פסוק א:לאחד וכו׳. אמרו רבותינו ז״ל שהיה יונה בן אמתי:
פסוק א:חגור מתניך. לילך ולבוא בזריזות, כי החגור במתניו, הוא קל ללכת ומזורז:
פסוק ב:והקמותו. אמור לו שיקום מבין רעיו, ותביא אותו בחדר לפנים מחדר:
פסוק ג:ונסתה. תנוס משם, ולא תאחר מללכת, שלא תסתכן כאשר יודע למלך:
פסוק ד:וילך הנער. וחוזר ומפרש, הנער של הנביא:
פסוק ה:דבר לי. יש לי מה לדבר עמך:
פסוק ז:בית אחאב. זרעו ובני ביתו:
פסוק ח:משתין בקיר. זה הזכר, שעושה קלוח:
פסוק ח:עצור. העושר הכנוס בבית:
פסוק ח:ועזוב. המקנה העזוב על פני השדה:
פסוק ח:בישראל. רצה לומר: בפירסום, למען יקחו מוסר:
פסוק יא:ויאמר. אחד מהם שאלו השלום, רצה לומר: אם הנביא ניבא טוב ושלום, מדוע אם כן בא אליך לבד, ולא אמר לכולנו:
פסוק יא:המשוגע. כן קראו את הנביא, לפי שבעת שהיה מתבודד בנבואה, היה נדמה להם כמשתגע, על כי לא פנה אז בעניני העולם:
פסוק יא:אתם ידעתם. כאומר הלא אתם מכירים אותו ואת דבריו, שהמה של מה בכך, לא שלום ולא למלחמה, והיה חפץ להעלים הדבר, עד עת יראה כי יש לאל ידו:
פסוק יב:שקר. אתה מדבר שקר, כי לא דברי רוח היו, ולזאת הגד לנו:
פסוק יב:כזאת וכזאת. וחזר ומפרש: כה אמר ה׳ וכו׳:
פסוק יג:תחתיו. תחת יהוא, לשבת למעלה מכולם, כדרך המלך:
פסוק יג:אל גרם המעלות. על המעלות עצמן:
פסוק יד:ויתקשר. עשה קשר עם השרים שהיו עמו:
פסוק יד:ויורם היה שומר. אז היתה ישיבת קביעתו ברמות גלעד, לשמור העיר מחיל חזאל:
פסוק טו:וישב. לפי שעה שב מרמות גלעד, להתרפא ביזרעאל:
פסוק טו:אם יש נפשכם. אם יש רצונכם שאמלוך אני, שמרו לבל יצא מי מן העיר, כי פן ילך ויגיד ביזרעאל, ויהיה המלך נשמר:
פסוק יז:בבואו. בעת בוא רבוי העם אשר עם יהוא, ראה אותם הצופה, אבל עדיין לא הכיר אם של יהוא המה:
פסוק יז:ויאמר השלום. הרכב אמר להם השלום, רצה לומר: אם בואם בעבור השלום, או למלחמה:
פסוק יח:מה לך ולשלום. מה לך שתשאל השלום, האם נוגע בך הדבר:
פסוק יח:סוב אל אחרי. ללכת עם אנשי, ולא תשוב אל המלך:
פסוק כ:והמנהג. הנני רואה הנהגת העם הבא, הוא כמנהג יהוא, אשר הנהגתו בשגעון, מבלי סדר וישוב הדעת:
פסוק כ:בן נמשי. בן בנו של נמשי:
פסוק כא:אסור. קשור הסוסים אל הרכב:
פסוק כב:מה השלום. מהו השלום הראוי, עד שיהא תשלום גמול זנוני איזבל וכו׳, וכאומר, וכי ראוים אתם לשלום:
פסוק כג:ויהפוך. הפך ידיו האוחזות ברסני הסוסים, להפכם לאחור ולנוס:
פסוק כג:מרמה. רצה לומר: הנה קשר ומרד, ובמרמה היו מראים עצמם כאוהבים:
פסוק כד:מלא ידו. שם כל ידו במלואה בקשת, לירות בכח רב:
פסוק כד:ויכרע. כרע על ברכיו:
פסוק כה:כי זכר. תן דעתך לזכור, כי אני ואתה את אשר היינו רוכבים צמדים ומחוברים אחרי אחאב, ואז נשא ה׳ עליו את המשא הזה, על ידי אליהו:
פסוק כו:אם לא. כה אמר אם לא וכו׳ ורצה לומר: האם לא את דמי וכו׳ ראיתי אמש, כי למחרת הריגת נבות ירד אחאב לרשת כרמו, ואז אמר לו אליהו בדבר ה׳: אם לא את דמי וכו׳ ראיתי אמש, והם צועקים ומבקשים עליו דין:
פסוק כו:ודמי בניו. יש מרבותינו ז״ל אמרו (סנהדרין מח ב): שהרג גם בניו, ומהם אמרו: בניו שהיה עתיד להוליד:
פסוק כו:ושלמתי לך. גם זה דברי אליהו שאמר בשם ה׳, שיקבל גמולו בחלקת נבות:
פסוק כו:ועתה. הואיל ודבר ה׳ הוא, השליכהו אל החלקה ההיא:
פסוק כז:גם אתו הכהו. כי גם הוא מבית אחאב, עובד עבודת גלולים כמוהם:
פסוק כז:אל המרכבה. בעודו יושב במרכבה:
פסוק כז:במעלה גור. כאלו אמר, והכהו במעלה גור, וקצר הכתוב, וסמך על מה שאמר גם אותו הכהו:
פסוק כז:את יבלעם. סמוך ליבלעם:
פסוק כז:וינס מגדו. אחרי אשר הכהו, נס אל מגידו:
פסוק כז:וימת שם. רצה לומר: הומת בדבר הקשר ההיא של יהוא, כי בדברי הימים (ב כב ט) נאמר שמת בשומרון, כי לשם בא ממגידו:
פסוק כח:בקבורתו. אשר כרה לו בחייו:
פסוק כט:ובשנת אחת עשרה. רוצה לומר: אחר שעבר שנת י״א, כי בי״ב מלך, וכמו שנאמר למעלה (ח כה): בשנת שתים עשרה וכו׳, כי יהורם אביו מלך בה׳ ליורם בן אחאב, וימי מלכותו ח׳ שנים מקוטעות, וכלו אם כן בי״ב ליורם בן אחאב, ואז מלך אחזיה:
פסוק ל:ותשם בפוך עיניה. כמו ותשם פוך בעיניה, וכן (תהלים עד ז): שלחו באש מקדשך, ומשפטו: שלחו אש במקדשך:
פסוק ל:ותיטב את ראשה. תקנה צעיף ראשה וקשטה עצמה, למצוא חן בעיני יהוא, לבל יהרגנה:
פסוק לא:השלום. האם תרצה להיות עמי בשלום:
פסוק לא:זמרי הורג אדניו. לפי שגם זמרי הרג את המלך אלה בן בעשא, לזה קראה אותו בשם זמרי, וכאילו באה להקל אשמתו, לומר שכבר היה לעולמים, וכדי להחניפו אמרה כן:
פסוק לב:מי אתי מי. מי בעזרתי:
פסוק לב:וישקיפו אליו. כאומרם הננו למצותיך:
פסוק לג:שמטוה. הזיזו אותה מן החלון, להפילה לארץ:
פסוק לג:וירמסנה. יהוא רמסה ברגליו:
פסוק לד:פקדו נא. זכרו את הארורה הזאת וקברוה, כי בת מלך היא, ואין מדרך המוסר לנהוג בה בזיון אחר המיתה:
פסוק לה:כי אם הגולגולת וכו׳. ושאר כל הגוף אכלו הכלבים, כדבר ה׳ ואמרו רבותינו ז״ל (פרקי דרבי אליעזר פרק יז): בזכות שהיתה מרקדת ברגליה, ומטפחת בידיה, ומרכנת בראשה, לפני הכלה לשמחה, לזה נשארו ולא אכלוה הכלבים:
פסוק לו:דבר ה׳ הוא. ולא במקרה בא:
פסוק לז:כדומן. כזבל המפוזר בארץ, כן היו אבריה מפוזרים:
פסוק לז:זאת איזבל. כי רוב הגוף אכלו הכלבים, והנשאר לא היה שמה עליה (א) האמנים אחאב. האמנים של אחאב: