פסוק א:בשנת שלש. רצה לומר: אחר שעבר שלש להושע, בתחילת ד׳ למלכו מעצמו, כי הושע מלך מעצמו בי״ג לאחז, וימי מלכות אחז היו ט״ז שנה, וכלו אם כן בד׳ להושע, ואז מלך חזקיה:
פסוק ב:ועשרים וכו׳. ומקוטעות היו:
פסוק ד:את הבמות. מה שהקריבו עליהם לגבוה, ובאיסור נעשו, כי מעת שנבנה הבית נאסרו הבמות אשר עשה משה. בעת נשלח בישראל הנחשים השרפים, צוהו ה׳ לעשות נחש נחושת להביט בו נשוך וחי, כמו שנאמר בתורה (במדבר כא ח):
פסוק ד:מקטרים לו. בחשבם שיש בו אלהות, על כי נתרפא הנשוך כאשר הביט בו:
פסוק ד:נחשתן. כאומר, מה זה, הלא הוא רק נחושת ולהקטין מעלתו הוסיף הנו״ן, כי כן דרך המקרא, וכן (שמואל ב יג כ): האמינון אחיך:
פסוק ז:ישכיל. יצליח, כי המצליח נראה הוא להבריות כאילו עושה מעשיו בהשכל:
פסוק ח:ממגדל נוצרים. מן המגדל שהצופים עומדים עליו, ורצה לומר: מקטן ועד גדול:
פסוק ט:היא השנה השביעית להושע. כי חזקיהו מלך בד׳ להושע:
פסוק ט:עלה שלמנאסר. עם שכבר נאמר למעלה, חזר לספר שוב, כאומר, מה שעלה שלמנאסר וגו׳, וגבר אשור על ישראל, ויגל את ישראל וכו׳, עד סוף הענין, הנה זה לא היה בכח ידיו, כי אם על אשר לא שמעו בקול ה׳ וגו׳, שהרי בימי חזקיה עלה אשור על ירושלים, וספו תמו ברצות ה׳:
פסוק י:מקצה שלש שנים. כי צר עליה בתחלת ד׳, וכבשה בסוף ו׳:
פסוק יב:על אשר לא שמעו וגו׳. ולא בכח ידם:
פסוק יב:את בריתו. התורה אשר נתן בברית:
פסוק יד:הטאתי. במה שמרדתי בך:
פסוק יד:את אשר תתן וגו׳. רצה לומר: העונש אשר תשים עלי, אשא ואסבול:
פסוק יד:וישם. שם עליו עונש שלש מאות וגו׳:
פסוק טז:קצץ. קלף ציפוי הזהב מן הדלתות ומן מפתני הבית:
פסוק טז:אשר צפה חזקיה. כי כבר היה נפסד הצפוי שעשה שלמה:
פסוק יז:וישלח מלך אשור. ובמרמה שם עליו העונש, כי עם כל זאת עלה עליו:
פסוק יז:בתעלת. בתעלה הנמשכת מהבריכה העליונה, אשר היא במסילה ההולך אל השדה, שמכבסים שם את הבגדים, ושוטחים שמה מול השמש לנגבם:
פסוק יח:אל המלך. קראו אל המלך לצאת אליהם:
פסוק יח:על הבית. ממונה על בית המלך:
פסוק יח:המזכיר. הממונה על ספר הזכרונות:
פסוק יט:מה הבטחון וכו׳. אמור, מה בטחונך אשר בעבורה מרדת בי, לבל השמע לי לצאת מארצך אל ארץ אחרת, וכאשר אמר בסוף דבריו:
פסוק כ:אמרת. אתה חושב שאך בדבר שפתים, בעצת יועצים נעשה המלחמה, לא כן הוא, כי צריכים אליה עצה עם גבורה:
פסוק כ:עתה. הואיל והצורך הוא גם אל הגבורה ואיננה בך, אם כן על מי בטחת שיתן בך גבורה:
פסוק כא:עתה הנה בטחת. הואיל ואין בך גבורה מעצמך הנה מהו בטחונך על מצרים, הלא הוא כמו משענת קנה רצוץ בראשו אשר אם יסמוך איש עליו, באים עוד הקסמין והקרומיות בכפו ונוקבין אותה, כן עזרת פרעה נהפך עוד לרעה:
פסוק כב:הלא הוא. הלא זה הוא אשר הסיר חזקיה את במותיו אשר היו בכל הארץ, ואמר לישראל שרק למזבח העומד בבית המקדש אשר בירושלים תשתחוו, ומיעט אם כן בעבודתו ונבאש בעיניו:
פסוק כג:התערב נא. התחייב עצמך עם אדוני אם תוכל למלאות הדבר אשר ישאל:
פסוק כג:לתת לך. לתת מאנשיך:
פסוק כד:ואיך תשיב. את פניך להלחם עם פני פחת וכו׳, הלא אף הקטן שבהם ממונה הוא על אלפים:
פסוק כד:ותבטח. אם כן בוודאי כל בטחונך ברכב ובפרשים, על מצרים אשר הוא כקנה רצוץ:
פסוק כה:המבלעדי ה׳. וכי מבלי גזירת המקום:
פסוק כה:ה׳ אמר. בבר ניבא ישעיהו (ישעיהו ח ד): ישא וכו׳ ואת שלל שומרון, וטעה לומר שכן יעשה לירושלים:
פסוק כו:ארמית. בלשון ארמית:
פסוק כו:כי שומעים. כי מבינים אנחנו ארמית:
פסוק כו:יהודית. בלשון יהודית:
פסוק כו:באזני העם. בפניהם כשהם שומעים, כי הכל מכירים בו, וכאומר, הנה אין מהדרך לפרסם דברי מלחמה בפני המון העם:
פסוק כז:העל אדוניך. וכי רק אל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר דברי:
פסוק כז:לאכול. להזהירם כי יבאו במצור, ומעקת רעבון וצמאון יוכרחו לאכול צואה ולשתות מי רגלים:
פסוק כז:עמכם. רצה לומר: גם הם גם אתם:
פסוק כח:וידבר ויאמר. כפל דבריו לחזקם:
פסוק לא:עשו אתי ברכה. רצה לומר: עשו עמי שלום, לתת תשורת שלום:
פסוק לא:ואכלו וכו׳. רצה לומר: לא תהיו עוד כלואים בתוך העיר, מבלי לצאת ללקוט פירות האילנות, ולשאוב מי הבורות:
פסוק לב:ולקחתי. אקח אתכם מפה, להוליך אל ארץ טובה כארצכם כי כן היה דרכו, להעביר את האומות שכבש מארצם לארץ אחרת:
פסוק לב:וחיו. מה שאין כן אם תעמדו במרד:
פסוק לב:כי יסית. אשר יסית:
פסוק לג:איש וכו׳. רצה לומר: כל אלוה את ארצו:
פסוק לד:הנע ועוה. הניעם ממקומם והעקימם:
פסוק לד:כי הצילו. וכי אלהי שמרון הצילו את שומרון מידי:
פסוק לז:קרועי בגדים. על ששמע דברי רבשקה, המחרף ומגדף כלפי מעלה, להדמותו לאלהי עמי הארצות:
