א וֶאֱלִישָׁע֙ הַנָּבִ֔יא קָרָ֕א לְאַחַ֖ד מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ חֲגֹ֣ר מָתְנֶ֗יךָ וְ֠קַח פַּ֣ךְ הַשֶּׁ֤מֶן הַזֶּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ וְלֵ֖ךְ רָמֹ֥ת גִּלְעָֽד׃ ב וּבָ֖אתָ שָׁ֑מָּה וּרְאֵֽה־שָׁ֠ם יֵה֨וּא בֶן־יְהוֹשָׁפָ֜ט בֶּן־נִמְשִׁ֗י וּבָ֙אתָ֙ וַהֲקֵֽמֹתוֹ֙ מִתּ֣וֹך אֶחָ֔יו וְהֵבֵיאתָ֥ אֹת֖וֹ חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃ ג וְלָקַחְתָּ֤ פַךְ־הַשֶּׁ֙מֶן֙ וְיָצַקְתָּ֣ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְאָֽמַרְתָּ֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה מְשַׁחְתִּ֥יךָֽ לְמֶ֖לֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּפָתַחְתָּ֥ הַדֶּ֛לֶת וְנַ֖סְתָּה וְלֹ֥א תְחַכֶּֽה׃ ד וַיֵּ֧לֶךְ הַנַּ֛עַר הַנַּ֥עַר הַנָּבִ֖יא רָמֹ֥ת גִּלְעָֽד׃ ה וַיָּבֹ֗א וְהִנֵּ֨ה שָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ יֹֽשְׁבִ֔ים וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֛י אֵלֶ֖יךָ הַשָּׂ֑ר וַיֹּ֤אמֶר יֵהוּא֙ אֶל־מִ֣י מִכֻּלָּ֔נוּ וַיֹּ֖אמֶר אֵלֶ֥יךָ הַשָּֽׂר׃ ו וַיָּ֙קָם֙ וַיָּבֹ֣א הַבַּ֔יְתָה וַיִּצֹ֥ק הַשֶּׁ֖מֶן אֶל־רֹאשׁ֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מְשַׁחְתִּ֧יךָֽ לְמֶ֛לֶךְ אֶל־עַ֥ם יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וְהִ֨כִּיתָ֔ה אֶת־בֵּ֥ית אַחְאָ֖ב אֲדֹנֶ֑יךָ וְנִקַּמְתִּ֞י דְּמֵ֣י ׀ עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֗ים וּדְמֵ֛י כָּל־עַבְדֵ֥י יְהוָ֖ה מִיַּ֥ד אִיזָֽבֶל׃ ח וְאָבַ֖ד כָּל־בֵּ֣ית אַחְאָ֑ב וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ט וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־בֵּ֣ית אַחְאָ֔ב כְּבֵ֖ית יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֥א בֶן־אֲחִיָּֽה׃ י וְאֶת־אִיזֶ֜בֶל יֹאכְל֧וּ הַכְּלָבִ֛ים בְּחֵ֥לֶק יִזְרְעֶ֖אל וְאֵ֣ין קֹבֵ֑ר וַיִּפְתַּ֥ח הַדֶּ֖לֶת וַיָּנֹֽס׃ יא וְיֵה֗וּא יָצָא֙ אֶל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הֲשָׁל֔וֹם מַדּ֛וּעַ בָּֽא־הַמְשֻׁגָּ֥ע הַזֶּ֖ה אֵלֶ֑יךָ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם אַתֶּ֛ם יְדַעְתֶּ֥ם אֶת־הָאִ֖ישׁ וְאֶת־שִׂיחֽוֹ׃ יב וַיֹּאמְר֣וּ שֶׁ֔קֶר הַגֶּד־נָ֖א לָ֑נוּ וַיֹּ֗אמֶר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ אָמַ֤ר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה מְשַׁחְתִּ֥יךָֽ לְמֶ֖לֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיִּקְחוּ֙ אִ֣ישׁ בִּגְד֔וֹ וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו אֶל־גֶּ֣רֶם הַֽמַּעֲל֑וֹת וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּאמְר֖וּ מָלַ֥ךְ יֵהֽוּא׃ יד וַיִּתְקַשֵּׁ֗ר יֵה֛וּא בֶּן־יְהוֹשָׁפָ֥ט בֶּן־נִמְשִׁ֖י אֶל־יוֹרָ֑ם וְיוֹרָם֩ הָיָ֨ה שֹׁמֵ֜ר בְּרָמֹ֣ת גִּלְעָ֗ד ה֚וּא וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִפְּנֵ֥י חֲזָאֵ֖ל מֶֽלֶךְ־אֲרָֽם׃ טו וַיָּשָׁב֩ יְהוֹרָ֨ם הַמֶּ֜לֶךְ לְהִתְרַפֵּ֣א בִיְזְרְעֶ֗אל מִן־הַמַּכִּים֙ אֲשֶׁ֣ר יַכֻּ֣הוּ אֲרַמִּ֔ים בְּהִלָּ֣חֲמ֔וֹ אֶת־חֲזָאֵ֖ל מֶ֣לֶךְ אֲרָ֑ם וַיֹּ֤אמֶר יֵהוּא֙ אִם־יֵ֣שׁ נַפְשְׁכֶ֔ם אַל־יֵצֵ֤א פָלִיט֙ מִן־הָעִ֔יר לָלֶ֖כֶת לגיד (לְהַגִּ֥יד) בְּיִזְרְעֶֽאל׃ טז וַיִּרְכַּ֤ב יֵהוּא֙ וַיֵּ֣לֶךְ יִזְרְעֶ֔אלָה כִּ֥י יוֹרָ֖ם שֹׁכֵ֣ב שָׁ֑מָּה וַֽאֲחַזְיָה֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה יָרַ֖ד לִרְא֥וֹת אֶת־יוֹרָֽם׃ יז וְהַצֹּפֶה֩ עֹמֵ֨ד עַֽל־הַמִּגְדָּ֜ל בְּיִזְרְעֶ֗אל וַיַּ֞רְא אֶת־שִׁפְעַ֤ת יֵהוּא֙ בְּבֹא֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁפְעַ֖ת אֲנִ֣י רֹאֶ֑ה וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹרָ֗ם קַ֥ח רַכָּ֛ב וּֽשְׁלַ֥ח לִקְרָאתָ֖ם וְיֹאמַ֥ר הֲשָׁלֽוֹם׃ יח וַיֵּלֶךְ֩ רֹכֵ֨ב הַסּ֜וּס לִקְרָאת֗וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ כֹּֽה־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֲשָׁל֔וֹם וַיֹּ֧אמֶר יֵה֛וּא מַה־לְּךָ֥ וּלְשָׁל֖וֹם סֹ֣ב אֶֽל־אַחֲרָ֑י וַיַּגֵּ֤ד הַצֹּפֶה֙ לֵאמֹ֔ר בָּֽא־הַמַּלְאָ֥ךְ עַד־הֵ֖ם וְלֹֽא־שָֽׁב׃ יט וַיִּשְׁלַ֗ח רֹכֵ֣ב סוּס֮ שֵׁנִי֒ וַיָּבֹ֣א אֲלֵהֶ֔ם וַיֹּ֛אמֶר כֹּֽה־אָמַ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ שָׁל֑וֹם וַיֹּ֧אמֶר יֵה֛וּא מַה־לְּךָ֥ וּלְשָׁל֖וֹם סֹ֥ב אֶֽל־אַחֲרָֽי׃ כ וַיַּגֵּ֤ד הַצֹּפֶה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֥א עַד־אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹֽא־שָׁ֑ב וְהַמִּנְהָ֗ג כְּמִנְהַג֙ יֵה֣וּא בֶן־נִמְשִׁ֔י כִּ֥י בְשִׁגָּע֖וֹן יִנְהָֽג׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹרָם֙ אֱסֹ֔ר וַיֶּאְסֹ֖ר רִכְבּ֑וֹ וַיֵּצֵ֣א יְהוֹרָ֣ם מֶֽלֶךְ־יִ֠שְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה אִ֣ישׁ בְּרִכְבּ֗וֹ וַיֵּֽצְאוּ֙ לִקְרַ֣את יֵה֔וּא וַיִּמְצָאֻ֔הוּ בְּחֶלְקַ֖ת נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃ כב וַיְהִ֗י כִּרְא֤וֹת יְהוֹרָם֙ אֶת־יֵה֔וּא וַיֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם יֵה֑וּא וַיֹּ֙אמֶר֙ מָ֣ה הַשָּׁל֔וֹם עַד־זְנוּנֵ֞י אִיזֶ֧בֶל אִמְּךָ֛ וּכְשָׁפֶ֖יהָ הָרַבִּֽים׃ כג וַיַּהֲפֹ֧ךְ יְהוֹרָ֛ם יָדָ֖יו וַיָּנֹ֑ס וַיֹּ֥אמֶר אֶל־אֲחַזְיָ֖הוּ מִרְמָ֥ה אֲחַזְיָֽה׃ כד וְיֵה֞וּא מִלֵּ֧א יָד֣וֹ בַקֶּ֗שֶׁת וַיַּ֤ךְ אֶת־יְהוֹרָם֙ בֵּ֣ין זְרֹעָ֔יו וַיֵּצֵ֥א הַחֵ֖צִי מִלִּבּ֑וֹ וַיִּכְרַ֖ע בְּרִכְבּֽוֹ׃ כה וַיֹּ֗אמֶר אֶל־בִּדְקַר֙ שלשה (שָֽׁלִשׁ֔וֹ) שָׂ֚א הַשְׁלִכֵ֔הוּ בְּחֶלְקַ֕ת שְׂדֵ֖ה נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֑י כִּֽי־זְכֹ֞ר אֲנִ֣י וָאַ֗תָּה אֵ֣ת רֹכְבִ֤ים צְמָדִים֙ אַֽחֲרֵי֙ אַחְאָ֣ב אָבִ֔יו וַֽיהוָה֙ נָשָׂ֣א עָלָ֔יו אֶת־הַמַּשָּׂ֖א הַזֶּֽה׃ כו אִם־לֹ֡א אֶת־דְּמֵ֣י נָבוֹת֩ וְאֶת־דְּמֵ֨י בָנָ֜יו רָאִ֤יתִי אֶ֙מֶשׁ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשִׁלַּמְתִּ֥י לְךָ֛ בַּחֶלְקָ֥ה הַזֹּ֖את נְאֻם־יְהוָ֑ה וְעַתָּ֗ה שָׂ֧א הַשְׁלִכֵ֛הוּ בַּחֶלְקָ֖ה כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ כז וַאֲחַזְיָ֤ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ רָאָ֔ה וַיָּ֕נָס דֶּ֖רֶךְ בֵּ֣ית הַגָּ֑ן וַיִּרְדֹּ֨ף אַחֲרָ֜יו יֵה֗וּא וַ֠יֹּאמֶר גַּם־אֹת֞וֹ הַכֻּ֣הוּ אֶל־הַמֶּרְכָּבָ֗ה בְּמַֽעֲלֵה־גוּר֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽת־יִבְלְעָ֔ם וַיָּ֥נָס מְגִדּ֖וֹ וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃ כח וַיַּרְכִּ֧בוּ אֹת֛וֹ עֲבָדָ֖יו יְרוּשָׁלְָ֑מָה וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֧וֹ בִקְבֻרָת֛וֹ עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ כט וּבִשְׁנַת֙ אַחַ֣ת עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְיוֹרָ֖ם בֶּן־אַחְאָ֑ב מָלַ֥ךְ אֲחַזְיָ֖ה עַל־יְהוּדָֽה׃ ל וַיָּב֥וֹא יֵה֖וּא יִזְרְעֶ֑אלָה וְאִיזֶ֣בֶל שָׁמְעָ֗ה וַתָּ֨שֶׂם בַּפּ֤וּךְ עֵינֶ֙יהָ֙ וַתֵּ֣יטֶב אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וַתַּשְׁקֵ֖ף בְּעַ֥ד הַחַלּֽוֹן׃ לא וְיֵה֖וּא בָּ֣א בַשָּׁ֑עַר וַתֹּ֣אמֶר הֲשָׁל֔וֹם זִמְרִ֖י הֹרֵ֥ג אֲדֹנָֽיו׃ לב וַיִּשָּׂ֤א פָנָיו֙ אֶל־הַ֣חַלּ֔וֹן וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י אִתִּ֖י מִ֑י וַיַּשְׁקִ֣יפוּ אֵלָ֔יו שְׁנַ֥יִם שְׁלֹשָׁ֖ה סָרִיסִֽים׃ לג וַיֹּ֥אמֶר שמטהו (שִׁמְט֖וּהָ) וַֽיִּשְׁמְט֑וּהָ וַיִּ֨ז מִדָּמָ֧הּ אֶל־הַקִּ֛יר וְאֶל־הַסּוּסִ֖ים וַֽיִּרְמְסֶֽנָּה׃ לד וַיָּבֹ֖א וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֑שְׁתְּ וַיֹּ֗אמֶר פִּקְדוּ־נָ֞א אֶת־הָאֲרוּרָ֤ה הַזֹּאת֙ וְקִבְר֔וּהָ כִּ֥י בַת־מֶ֖לֶךְ הִֽיא׃ לה וַיֵּלְכ֖וּ לְקָבְרָ֑הּ וְלֹא־מָ֣צְאוּ בָ֗הּ כִּ֧י אִם־הַגֻּלְגֹּ֛לֶת וְהָרַגְלַ֖יִם וְכַפּ֥וֹת הַיָּדָֽיִם׃ לו וַיָּשֻׁבוּ֮ וַיַּגִּ֣ידוּ לוֹ֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּבַר־יְהוָ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֛וֹ אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹ֑ר בְּחֵ֣לֶק יִזְרְעֶ֔אל יֹאכְל֥וּ הַכְּלָבִ֖ים אֶת־בְּשַׂ֥ר אִיזָֽבֶל׃ לז והית (וְֽהָיְתָ֞ה) נִבְלַ֣ת אִיזֶ֗בֶל כְּדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה בְּחֵ֣לֶק יִזְרְעֶ֑אל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֹאמְר֖וּ זֹ֥את אִיזָֽבֶל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ואלישע הנביא וגומר. יספר הכתוב בכאן איך אלישע אחרי שמנה את חזאל למלך על ארם משח את יהוא למלך על ישראל, לקיים דבר ה' אשר דבר אל אליהו בהר חורב, כי לפי שהאריך השם יתברך אפו לאחאב עד ימי בנו לא יכול אליהו למשחם בעצמו וצוה אל אלישע שיעשה זה, ולכן לא באה נבואה על זה לאלישע, כי הוא מפני צוואת אליהו עשאו. ולפי שלא יכול ללכת אל רמות גלעד למשוח את יהוא, כי יחרד כל העם בבאו שמה ויתגלה הדבר, עשה הדבר ע"י שליח וישלח אחד מבני הנביאים שהיו לפניו, (ואחז"ל (סדר עולם פרק י"ח) שהיה יונה בן אמתי) למשוח אותו, וצוהו שיחגור מתניו, כדי שילך במהירות ולא יתעכב בדרך, אבל ילך במהרה אל רמות גלעד, כי שם היה יהוא ושאר השרים עמו לשמור את העיר מבני ארם, לפי שהמלך בא להתרפא ביזרעאל. ולכן הניח השרים במקומו ברמות גלעד לשמור העיר, כי זה היה מאת השם לשיעשה יהוא מה שעשה.
פסוק ב:
ולכן צוהו שילך במהירות קודם שישוב המלך שמה, וצוהו שיעשה זה בהחבא חדר בחדר, כדי שלא יודע הדבר למלך ולא יוכל להמלט מידו, וכדי שלא יסתכן הנביא צוהו שמיד ינוס ולא יעמוד שם עוד:
פסוק ג:
והנה צוה שימשח אותו, לא להיות המשיחה ראויה כפי הדין במלכי ישראל, כי לא היו נמשחים כי אם מלכי בית דוד, אבל מפני מחלקתו של יהורם הוצרך למשחו כדי לקיימו ולפרסמו בירושת המלכות וחזקתו. וכבר קבלו חז"ל (הוריות י"א ע"ב) שלא נמשח יהוא בשמן המשחה שהיה מיוחד למשיחת מלכי יהודה, אבל נמשח עם שמן אפרסמון. וכמו שאמרו (מגילה י"ד ע"א) שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נתקיימה מלכותם, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נתקיימה מלכותם, כי היה בפך שמן אפרסמון ובקרן היה שמן המשחה, והותרה בזה השאלה הרביעית: והנה קצר הכתוב מהדברים שצוה אלישע אל יהוא ומה שזכר שאמר לו הוא מורה שכן צוהו אלישע כי דבר ה' הוא, והם הדברים שנבאו עליהם אליהו ומיכיהו בן ימלא:
פסוק ו:
וממה שאמר לו משחתיך למלך אל עם ה' אל ישראל, העירו שיכרת את עובדי עבודה זרה כלם, כי לא היה נמשח כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו, (ז) ובמה שאמר והכית את בית אחאב אדניך, העירו שלא יחשוב שהיה עושה בזה פעל מגונה להיות אחאב אדוניו, כי השם יתברך היה מצוה עליו, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ולפי שלא ירפו ידיו בעבור אדוניו, (ח-ט) אמר ואבד כל בית אחאב והכרתי לאחאב משתין בקיר וגומר, ונתתי את בית אחאב וגומר, רוצה לומר על כל פנים גזור זה מלפני ויתקיים בהכרח, ואם לא תרצה אתה לקיימו אבחר איש אחר כלבבי לעשותו.
פסוק י:
ולפי שהיה מדרך השרים לכבד את הנשים ובפרט הגבירות, אמר ואת איזבל יאכלו הכלבים וגומר, כלומר על מנת כן אני משחתיך למלך, והדברים האלה יתחייב בהכרח שיתקיימו ויצאו לפעל:
פסוק יא:
וספר הכתוב שיצא יהוא אל שאר השרים אשר היו אתו, ושאחד מהם שאלהו השלום מדוע בא המשוגע הזה אליך? רוצה לומר האם הביא ייעוד טוב או רע? והיו קוראים אותו משוגע, לפי שבהתבודדותו היה נראה להם משתגע, לפי שלא היה משגיח בשאר ענינים והיה שוגה בהם, ויהוא לא רצה לכזב אבל העלים הענין באמרו אתם ידעתם את האיש ואת שיחו.
פסוק יב:
וכאשר ראו שהיה מעלים מהם הענין, פצרו בו כל כך שהוא הגיד להם את כבוד מלכותו.
פסוק יג:
והמה כששמעו זה מיד מהרו ויקחו איש בגדו וישימו אותו תחת יהוא, להגביהו למעלה בישיבתו, וזהו אל גרם המעלות, כלומר אל העליונה והעצומה מהמדרגות אשר יעשו למלכים לישיבתם:
פסוק יד:
ויתקשר יהוא אל יורם, ר"ל שעשה קשר נגדו להחרימו ולהאבידו, כי בעת המלכתו שמה נשבע על זה והתאמץ בו. והיה הקשר עם השרים אשר שם, שנתקשרו כלם בהשגחת השם עם יהוא לעזרו בדבר הזה, ולכן נקרא המרד קשר, לפי שמתקשרין האנשים זה עם זה לעשות אותו פעל. והנה עזר מאד לעשות מעשהו שיורם קודם לזה היה שומר ברמות גלעד, רוצה לומר היה יושב שם לשמור העיר מפני חזאל, (טו) וישב יורם להתרפא ביזרעאל, ר"ל ששב ליזרעאל להתרפאת שם ממכותיו שהכוהו ארם, ונשארו השרים בשמירת רמות גלעד, ולכן אמר יהוא לשרים אשר אתו אם יש את נפשכם, כלומר אם תראה בעיניכם עצתי או אם אתם רוצים לעשות כראוי, שמרו את העיר שלא יצא ממנה פליט ללכת להגיד ביזרעאל:
פסוק טז:
וקודם שיודע הדבר רכב יהוא על הסוס וילך יזרעאלה אשר יורם שוכב שם חולה והיה עמו שם מלך יהודה שבא לבקרו, (יז) ולפי שביזרעא' היה הצופה על המגדל, כאשר ראה שפע העם שהיה בא עם יהוא אמר שפעת אני רואה, רוצה לומר רבוי עם אני רואה שבא, ומלך יורם שלח רכב, כלומר משרת רוכב הסוס שהוא הנקרא רכב, לדעת אם היה שלום ומה היה ענין ביאתם? (יח) ויהוא כדי שלא יודע ענינו עד בואו על יורם לא השיב דבר אל השליח ראשון ושני ששלח המלך לקראתו כי אם מה לך ולשלום סוב אל אחרי, רוצה לומר מה לך במה שתשאל השלום האם נוגע בך הדבר? אל תחוש לדעת דבר מזה סוב אל אחרי ולך עמי בעבודתי.
פסוק יט:
וכאשר ידע יורם שהרוכב הראשון וגם השני התחברו עם השפע הבא ולא שבו אליו דבר, (כ) והיה שהצופה הגיד לו שנראה אליו מנהג השר הבא כמנהג יהוא בן נמשי שהיה רוכב רכבו בשגעון ובחפזון בלי ישוב, (כא) אמר המלך לאסור את רכבו ויצא אליו הוא ואחזיהו מלך יהודה וימצאו את יהוא בחלקת נבות היזרעאלי, רוצה לומר השדה אשר נסקל בו נבות, אולי כי נתעכב שמה לעשות באותו מקום מה שעשה לזכרון חטאת אחאב בהריגת נבות, (כב) ולכן כששאלו יורם השלום יהוא? השיבו כמורד בו מה השלום עד זנוני איזבל אמך וגומר, ר"ל מה השלום שיגיע עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים, כי הנה לא יאות שלום לך ולה.
פסוק כג:
וכראות יורם שהיה ענין מרד הפך ידו האוחזת ברסן הסוס והפכה להסב פניו ולנוס, ואמר לאחזיהו שהיה זה מרמה ומרד וקשר השרים נגדו, (כד) אבל יהוא מלא ידו בקשת ויך בכל כחו את יורם בין שני זרועיו ויצא החצי מלבו וימות מיד, (כה) ואמר אל שלישו שהיה נקרא בדקר שא השליכהו בחלקת שדה נבות היזרעאלי, כי זכור אני ואתה את רוכבים צמדים, ויראה שנתן בדבר סבה בלתי ראויה אליו, אבל ענינו שאמר לשלישו שהוא בעצמו יקח את יורם וישליכהו בחלקת נבות, ושאל יתגאה בעצמו לומר איכה אשא בעצמי פגר מת? כי זכור היה יהוא ובדקר כאשר שניהם היו רוכבים צמדים, ר"ל מחוברים ומדובקים עם פרשים אחרים אחרי אחאב אביו, ולכן היה ראוי שיכבדו את גוף בנו. ואם ישאל בדקר ואם זכור אתה מזה למה הרגת אותו? כדי להשיב לזה אמר וה' נשא עליו את המשא הזה. וכדי לאמת שלא הרגו לקחת מלכותו כי אם לקיים דבר השם וגזרתו, אמר עוד (כז) אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאם ה', ואין פירוש ראיתי ושלמתי על יהוא שראה זה וישלם אותו, אבל פירושו שהמשא אשר נשא עליו יתברך על ידי אליהו היה בזה הלשון שיזכור, אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו (שגזל מהם נחלתם והמה חבקו אשפתות) ראיתי אמש נאם ה', כי השם יתברך אמר לאליהו כאשר שלחו אל אחאב לומר לו (מלכים א' כ"א ט') הרצחת וגם ירשת, שהיום הקודם אליו היו קול דמי נבות אשר הרג אחאב וקול דמי בניו שגזלם צועקים אליו מן האדמה. ועוד היה במשא שאמר יתברך ושלמתי לך בחלקה הזאת נאם ה', רוצה לומר וגם כן היה נאם ה' ומאמרו שישלם לו שכרו בחלקה הזאת אשר מת בה נבות, ומפני זה היה יהוא מצוה אל השליש שישא פגר יהורם וישליכהו אל החלקה ההיא בדבר ה'.
פסוק כז:
ואחרי שזכר שהמית יהוא את יורם מלך ישראל, זכר שגם כן הרג את אחזיהו מלך יהודה שהיה נס והכוהו על המרכבה, ואז בהיותו מוכה נס אל עיר מגדו ושם מת, (כח) ומשם הוליכוהו עבדיו ירושלם לקברו עם אבותיו, כי זכה להקבר עמהם להיותו בן יהושפט שהיה ירא אלקים וסר מרע. ואמנם מה שאמר בדברי הימים (ד"ה ה' כ"ב ט') שהיה מתחבא בשמרון ושהביאו אותו אל יהוא וימיתהו, נראה כי בדרך הכה אותו, כמו שאמר להם הכוהו על המרכבה, והם הורו לו חצים והכוהו והוא נס מוכה אל מגדו ומשם הוליכוהו עבדיו אל שמרון להתחבא שם מפני יהוא ומשם הביאוהו אליו ואז המיתו ביזרעאל, ואמרו כאן וימות שם, אין פירושו במגדו כי אם באותה מלחמה ובאותה צרה, ולא האריך הכתוב לספר זה בכאן ודי היה בהודיעו שהמית יהוא את שני המלכים יחד, ועזרא בדברי הימים כתב מקום מיתתו ושני הדרכים לדבר אחד יכוונו, והותרה השאלה החמשית:
פסוק כט:
ובשנת אחת עשרה וגומר. אחרי שספר הכתוב שהרג יהוא את מלך ישראל ומלך יהודה, יספר עתה שהרג גם כן את המלכה איזבל אשת אחאב, ואחרי כן יספר שהרג את בניה ובני יהורם וכל אנשי בית אחאב, ושגם הרג אחי מלך יהודה כי כלם בגזרת עירין באו לידו לשלם את נשיים.
פסוק ל:
והנה מיתת איזבל היתה ביזרעאל, כי אחרי שיהוא הרג את יורם בנה בא יזרעאלה ואיזבל בהיותה אלמנה ועם צער בנה המלך שנהרג באותה שעה שתה בפוך עיניה כדרך הזונות, ותיטב את ראשה ותשקף בעד החלון, (לא) ותאמר אל יהוא זמרי הורג אדוניו, כי לפי שהתבאר למעלה (מלכים א' ט"ז) שזמרי עבד אלה בן בעשא הרג את אדוניו ויהרגו אותו מיד, ראתה לכנות ולקרוא את יהוא בזה השם כנוי, בעבור שהרג יורם שהיה אדוניו, ובחשבה שיהיה כן סוף יהוא כזמרי כי ימיתוהו גם כן, (לג) ויהוא צוה שישמטוה וישליכוה מהחלון וירמסו אותה הסוסים. ומאשר אמר בלשון יחיד וירמסנה, אחז"ל (עיין רד"ק) שיהוא בעצמו רמסה.
פסוק לד:
וילך יהוא לאכול ולשתות, ובהיותו אוכל צוה שיפקדו את איזבל הארורה ויקברו אותה, לפי שהיתה בת מלך ומהראוי הי' לכבדה אחר שכבר קבלה ענשה מאשר חטאת על הנפש, (לה) וכאשר הלכו לקברה לא מצאו ממנה כי אם הגלגולת והרגלים וכפות הידים, לפי שהשאר אכלו הכלבים ואותו הנשאר קברו במצותו לדעת חז"ל. (פ"ר אליעזר פרק י"ז).
פסוק לו:
ויהוא הצדיק עליה את הדין באמרו דבר השם הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל, כי החלון אשר נשקפה בו איזבל היה פתוח אל כרם נבות, כי הכרם היה אצל היכל המלך כמו שנזכר: