פסוק א:וימליכו את בנו יאשיהו בנערותו שהיה בן שמנה שנים, (משלי כ' י"א) וגם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו, כי מילדותו עשה הישר בעיני השם וילך בכל דרכי דוד אביו, כי להיותו אוחז דרכי דוד ביראת השם נקרא אביו:
פסוק ג:ובהיותו בן שמנה עשרה שנה נתנו האלקים לחזק את בדק בית ה', כי היה הבית צריך חוזק ובנין ממה שנהרס מימי יהואש שחזק בדק הבית עד היום ההוא שהיו מאתים ועשרים וארבע שנה, (ד) ושלח את שפן הסופר אל בית השם אל הכהן הגדול שיתם את הכסף המובא בית השם, רצה לומר שישלים ויכלה את הכסף, לפי שהיה הכסף נתון בארון כמו שנעשה בימי יהואש המלך, והיה הצווי שיפתחו הארון וימנו את הכסף אשר אספו שומרי הסף, שומרי כלי בית המקדש, ות"י אמרכליא, והם הגזברים, וידעו כמה היה סכום מנינו, כי זה המכוון בויתם את הכסף, (ה) ושיתנו אותו על ידי עושי המלאכה המופקדים והממונים בבית ה' לחזקו, והנה בא בכתוב הזה שני פעמים ויתנו, כי בראשונה אמר ויתנוהו על ידי עושי המלאכה המופקדים, רצה לומר המופקדים וממונים על הנהגת בית ה', והוא הכהן הגדול וסופר המלך, שהם יתנו את הכסף על ידי עושי המלאכה, ולפי שעדיין לא פירש לאיזה תכלית ולאיזו מלאכה יתנו אותו, לכן אמר שנית ויתנו אותו לעושי המלאכה וגומר, רצה לומר ומה שאמרתי שיתנו אותו היה לעושי המלאכה לחזק את בדק הבית, (ו) לחרשים ולבונים, שהם חרשי העץ ובוני הכותלים באבנים ועושים הגדרים סביב חצר הכהנים וזולתו, וגם כן היה הכסף ההוא לקנות עצים ואבני מחצב, (ז) ולא יהיו מחשבים ולא יקחו חשבון מאותם הממונים מהכסף הנתון על ידם, לפי שבאמונה הם עושים ההוצאה ולשום שמים, ואין ראוי לחשוד הכשרים:
פסוק ח:(ח-י) וספר הכתוב שאמר חלקיה הכהן הגדול אל שפן הסופר ספר התורה מצאתי בבית ה', ושנתן אותו בידו ושהוליכו אל המלך וקרא בו, (יא-יג) וכשמוע המלך דברי הספר קרע את בגדיו ושלח הכהן הגדול ושרי המלך שילכו לדרוש, רצה לומר מאת נביא אחד על דברי הספר בעד המלך ובעד העם וערי יהודה, באמרו כי גדולה חמת ה' אשר נצתה בנו, רצה לומר נבערה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב עליו. והמאמר הזה כלו מורה שלא היה בישראל ספר התורה, אחרי שהכהן הגדול נתבהל באמרו ספר התורה מצאתי, והמלך קרע בגדיו כשמוע דברי הספ' ושלח לדרוש הנביאים על זה, והוא דבר מתמיה מאד איך היו מלכי יהודה הטובים והצדיקים מבלעדי ספר התורה? והנה המצוה היתה במלך (דברים י"ז י"ח) וכתב לו את משנה ספר התורה הזאת וקרא בו כל ימי חייו, ואסא ויהושפט וחזקיהו שהיו חסידי עליון איך נאמר שנעדר מהם ספר התורה? ולא לבד בהם אבל גם בכל ישראל לא היה ספר תורת האלקים עד אשר מצאו חלקיה הכהן הגדול? וחכמינו זכרונם לברכה אמרו כי אחז שרף את התורה והטמינו מפניו ספר תורה אחת והוא אשר מצא חלקיהו הכהן, ורחוק הוא, לפי שחזקיהו שבא אחרי אחז ורבץ תורה בישראל שנים רבות ואיך לא הוציאו? וכמה ספרי תורה הניח חזקיהו במותו. ומהם אמרו שלא היה התימה במה שמצא ספר התורה כי אם שמצאו נגלל בפרשת תוכחות, והיה התחלת הדף (דברים כ"ח ל"ה) יולך ה' אותך ואת מלכך וגומר, ושעל זה נתחרד הכהן הגדול ושלחו אל המלך באותו אופן שמצאו, כדי שיתן אל לבו וישתדל להסיר את המכשלה מקרב עמו, והמלך כשמוע הדברים האלה קרע את בגדיו לפי שהיו דברי תוכחות וראה בהם רמז גלות שמרון וגלות ירושלם כמו שבא בפרשת כי תבא: ועם היות שתספיק הסבה הזאת לקריעת הבגדים שקרע המלך בשמעו דברי הספר אין ראוי שיספיק זה למה שתמה הכהן הגדול ספר התורה מצאתי, ולא תלה התמיהה בדברי הספר אשר ראה בפתיחתו כי אם במצאו אותו. וה"ר דוד קמחי כתב שמנשה לפי שמלך זמן רב, שהרי מלך חמשים וחמש שנה, ועשה הרע בעיני ה' הוא השכיח התורה מישראל מאין פונה אליה, כי כלם היו פונים אל אלקים אחרים ואל חקות הגוים, ובאותם השנים הרבות נשתכח התורה מישראל, ועכשיו שצוה יאשיהו לחפש בית ה' לכל אשר ימצא שם בדק ולהביא הכסף המובא בית ה', והיה חלקיהו מחפש בהיכל ה' ובקדש הקדשים ובדביר, מצא ספר התורה שהיה מונח במקומו מצד הארון. ופתחו וקרא בו ושלחו אל המלך שיקרא בו ויראה איך שכחו התורה המונעת ואוסרת כל המעשים הרעים שהיו עושים בישראל וגומר. אבל גם זה לא יספיק, כי הנה מנשה עשה תשובה, כל שכן לדעת בעל סדר עולם (פרק כ"ד) כי גלה מנשה ועשה תשובה בשנת עשרים ושתים, ולפי זה עמד שלשים ושלשה שנים בהכנעה ותשובה, ואיך לא ידרוש בעד ספר ה'? עם היות זה שאמרו במנשה רחוק ובלתי מתישב אצלי, ובאו עליו על צד הדרש והסמך ממה שאמר הכתוב במנשה ויעש אשרה כאשר עשה אחאב, אמרו (סנהדרין דף ק"ג ע"א) כאשר עשה אחאב עשה מנשה, אחאב עבד עבודה זרה כל ימי מלכותו שהיו עשרים ושתים שנה, כך מנשה עבדה עשרים ושתים שנה, ומבואר הוא שאין זה פשט הכתובים, כי אם שעשה אשרה כמו שעשאה אחאב, והשווי וההדמות הוא ממאמר האיכות ואינו מכמות הזמן ומספר השנים. ויותר נכון שנאמר שמה שחרד חלקיהו חרדה גדולה על ספר התורה אשר מצא בית ה', לא היה זה לפי שלא היה בידם ספרי תורה ופתשגן כתב הדת, שהרי ירמיהו ושאר הנביאים היו קיימים ואיך לא יהיה ספר התורה בידיהם? אלא לפי שאמון ומנשה היו עובדים עבודה זרה ומכעיסים את השם, עד שאמרו חז"ל שהיה מנשה (א"ה תמהתי מכ"ד מה"ר שלא עיין כראוי באגדה זו, כי הנה לא אמרו חז"ל זה על מנשה כי אם על אחזיהו, ודרשוהו על פסוק ויבקש את אחזיהו וילכדוהו והוא מתחבא בשומרון בד"ה ב' כ"ב ט', כמו שתראה כל זה בביאור בסנהדרין פי"א דף ק"ב ע"ב ודוק): מוחק את האזכרות וכותב שם עבודה זרה תחתיהם, ולפיכך חשש אחד מן הכהנים שאם יבא לידי המלך ספר התורה אשר כתב משה עליו השלום שימחה ג"כ את האזכרות שבו ויכתוב שמות ע"ז במקומ', ובעבור זה גנזו בין שורות הבנין, ובימי יאשיהו אשר שב אל השם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו בכל תורת משה, חפשו הכהני' אחר הספר האלקי הזה ולא מצאוהו, וכשחזקו את בדק הבית מצאו חלקיהו הכהן בין שורות הבנין והיה בעיניו כמוצא שלל רב, ולכן אמר כמבשר ספר התורה מצאתי, ולא אמר ס"ת כי אם ספר התורה בה"א הידיעה, ר"ל אותו הספר האלקי אשר כתב משה איש האלקים שחפשנו ולא מצאנוהו עד הנה אותו מצאתי. ובדברי הימים כתוב בזה הענין (דברי הימים ב' ל"ד י"ד) ובהוצי' את הכסף המובא בית ה' מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה' ביד משה, שפירושו אותו שהיה כתוב ביד משה, ושלחו אל המלך לראות הדבר המקודש ההוא כי כמו שאם היום הזה נמצא הספר אשר כתב משה פחד יקראנו ורעדה מפני קדושתו, עם היות בתוכנו הפתשגן ממנו לאלפים ולרבבות, כן היה בימי חלקיהו שלא נתחרד להיותו ספר תורה כי אם להיותו ספר התורה אשר כתב משה בידיו המקודשות מפי אל עליון, ואמנם המלך יאשיהו פחד קראהו ורעדה, לא כאשר ראה הספר, כי אין ספק שישמח עמו מאד, והכתוב אומר ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, יורה שמהדברים אשר שמע התפעל. והיה ענינו מה שפי' חז"ל בירושלמי, (שקלים מ"ט ע"ג) שספר התורה אשר עשה משה לתחלתו הוא נגלל בפסוק (דברי' כ"ח ל"ה) יולך ה' אותך וגו' ואותה שעה מצאוהו נגלל, ולפיכך חרד המלך מאד שחשב שהיה זה כנס ושהוא סימן מאת השם למה שיהיה, ולכן שלח לדרוש בנביאים ואמר כי גדולה חמת ה' אשר נצתה בנו וגו', שראה זה מאותו הסימן המתמיה, לא בעבור שהיתה התורה נשכחת מהם בשום זמן מהזמנים, לא בבית ראשון ולא בבית שני ולא בגלותנו זה, כי הוא הערבון אשר בידינו מאתו ית' על גאולתנו ועל פדות נפשנו, כמאמר הנביא (ישעי' נ"ט כ') ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו':
פסוק יד:וילך חלקיהו וגומר. ספר הכתוב שהלך הכהן הגדול ושאר עבדי המלך ושריו אל חולדה הנביאה, ואחז"ל במסכת מגלה (פ"א י"ד ע"ב) ששמונה נביאים יצאו מרחב הזונה, והם ברוך בן נריה שריה ומחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום וחולדה הנביא', וחכמינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו שהנה הלכו אליה לדרוש זה מאתה מפני שהנשים רחמניות הן, הנה הסבה הזאת בלתי מספקת, כי לא היה הדבר תלוי ברצונה כי אם במה שישים אלקים בפיה, ואין ספק שבימי יאשיהו נבאו שלשה נביאים, והם ירמיהו וצפניהו וחולדה הנביאה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (עיין רד"ק) שירמיהו היה מנבא בשווקים וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אצל הנשים, אבל אמרו (מגלה שם) שכאשר היה זה לא היה ירמיהו בירושלם שהלך להחזיר עשרת השבטים, ואולי היה בעירו בענתות או במקום אחר וצפניה גם כן, ולפי שחולדה היתה בירושלם הלכו לבקש מאתה את דבר ה'. ומה שאמר שהיתה יושבת במשנה, כבר פירשתי (דף ר"ד ע"א) שהיו שלשה חומות בירושלם, והיא לא היתה דירתה בחצונה כי אם בשניה, וזהו במשנה.
פסוק טו:(טו-יז) והיתה תשובתה בשם ה' שהסימן אשר ראה המלך בפסוקים אשר מצא בספר התורה שהיה נגלל עמהם, היה להגיד שיביא רעה על ירושלם ועל יושביו ככל דברי הספר אשר קרא, שהם התוכחות אשר ראה ומצא הספר נגלל בהם, ושהיה כל זה עליהם לפי שהם עזבו את ה' ולקחו במקומו אלקים אחרים לעבדם, כלומר שלא עבדו אותו אפילו בשותפות, אבל עזבו עבודתו ובחרו להם עבודת הבעלים, ולפי שבעון הזה לא היה נכלל יאשיהו, (יח-יט) לכן אמרה עוד ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה' תאמרו אליו יען אשר רך לבבך על הדברים אשר דברת ותכנע מפני ה' בשמעך מה שדבר על המקום הזה, (כ) לכן יהיה שכרך שהנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראנה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה, ועם היות שיאשיהו מת במלחמת מלך מצרים ויורו המורים אותו, הנה היה היעוד הזה שלא יהיה בימיו חרבן ירושלם ושרפת בית ה'. ויעדו במאמר הזה בדברים, האחד באמרו הנני אוסיפך על אבותיך, רוצה לומר שהש"י בכבודו יאסוף אותו אל תחת כסא כבודו יותר ממה שהיו בו אבותיו, ואמר זה על חזקיהו ויהושפט ואסא או שאר אבותיו הקדושים, שתהיה מעלתו בעדון נפשו למעלה מהם, ועל זה אמר הנני אוסיפך על אבותיך, ולא יהיה אם כן כפי זה הפירוש על כמו אל, אבל הוא מלשון מעלה ויתרון. השני באמרו ונאספת אל קברותיך בשלום, רוצה לומר שעם היות שימות במלחמה חוץ מירושלם, הנה יביאו גופו ויזכה להקבר בקברות אבותיו, והקבורה ההיא תהיה בשלום, כי יביאוהו בלי חרדה להקבר בירושלם וכבוד יעשו לו במותו, ולזה לא אמר הנני אוסיפך על אבותיך בשלום, לפי שלא תהיה מיתתו בשלום, ובמה שתלה השלום בקבורה רמז לו שמיתתו לא תהיה בשלום כי במלחמה תהיה, אבל קבורתו תהיה בשלום. השלישי באמרו ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא אל המקום הזה, ר"ל שמה שיעד לבא על ירושלם לא יהיה בימיו:
