פסוק א:וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן־אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה.
פסוק ב:בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת־זְכַרְיָה.
פסוק ג:וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. דָּוִד אָבִיו.
פסוק ד:הוּא הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת, גם את אלה שיועדו לעבודת ה'. פעולה דרסטית זו לא זכתה לאהדה מכל שדרות הציבור. וְכָרַת אֶת־הָאֲשֵׁרָה, שעדיין עמדה בירושלים, וְכִתַּת, וכתש בקנאותו את נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה במדבר לרפואתם הנסית של נשוכי הנחשים שהסתכלו בו. ישראל שמרו צורת נחש זו כל השנים לזכר הנס, אך חזקיה החליט לאבדו מן העולם, כִּי עַד־הַיָּמִים הָהֵמָּה, באותם הימים הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ והפכוהו לעבודה זרה בשל הוד הקדומים שהיה נסוך עליו, והמופתים שנכרכו בו. וַיִּקְרָא־לוֹ חזקיה נְחֻשְׁתָּן, ביטוי מבזה ומקטין.
פסוק ה:בַּה' אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּטָח, וְאַחֲרָיו לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה ולא היה מלך שמעשיו היו כה שלמים גם בין המלכים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.
פסוק ו:וַיִּדְבַּק בַּה', לֹא־סָר מֵאַחֲרָיו, וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה.
פסוק ז:וְהָיָה ה' עִמּוֹ. בְּכֹל אֲשֶׁר־יֵצֵא, מה שעשה יַשְׂכִּיל, הצליח. וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ־אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ. אף שממלכת אשור הגיעה עד גבול ממלכת יהודה, גם ביהודה הייתה נוכחותם של האשורים מורגשת. אחז, אביו של חזקיה, נכנע למלך אשור ושילם לו מסים, ואילו חזקיה עצמו לא קיבל את מרותו.
פסוק ח:הוּא־הִכָּה אֶת־פְּלִשְׁתִּים עַד־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלֶיהָ של ארץ פלשתים כולה – מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים, מסוכת השמירה עַד־עִיר מִבְצָר, מהקטן והחלש ועד הגדול והאיתן. חזקיה הנחית מכת מחץ על הפלשתים והסיר סופית את איומם המתמיד.
פסוק ט:וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִת לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר, והטיל מצור עָלֶיהָ, כמתואר לעיל.
פסוק י:וַיִּלְכְּדֻהָ האשורים מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, בהתחלת השנה השלישית, שהרי בִּשְׁנַת־שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה, הִיא שְׁנַת־תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן.
פסוק יא:וַיֶּגֶל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר, סרגון, יורשו של שלמנאסר, אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה, וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר שעל נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.
פסוק יב:כל זאת עַל אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַבְרוּ אֶת־בְּרִיתוֹ – אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא עָשׂוּ.
פסוק יג:וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב, בנו של סרגון, מֶלֶךְ־אַשּׁוּר, עַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם. סנחריב המשיך במגמת הכיבושים האשורית דרומה, ותכנן להגיע אף למצרים – שיא שאיפתן של ממלכות הצפון. הוא לא רצה לפתוח את מלחמתו ביהודה במצור על ירושלים, שהיה עלול להימשך זמן רב. לכן ניסה לכבוש את כל הפריפריה לפני שניגש לירושלים. ההתמודדות עם ירושלים לאחר כיבוש ערי יהודה האחרות תהיה קלה לו יותר לאחר שידולדלו מאגרי התמיכה הצבאית והאספקה החקלאית שתקבל ירושלים מן החוץ.
פסוק יד:וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לָכִישָׁה, לעיר המבצר לכיש שביהודה, שבה שהה סנחריב באותה שעה, לֵאמֹר: חָטָאתִי ואני נכנע, שׁוּב מֵעָלַי. הפסק את המתקפה על ארצי, ואֵת הקנס אֲשֶׁר־תִּתֵּן, שתטיל עָלַי אֶשָּׂא, אשלם. וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה קנס של שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר־כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב.
פסוק טו:וַיִּתֵּן לו חִזְקִיָּה אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בבֵית־ה' וּבְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ. אף הוא נאלץ לרוקן את האוצר הלאומי כדי לשלם למלך אשור.
פסוק טז:בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת ציפוי הזהב של דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת ציפוי הזהב של הָאֹמְנוֹת, מפתני הדלתות, אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה עצמו, וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר.
פסוק יז:האשורים לא נסוגו מן הארץ, אולי משום שהתשלום לא סיפק את מלך אשור. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־תַּרְתָּן, באשורית: שר צבא. וְאֶת־רַב־סָרִיס, כנראה שם משרה וְאֶת־רַבְשָׁקֵה, שמו הפרטי או תפקידו, דוגמת רב-סריס. אפשר שרבשקה הוא שר המשקים (רב-שקה), כלומר, האיש הנאמן למלך אשור. את שלושת השרים החשובים שלו שלח מלך אשור מִן־לָכִישׁ אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם על מנת להתחיל במצור. וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ אל יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. הצבא האשורי וראשיו התייצבו סמוך מאוד לירושלים.
פסוק יח:וַיִּקְרְאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ. הם ביטאו את רצונם לשוחח עם המלך. מכיוון שעדיין הייתה מלכות ביהודה, וחלק מגינוני המלכות קבעו שמלך אינו יוצא לקראת שר של מלך אחר – וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת, הממונה על בית המלך, פקיד גבוה מאוד במדינה, וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר, האחראי לענייני החוץ של הממלכה, וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר של ממשלת חזקיהו.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: אִמְרוּ־נָא אֶל־חִזְקִיָּהוּ: כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר. בכל נאומו מרומם רבשקה את מלכו בתואר 'המלך הגדול מלך אשור' ללא הזכרת שמו, ואילו בשמו של חזקיה הוא נוקב ללא תואר מלוכה: "מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ למרוד בי?!
פסוק כ:אָמַרְתָּ בלבך שאַךְ־דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה. חשבת שתוכל להילחם ברעיונות, תחבולות ודיבורים, אבל כעת עליך להתייצב נוכח העובדות. עַתָּה עַל־מִי בָטַחְתָּ, על מי אתה סומך כִּי מָרַדְתָּ בִּי?! בִּי
פסוק כא:עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל־מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ, השבור הַזֶּה, עַל־מִצְרַיִם, הקנה אֲשֶׁר אם יִסָּמֵךְ, יישען אִישׁ עָלָיו, הוא לא רק ימצא שהקנה חלש מלשאת את כובדו אלא – וּבָא בְכַפּוֹ, הקנה השבור ייתקע בבשר ידו של הנשען עליו – וּנְקָבָהּ, ויפצע את היד. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְכָל־הַבֹּטְחִים עָלָיו. מצרים אינה חזקה דיה להישען עליה, ולא זו בלבד, היא גם אינה אמינה ואינה עומדת בהבטחותיה, ולכן מי שישים מבטחו בה אף יסתכן וייפגע".
פסוק כב:וְכִי־תֹאמְרוּן אֵלַי: "אֶל־ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ", ה' לא יעזור לכם, הֲלוֹא־הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת־בָּמֹתָיו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לאנשי יהוּדָה ולתושבי ירוּשָׁלִַם: רק לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם. לא תוכלו לבטוח על ה', שהרי מלככם פעל נגדו. בעבר היו מזבחות לה' בכל עיר, ובא חזקיהו והרס אותם. רבשקה מעורר מרי בקרב האנשים שמזבחותיהם נהרסו בפקודת חזקיהו. הוא פונה אל מי שנוטרים לו טינה מראש, ומסית אותם כנגדו.
פסוק כג:וְעַתָּה הִתְעָרֶב, התחרה נָא אֶת, עם אֲדֹנִי, אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר – וְאֶתְּנָה אני, הנציג האשורי, לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים – אִם־תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם. הרי אין לך די אנשים אפילו להושיבם על הסוסים הללו.
פסוק כד:וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת, נציב אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים, כמוני. רבשקה העמיד עצמו ביחס למלכו הגדול כאחד מקטני העבדים, אף על פי שהיה שר גדול בממלכה. וַתִּבְטַח לְךָ עַל־מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים, אתה סבור שרכב המצרים וסוסיהם יבואו לעזרתך, אבל הם לא יסייעו לך כשתזדקק להם.
פסוק כה:עַתָּה, הֲמִבַּלְעֲדֵי ה', האם אתה חושב שנגד רצונו עָלִיתִי עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה – יהודה וירושלים לְהַשְׁחִתוֹ?! ה' הוא שאָמַר אֵלַי: "עֲלֵה עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ". כרבים ממלכי העמים, השואלים בקסמים ובגורל על מנת להבין את משפט אלוהי הארץ ולהימנע מסכסוך עם האלוהות המקומית, אף אני יודע כי נשלחתי לכאן ברצון אלוקיך.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל־רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית, השפה הדיפלומטית הבינלאומית, מאסיה הקטנה עד מצרים באותם ימים, כִּי שֹׁמְעִים, מבינים ארמית אֲנָחְנוּ, לא רק הסופר, שידיעת שפות היא חלק ממקצועו, אלא גם שני הנציגים האחרים מכירים את השפה הבינלאומית בהיותם שרים ופקידי שלטון גבוהים. וְאַל־תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית, בשפת ארץ יהודה, בעברית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָה, כי כל החיילים העומדים על החומה שומעים את דבריך. אם באת לשאת ולתת עם המלך, פנה רק אלינו, נציגיו.
פסוק כז:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: הַעַל, האם אל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?! לא אתכם באתי לשכנע. הֲלֹא עַל־הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל־הַחֹמָה המזומנים לֶאֱכֹל אֶת־צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת־מֵימֵי רַגְלֵיהֶם, השתן שלהם עִמָּכֶם. אני מדבר אל החיילים הפשוטים ואל העם, אל מי שבשעת מצור על העיר לא יהיה להם מזון ומשקה. באמצעות תעמולתו הגסה והבוטה מנסה רבשקה להסב ליהודה נזק מורלי גדול ככל האפשר.
פסוק כח:וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל־גָּדוֹל יְהוּדִית, כדי שלא רק החיילים המלווים את השרים יוכלו לשמוע אותו, אלא אף הרחוקים. וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר.
פסוק כט:כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: "אַל־יַשִּׁא לָכֶם, יפתה אתכם חִזְקִיָּהוּ, כִּי־לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ של מלך אשור".
פסוק ל:וְאַל־יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל־ה', אל תתפתו לדבריו של חזקיהו שתוכלו לבטוח בה' לֵאמֹר: "הַצֵּל יַצִּילֵנוּ ה', וְלֹא תִנָּתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר".
פסוק לא:אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ. כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר: "עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה, הסכם שלום ופיוס, וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ בינתיים אִישׁ־גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי־בֹרוֹ. כך לא תסבלו מחרפת רעב וצמא במצור.
פסוק לב:עַד־בֹּאִי, עד שאבוא אני, מלך אשור, ואמנם לא אשאירכם בארצכם, אלא – וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם בצורה מסודרת אֶל־אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם. תהגרו למקום שאיננו גרוע מארצכם – אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים, אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ. מקומכם החדש יתאים לטעמכם, ובו תרגישו כאילו אתם בביתכם, וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ". וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ כִּי־יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר: "ה' יַצִּילֵנוּ".
פסוק לג:הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת־אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר?!
פסוק לד:אַיֵּה אֱלֹהֵי המדינות שכבשנו – חֲמָת וְאַרְפָּד?! אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם, הֵנַע וְעִוָּה?! מי מהאלים הללו הציל את עמו?! וגם הסמוכים אליכם – וכִי־הִצִּילוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן, שגם אנשיהם עבדו לאלוהי הארצות הסמוכות, מִיָּדִי?!
פסוק לה:מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִצִּילוּ אֶת־אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי־יַצִּיל ה' אֶת־יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי?! מדוע אתם חושבים שגורלכם יהיה שונה?!
פסוק לו:אף על פי שדברי רבשקה היו קשים ומרגיזים, ואף שהבין עברית – וְהֶחֱרִישׁוּ, שתקו הָעָם וְלֹא־עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר, כִּי־מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר: לֹא תַעֲנֻהוּ. פקודת המלך שלא להגיב לדבריו, נבעה מהחשש שהדיבורים יהפכו לקטטה או למהומה בלתי נשלטת, ואולי גם כדי למנוע מרבשקה להציג בפניהם הצעות מעשיות יותר.
פסוק לז:וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל־חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים הן מחמת דברי הגידוף וחילול השם, הן מהעלבון שעלבו בהם ובמלכם, והן כביטוי לאבלם ולתחושת השפלות שחשו. וַיַּגִּדוּ לוֹ את דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה.
