פסוק א:פרשה שלש עשרה תספר המשכות מלכות יהודה אחרי מות אחזיהו, ושעתליה אמו החזיקה במלכות ותאבד את כל זרע המלוכה, ושנמלט יהואש יונק בחמלת ה' עליו והמליכו אחרי כן יהוידע הכהן הגדול והמית את עתליהו בחרב, ושיהואש חזק את בדק בית ה' ומה שקרה ליהואש עם חזאל מלך ארם, ושמת יהואש בידי עבדיו שהרגוהו. תחלת הפרשה ועתליהו אם אחזיהו ראתה כי מה בנה וגומר, עד בשנת עשרים ושלש ליואש וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה במה שזכר שמשח יהוידע הכהן ובניו את יהואש מלך יהודה, כי הנה הוא היה בן אחזיהו מלך יהודה וכפי הדין (הוריות י"א ע"ב) אין מושחין מלך בן מלך, לפי שמשיחת האב תספיק לכל בניו ויוצאי חלציו והעומדים על כסאו מזרעו, ולא מצאנו שנמשחו שאר מלכי יהודה, ולכן יקשה למה משחו את יהואש? השאלה השנית במה שזכר שכל כסף הקדשים והשקלים לקחו לחזק את בדק בית ה', ויקשה זה לפי (שקלים ריש פ"ד) שהתמידין היו עושים מהשקלים, ואם היה שהשקלים כלם וכל שאר הכסף המובא בית ה' לקחו לצורך הבנין והוצאתו, ישאר לשאול מאין הקריבו התמידין כל אותה השנה שעשו זה? השאלה השלישית במה שכתו' בכאן אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות מזרקות חצוצרות כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית ה', והנה בדברי הימים כתוב הפך זה שנאמר (דברי הימים ב' כ"ד י"ד) ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת וגומר, מורה שנעשו שם כלי בית ה' מאותו הכסף, והסברא תגזור עליו, כי הבית א"א שיעבדו בה מבלי כליה, ואם לא נעשה מכסף הקדשים לא ידענו מאין נעשו הכלים ההם? השאלה הרביעית במה שכ' בכאן מהמלחמה אשר עלה חזאל להלחם בירושלם, כי הנה מה שיספר כאן בזה אינו מסכים למה שזכר בד"ה מהמלחמה ההיא, לפי שכאן כתוב שעלה חזאל, ושם (שם כ"ג) כתוב שעלו חיל ארם ולא המלך. כתוב בכאן שלא נלחמו בירושלם, ושם כתוב וישחיתו את כל שרי העם. כתוב בכאן שהמלך יהואש נתן זהב וכסף הקדשים ואוצרות בית ה' מרצונו אל חזאל ושעלה מעליו, ושם כתוב שהארמיים שללו אותו ושלחו השלל אל המלך דמשק. כתוב בכאן שעלה חזאל מעל מלך יהודה, ושם כתוב שהכו אותו מכות רעות, וראוי שנדע במה תלוי הסתירה הנמצאת בדבר הזה בשני הספורים האלה? השאלה החמשית במה שכתוב בכאן שעבדי יהואש הכו אותו בית מילוא היורד סילא, ובדברי הימים (שם שם כ"ה) כתוב שהרגו אותו על מטתו, ומה שאומר בכאן מורה שהכוהו בהיותו בדרך, ומה שכתוב שם מורה שהיה על מטתו בירושלם:
פסוק א:השאלה הששית למה נהרג יהואש ולמה מרדו בו עבדיו? כי הנה לא עשו זה לקחת ממנו המלוכה אחרי שמיד כשמת הם עצמם המליכו את אמציה בנו, והנה יהואש עשה הישר בעיני השם, ועם היות שאחרי מות יהוידע עשה הרע בעיניו, הנה שאר המלכים הרעו ממנו ולא נתחייבו מיתה קשה ורעה כמותו:
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות והספקות האלה כלם:
פסוק א:ועתליה אם אחזיה וגומר. אחרי שהשלים הספור ענין בית אחאב וכל מה שעשה יהוא בן נמשי שמלך אחריו, נעתק לספר מה שהיה במלכות יהודה אחרי שמת אחזיהו מלך יהודה בידי יהוא, ואמר שעתליה אמו כיון שראתה בנה אחזיהו מת הרגה כל זרע המלוכה, כדי שלא ישאר איש יושב על כסא דוד והיא היתה המולכת ומנהגת כל הארץ בחזקה. וכבר זכרו חז"ל שהיתה אשה רעה ושזנתה עם איש אחר וילדה לו בנים, כמו שיבוא אחרי זה זכרונם.
פסוק ב:והנה יהושבע בתה אחות אחזיהו חרה אפה וירע בעיניה מה שעשתה אמה, ולכן בחמלתה על זרע אביה ואחיה לקחה את יהואש שהיה ילד יונק שדי מינקתו והוציאתו מתוך בני המלכים ההרוגים מבלי ידיעת עתליה אמה, ותחבא אותו ואת מנקתו בחדר המטות, כמו שיחביאו הדבר הגנוב, וזהו אמרו ותגנוב אותו וגומר ואת מניקתו בחדר המטות, שגנבתם והחביאתם שם. וחדר המטות היה בעזרת הלויים או הכהנים, וחז"ל (שיר רבא דף י"ג ע"א) אמרו שאלה הם התאים, והתחבאה הזאת היתה אז לצורך שעה מפני עתליהו שלא תמיתהו גם כן.
פסוק ג:ולפי שיהושבע היתה אשת יהוידע הכהן הגדול והיתה מפני זה יושבת תמיד במקדש, החביאתו בבית ה' שש שנים, ובשנה השביעית שלח יהוידע הכהן הגדול לאסוף את שרי המאות, שהם הלויים שהיו הממונים על כל הלויים והכהנים. ופירש מי הוא אשר שלח לקרוא אותם לקחת אותם ואמר לכרי ולרצים, כי אותם שלח לקחת את שרי המאות, או יהיה פירושו ששלח שרי המאות לקחת את הכרי ואת הרצים. ואחרי שקראו אותם ובאו בית ה' כרת אתם ברית אמת ובשבועה, כמו שיאמר אחרי זה. ואז הראה יהוידע הכהן אליהם את בן המלך שהיה נחבא שם, וצוה אותם על שמירתו מפחד עתליה שלא תמיתהו, (ה) ולזה אמר הדבר אשר תעשון השלישית מכם באי השבת, דרצה לומר שהשליש מהאנשים שהיו ממונים לשמירת המלך יהיו מבאי השבת, ושני השלישים יהיו מיוצאי השבת כמו שיזכור אחרי זה. וכבר ידעת שמימי דוד ושמואל החוזה היו משמרות קבועות בכהנים ובלויים כפי מה שתקנו אותם, והיה משמר אחד עובד השבוע ויוצא בשבת אחר הקרבת המוספין ונכנס המשמר האחר, ואמר להם יהוידע ששליש אחד מהממונים לשמירת המלך יהיה מהמשמרה הבאה והנכנסת, וזהו אמרו והשלישית מכם באי השבת, לפי שהשאר מהם יהיו עסוקים בעבודת המקדש, ושני השלישים האחרים יהיו מהמשמרה היוצאת שכבר לא היו עובדים והם הנקראים יוצאי השבת. והנה קבע מאלה שני השלישים, לפי שכבר היו פנויים מעבודת המקדש, ואמר שהשלישית שהיו מבאי השבת, רוצה לומר מהמשמרה הנכנסת ביום השבת יהיו שומרים משמרת בית המלך, שלא יכנס שם אדם שיוכל להזיק אל המלך, (ו) והשליש האחר יהיה בשער סור, והוא השער המזרחי שהיו טמאים בלתי יכולים להכנס שם, ולזה היה נקרא שער סור, כטעם (איכה ה' ט"ז) סורו טמא, ובדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ג ה') נקרא שער היסוד, לפי שהיה היסוד הראשון מהקדושה. והשליש האחר בשער אחר הרצים, ונקרא כן לפי שהיו שם רצי המלך, ואמר ושמרתם את משמרת הבית מסח, רוצה לומר שישמרו בפרט את משמרת הבית מהמקום אשר היה פרוץ, שפרצו אותו בני עתליה המרשעת, שהיו לה בנים מאיש אחר והיו פורצים המקדש, והזהירם שישמרו על אותו הפרץ פן יכנס בו אדם להזיק אל המלך, ונקרא מסח, מלשון (דברים כ"ח ס"ב) ונסחת' מעל האדמה, והוא שפרצו והסיחו מהבית אותו מקום, זאת תהיה משמרת השליש האחד שהיה מבאי השבת:
פסוק ז:ואולם שתי הידות שהם שני השלישים הנשארים שיהיו כלם מיוצאי השבת, רצה לומר מהמשמרה היוצאת, זכר שהמה ישמרו בכלל בית השם אל המלך, כלומר בעבור המלך שלא יבואו אויביו שם להרגו.
פסוק ח:וצוה לכלם שלא יסור איש מעל עבודתו וממשאו אבל כלם יקיפו על המלך סביב איש וכלי מלחמתו בידו, וכל אשר יבא אל השדרות, רצה לומר כל איש זר אשר יבא ויכנס אל הסדרים והמערכות שהיו מסדרים שומרי המלך שלא ברשותם יומת, כדי שישמר המלך תכלית השמירה, והשומרים האלה יהיו תמיד עם המלך בצאתו ובבואו. והנה לא הטריח יהוידע שאר המשמרות לעבודת המלך, לפי שהיה די באלו, ולא חלק איזה חלק יהיה כאן ולא איזה יהיה כאן, אלא שיחלקו באי השבת עם יוצאי השבת לשלשה חלקים, ויהיו באותם שלשה מקומות לשמור הנכנסים והיוצאים. (ט-י) והנה נתקיים הסדור אשר נתן יהוידע ויעשו שרי המאות כדברו, ויקחו איש את אנשיו שהיה ממונה עליהם, אם באי השבת ואם יוצאי השבת, ויתן להם הכהן הגדול את החניתים ואת השליטים, שהם בדמות מגינים שהיו בבית ה', (יא) וגם כן היו עומדים הרצים איש וכליו בידו להלחם מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית, באופן שהיה נשמר כל הבית:
פסוק יב:וכאשר סדר כל זה הכהן הגדול אז הוציא את בן המלך ויתן נזר המלכות על ראשו ואת העדות, והנזר הוא הכתר שהיו מכתירים בו מלכי יהודה, והעדות הוא ספר התורה שנתן אצלו שנקרא עדות, להודיע שיקרא בו כל ימי חייו והיתה עמו כמו שנזכר בתורה (דברים י"ז י"ט), ובזה האופן המליכוהו ומשחו אותו שם יהוידע ובניו. ואחרים פירשו את העדות שהיו בגדי מלכות ודברים יפים מאבנים טובות שהם עדי המלכים, ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון. והנה משחו את יהואש בהיות שכפי הדין (הוריות י"א ע"ב) לא היו מושחין מלך בן מלך, שמשיחת האב תספיק לכל באי חלציו ויושבים על כסאו, לפי שמקום שיש מחלוקת היה מהדין שימשחו המלך, לפי שבאותה משיחה היה המלכות מתקיים בנמשח ומתחזק עמו, ולכן מפני מחלוקת עתליהו הוצרכו למשוח את יהואש, והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק יג:והנה ספר הכתוב שעתליהו שמעה את קול הרצין העם, ר"ל קול הרצים וקול העם שהיו כלם מריעים ואומרים יחי המלך, ותבוא בית השם לדעת מה זה ועל מה זה, (יד) וכאשר ראתה את המלך עומד על העמוד, רצה לומר שהיה עומד אצל העמוד כמשפט המלכים, או שהיה יושב במקום הראוי לשבת המלך, וכמו שנאמר בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ג י"ג) על עמדו, רצה לומר על מקום עמידתו, והיו השרים והעם סביבו, קרעה בגדיה ותקרא קשר קשר שהיו כלם מתקשרים נגדה, (טו) והכהן הגדול צוה את שרי המאות שיוציאו אותה אל מבית לשדרות ויהרגוה שם, ומי שיבא אחריה לעזרה להצילה ימיתו גם כן, ואמרו מבית לשדרות, רצה לומר שיוציאו אותה מבית ה' ותצא דרך מקום הסדרים והמערכות שהיו לשומרים כדי שלא יהרגוה בבית השם.
פסוק טז:והנה היא בחרה לצאת דרך מבוא הסוסים אל בית המלך והניחוה לצאת באותו דרך ושם הרגו אותה:
פסוק יז:ויכרת יהוידע וגומר. זכר הכתוב שיהוידע כאשר המליך את יהואש כרת ברית בין ה' ובין המלך ובין העם, אם בין ה' ובין העם והמלך שיהיה המלך והעם ליי' וילכו אחריו ולא ילכו אחרי הבעלי', וגם כן בין המלך ובין העם שישמרו אותו ויעבדוהו, והוא יחמול עליהם וישים נפשו בכפו על שמירתם.
פסוק יח:ומיד באו העם את בית הבעל ויתצו את מזבחותיו ואת כהן הבעל שהיה נקרא מתן הרגו לפני המזבחות, ואחרי כן שם יהוידע הכהן הגדול פקודות על בית ה', רוצה לומר שהכין המשמרות שהיו שם מתוקנות מתחלה והושיבם בסדר ראוי עתה, כי מפני שהיו בני יהודה עובדים לבעל, המלכים אשר היו להם לא חששו לזה, ולכן לא נשאר דבר על מכונו בבית ה', וכן נאמר בדברי הימים (שם י"ח) וישם יהוידע פקדות בית ה' ביד הכהנים הלויים אשר חלק דוד על בית ה' וגומר:
פסוק יט:ועם זה הביאו בכבוד גדול ובשמחה רבה את יהואש מבית ה' אל בית המלך והושיבוהו שם על כסא המלכים, (כ) ובזה שמח העם מאד ושקטה העיר, לפי שעתליה מתה, כי אם היתה בחיים לא היתה העיר בהשקט, כי תמיד היתה מסכסכת ומבקשת דברי ריבות:
