פסוק א:וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, וַיֹּאמֶר לוֹ: חֲגֹר מָתְנֶיךָ, הכן עצמך לדרך ארוכה, וְקַח את פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וְלֵךְ לרָמֹת גִּלְעָד. בגלעד חנה צבא ישראל בשל המתח הממושך בין ארם ובין ישראל.
פסוק ב:וּבָאתָ־שָּׁמָּה, וּרְאֵה־שָׁם את יֵהוּא בֶן־יְהוֹשָׁפָט בֶּן־נִמְשִׁי, וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ, הצב אותו מִתּוֹךְ אֶחָיו, מבין האנשים שאתו, וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר. הכנס אותו לחדר פנימי.
פסוק ג:וְלָקַחְתָּ את פַךְ־הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתָּ: "כֹּה־אָמַר ה': מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל, על יִשְׂרָאֵל". וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, בְּרח וְלֹא תְחַכֶּה. מיד לאחר שתודיע ליהוא שהוא נמשח למלך מאת ה', הימלט מן המקום.
פסוק ד:וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר, שלא היה משרת צעיר סתם, אלא הַנַּעַר הַנָּבִיא לרָמֹת גִּלְעָד.
פסוק ה:כשהגיע אל המחנה, הוא ניגש אל מפקדת הקצינים. וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל, קצינים בכירים יֹשְׁבִים יחד. וַיֹּאמֶר: דָּבָר לִי אֵלֶיךָ, הַשָּׂר. יהוא הוא הנמרץ מכולם, והוא מגיב לפני שאר הקצינים – וַיֹּאמֶר יֵהוּא: אֶל־מִי מִכֻּלָּנוּ? וַיֹּאמֶר: אֵלֶיךָ מיועד המסר שלי, הַשָּׂר.
פסוק ו:וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה, לחדר פנימי סגור. וַיִּצֹק הנביא המתלמד את הַשֶּׁמֶן אֶל־רֹאשׁוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־עַם ה' אֶל, על יִשְׂרָאֵל.
פסוק ז:וְהִכִּיתָה, עליך להכות אֶת־בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל־עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל. עליך לנקום את דמם של כל אלה שהרגו אנשי בית אחאב.
פסוק ח:וְאָבַד כָּל־בֵּית אַחְאָב, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, גבר בביטוי גס ושלילי, כלומר כל גבר משושלת אחאב יושמד. אפשרות אחרת: כלב, דהיינו אפילו כלב לא יישאר בממלכתו. וְעָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט, וְעָזוּב, ומי שמחוזק על ידי השליט, או: מי שהשליט נטש אותו בְּיִשְׂרָאֵל.
פסוק ט:וְנָתַתִּי אֶת־בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט, שלא נותר ממנו שריד, וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה, שהיה לו גורל דומה.
פסוק י:וְאֶת־אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר, ולא יקברו את גופתה. מיד כשסיים למלא את השליחות – וַיִּפְתַּח הנער הנביא את הַדֶּלֶת וַיָּנֹס, ברח.
פסוק יא:וְיֵהוּא יָצָא מן החדר אֶל־עַבְדֵי אֲדֹנָיו. וַיֹּאמֶר לוֹ אחד מהם: הֲשָׁלוֹם? האם הכול כשורה? מַדּוּעַ בָּא־הַמְּשֻׁגָּע, התמהוני, כינוי לנביאים, שהתנהגותם הייתה משונה בדרך כלל, הַזֶּה אֵלֶיךָ? הנביא לא אמר שהוא בא בדבר נבואה. אולם כנראה בני הנביאים ניכרו בלבושם. וכיוון שמטרת בואו לא הייתה ברורה, הם חששו שמא בא להודיע ליהוא דבר רע. וַיֹּאמֶר יהוא אֲלֵיהֶם: אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־הָאִישׁ וְאֶת־שִׂיחוֹ. אתם מכירים את האיש ואת אופן דיבורו. אין חשיבות לדבריו.
פסוק יב:וַיֹּאמְרוּ: שֶׁקֶר אתה דובר. הוא לא בא בשביל שיחה בטלה. הַגֶּד־נָא לָנוּ מה אמר. וַיֹּאמֶר: כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר ה': מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵל".
פסוק יג:וַיְמַהֲרוּ הקצינים שבמחיצתו וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ. כל אחד מהם פשט את בגדו העליון, וַיָּשִׂימוּ את בגדי השרד שלהם תַחְתָּיו אֶל־גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת, על המדרגות עצמן, ובכך יצרו לו מושב מכובד מהאביזרים הזמינים להם. וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ: מָלַךְ יֵהוּא.
פסוק יד:וַיִּתְקַשֵּׁר, ארגן מרד יֵהוּא בֶּן־יְהוֹשָׁפָט בֶּן־נִמְשִׁי אֶל, כנגד יוֹרָם מלך ישראל. וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר שלח את הצבא כדי להגן בְּרָמֹת גִּלְעָד, הוּא וְכָל־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי התקפותיו של חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם.
פסוק טו:אלא שהמלך עצמו לא היה ברמות גלעד – וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן־הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ, הכוהו אֲרַמִּים, בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת־חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם, כפי שסופר בסוף העניין הקודם. וַיֹּאמֶר יֵהוּא: אִם־יֵשׁ נַפְשְׁכֶם, רצונכם שאמלוך, אַל־יֵצֵא פָלִיט מִן־הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל, וכך המרד יפרוץ בהפתעה גמורה.
פסוק טז:וַיִּרְכַּב יֵהוּא עם חלק מאנשיו, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה לפתוח במרד, כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה, ביזרעאל. וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אחיינו ובעל בריתו יָרַד בלא כל כוונות פוליטיות לִרְאוֹת אֶת־יוֹרָם כדי לבקרו בחוליו.
פסוק יז:וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל־הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל, וַיַּרְא אֶת־שִׁפְעַת, הקבוצה הגדולה של אנשי יֵהוּא בְּבֹאוֹ אל העיר. וַיֹּאמֶר למלך: שִׁפְעַת, מספר גדול של אנשים אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם: קַח רַכָּב על סוס וּשְׁלַח אותו לִקְרָאתָם, וְיֹאמַר, וישאל אותם: "הֲשָׁלוֹם? " הוא הניח שאם אנשים רבים באים יחד מן הצפון – יש בפיהם חדשות משדה הקרב בארם, ואולי הם באים לספר על מפלה.
פסוק יח:וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ – לקראת יהוא, וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ: "הֲשָׁלוֹם? " האם הכול כשורה? וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה־לְּךָ וּלְשָׁלוֹם?! אל תשאל שאלות, אלא סֹב אֶל־אַחֲרָי. הצטרף אלי ועמוֹד בסוף המחנה. בזכות אישיותו הנחושה והכריזמטית של יהוא וקבוצת מלוויו המרשימה ציית הרכב להוראת יהוא ללא היסוס, אף שלא ידע לאן פני המחנה שלו מועדות. וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא־הַמַּלְאָךְ, השליח ששלחת עַד־הֵם וְלֹא־שָׁב.
פסוק יט:וַיִּשְׁלַח יהורם רֹכֵב סוּס שֵׁנִי, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ: "שָׁלוֹם? " וַיֹּאמֶר יֵהוּא שוב: מַה־לְּךָ וּלְשָׁלוֹם?! סֹב אֶל־אַחֲרָי. הסתובב גם אתה והתייצב בקצה המחנה שלי. ושוב – האיש ציית.
פסוק כ:וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא השליח עַד־אֲלֵיהֶם וְלֹא־שָׁב, וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי. בינתיים המחנה התקרב, והצופה הבחין שאופן הנהיגה במרכבה דומה לאופן נהיגתו של יהוא, שהיה מפורסם כִּי בְשִׁגָּעוֹן, בפראות יִנְהָג.
פסוק כא:יהורם חשד שמתרחש דבר הדורש את מעורבותו הישירה. וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם: אֱסֹר, קשׁוֹר את הסוס למרכבה. וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ. וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וגם אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה אתו, אִישׁ בְּרִכְבּוֹ. נראה שפציעתו של יהורם לא הייתה חמורה, שכן יכול היה לנהוג במרכבתו בעצמו. וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא, וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. יהורם ואחזיהו פגשו ביהוא בדיוק בשדה שאחאב לקח בכפייה מנבות, לאחר שאשתו איזבל גרמה להריגת בעליו. מקום זה גילם את רשעותו של בית אחאב.
פסוק כב:וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת־יֵהוּא, וַיֹּאמֶר כדרך שהיה פונה אליו בכל הזדמנות אחרת: הֲשָׁלוֹם, יֵהוּא? וַיֹּאמֶר יהוא: מָה הַשָּׁלוֹם – עַד־זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים?! מהו השלום שאתה מדבר עליו, שלום פשעיה של איזבל אמך?! אין שלום בינינו. יהוא חירף את יהורם וייחס אותו לאיזבל ולמנהגיה, אף שהיה גם בנו של אחאב, כרווח בנוסחי גידופים.
פסוק כג:יהורם עמד ברכבו פנים אל פנים מול יהוא. עתה משהבין שזהו מרד – וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם את יָדָיו האוחזות במושכות כדי לסובב את הרכב, וַיָּנֹס. וַיֹּאמֶר אֶל־אֲחַזְיָהוּ: הפגישה עם יהוא לא הייתה תמימה, אלא מִרְמָה, בגידה, אֲחַזְיָה.
פסוק כד:וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, מתח את קשתו בכל כוחו, וַיַּךְ אֶת־יְהוֹרָם ופגע בו בֵּין זְרֹעָיו. וַיֵּצֵא הַחֵצִי, החץ מִצדו האחורי של לִבּוֹ. יהורם לא היה לבוש בגדי קרב, ונורה מטווח קצר. וַיִּכְרַע, נפל בְּרִכְבּוֹ, ומיד מת.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר יהוא אֶל־בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, השָליש שלו: שָׂא את גופתו הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, כִּי־זְכֹר שכאשר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, רכבנו יחד בצבאו של אחאב אביו – וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת־הַמַּשָּׂא הַזֶּה. ה' מסר ביד אליהו את הנבואה עליו:
פסוק כו:"אִם־לֹא אֶת־דְּמֵי נָבוֹת אשר שפכת וְאֶת־דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, נְאֻם־ה', וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ כגמולך בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם־ה'". וְעַתָּה הגיע הזמן לקיים את הדבר – שָׂא אותו והַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'.
פסוק כז:וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ־יְהוּדָה, שנקלע למקום שלא בטובתו, רָאָה את המרד פורץ לנגד עיניו, וַיָּנָס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן. וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא, וַיֹּאמֶר לעבדיו: גַּם־אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל־הַמֶּרְכָּבָה בְּמַעֲלֵה־גוּר אֲשֶׁר אֶת, ליד יִבְלְעָם. ייתכן שיהוא ציווה להרוג את אחזיה, משום שאף שלא היה שייך למשפחה המולכת בישראל, הוא היה צאצא לאחאב, ועל יהוא הוטל להשמיד את כל בית אחאב. וַיָּנָס אחזיה עד מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם.
פסוק כח:וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלְָמָה, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד. יהוא הניח לאנשיו של מלך יהודה להסיע את גופתו של אחזיה להיקבר בירושלים כדרך מלכי יהודה.
פסוק כט:כדי לחתום את קורותיו של אחזיה מובאת הערה על מועד עלייתו לשלטון: וּבִשְׁנַת אַחַת־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ אֲחַזְיָה עַל־יְהוּדָה.
פסוק ל:וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה ללא הפרעה וללא התנגדות, אף על פי שיזרעאל הייתה מוקפת בחומה. וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה על המרד אך לא הסכימה להיות מושפלת – וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ, איפרה את עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב, קישטה אֶת־רֹאשָׁהּ. איזבל הראתה עצמה כגבירה. וַתַּשְׁקֵף בְּעַד, דרך הַחַלּוֹן החוצה.
פסוק לא:וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר, וַתֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו? זמרי היה שר שבגד באדוניו והרג אותו, ותוך שבוע נהרג בעצמו. איזבל ביקשה להעליב את יהוא ולרמוז שאף הוא רוצח שפל, ושגם לו צפוי סוף דומה.
פסוק לב:במקום לענות לה – וַיִּשָּׂא יהוא פָנָיו אֶל־הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי, מִי? האם מישהו שם, בבית איזבל, בעדי? וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו מבית איזבל שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים.
פסוק לג:וַיֹּאמֶר: שִׁמְטוּהָ. זִרקו אותה מהחלון. וַיִּשְׁמְטוּהָ. בין שהיא נהרגה בנפילתה מן הבית ובין שלא – וַיִּז, הותז מִדָּמָהּ אֶל־הַקִּיר וְאֶל־הַסּוּסִים. וַיִּרְמְסֶנָּה יהוא ברגלי הסוסים כדי לוודא את מותה.
פסוק לד:וַיָּבֹא אל תוך ארמונו של אחאב, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, ועשה בבית כבתוך שלו. ולאחר זמן מה – וַיֹּאמֶר: פִּקְדוּ־נָא אֶת־הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ, כִּי למרות הכול, בַת־מֶלֶךְ הִיא.
פסוק לה:וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ, וְלֹא־מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם־הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם. הכלבים, שהיו אז אוכלי נבלות ולא חיות בית, אכלו את עיקר גופתה, משום שהייתה זרוקה בשדה זמן רב כפגר, שכן יהוא לא מיהר – אחרי שהרג את יהורם, ציווה להרוג את אחזיה וגרם למותה של איזבל, הוא ישב לאכול, ורק לאחר מכן נזכר שאולי ראוי לקבור אותה.
פסוק לו:וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ שנשארו מגופה רק שרידים, וַיֹּאמֶר יהוא: הנה התממשה הנבואה. דְּבַר־ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת־בְּשַׂר אִיזָבֶל.
פסוק לז:וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן, כזבל המפוזר עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל, עד אֲשֶׁר לֹא־יֹאמְרוּ: זֹאת אִיזָבֶל, מפני שלא יוכלו להכירה.
