועזבו הבכור ולקחו הצעיר, הסיר את יהואחז מהמלכות להיותו הצעיר מאחיו ולא היה ראוי למלכות וענש את הארץ במאה ככר כסף וככר זהב בעבור המלכתו, והוליכו למצרים והמליך את יהויקים שהיה הגדול מהם, הנה אם כן ראוי שנאמר שמהארבעה בני יאשיהו, שהיו יוחנן ויהוקים וצדקיהו ושלום, מת יוחנן הגדול ונשארו שלשה שהיה הגדול מהם יהויקים והב' צדקיהו והג' שלום, ועם הארץ לקחו את שלום למלך, ואולי נקרא יהואחז לפי שאחז בשבט המלכות שלא היה ירושה אליו, ומזאת הסבה משחו אותו מפני מחלוקת אחיו, והותרה השאלה השנית.
פסוק לד:(לד-לה) ופרעה המליך את יהויקי' שהיה גדול האחים, והוא העריך את הארץ לתת הכסף לפרעה, ר"ל שעשה בארץ ערכים מאשר יפרע כל איש ואיש לפרעה על המלכת יהואחז. וחז"ל (וי"ר פ' י"ט דף קפ"ו ע"ג) הפליגו בספור תועבותיו, ואמרו שהיה לבוש כלאים ושמשך את ערלתו ושבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו, ר' יוחנן אומר כללו של דבר בפתח שיצא בו נכנס: