פסוק א:בשנת שמנה עשרה. רוצה לומר: כבר עבר שמונה עשרה ליהושפט, כי אחזיה בן אחאב מלך אחר שעבר י״ז ליהושפט, בתחילת י״ח, ושנתים מלך, והם מקצת הי״ח מיהושפט ומקצת הי״ט, ומלך אם כן אחיו יהורם בתחילת הי״ט, מיד אחר שעבר שנת י״ח:
פסוק א:שתים עשרה שנה. ומקוטעות היו:
פסוק ג:בחטאות ירבעם. בעגלי הזהב:
פסוק ד:היה נוקד. רוצה לומר: בעל צאן הרבה, ועל שרובם נקודים, יקרא המתעסק בהם בשם נוקד, כמו (עמוס א א): דברי עמוס אשר היה בנוקדים:
פסוק ד:והשיב. לפי שבכל שנה העלה לו המס הזה, לכן אמר והשיב, רצה לומר: נתן וחזר ונתן:
פסוק ד:צמר. עם צמרם לא גזוזים:
פסוק ו:ביום ההוא. בעת שבא אלישע לשומרון:
פסוק ז:כמוני כמוך. כמו שתעלה אתה, אעלה כן גם אני:
פסוק ט:ומלך אדום. הוא היה נצב, מלך מתחת יד מלך יהודה:
פסוק ט:ויסבו דרך וכו׳. רוצה לומר: הלכו שבעת ימים ולא מצאו מים:
פסוק י:כי קרא ה׳. רוצה לומר: גזר ה׳ להפילם ביד מואב, כי בעבור הצמאון לא יתגברו להלחם:
פסוק יא:האין פה. האם אין פה:
פסוק יא:אשר יצק מים. רוצה לומר: שהיה משרתו, והתבודד עמו בכל עת:
פסוק יב:יש אותו דבר ה׳. כי בוודאי לא בא אל המחנה להלחם, כי אם בא מדבר ה׳:
פסוק יג:מה לי ולך. רוצה לומר: מה היא האהבה והקורבה אשר בינינו, מהי הטובה שעשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע אם כן תשאל בי:
פסוק יג:לך אל נביאי אביך וגו׳. הם נביאי הבעל:
פסוק יג:אל וכו׳. רצה לומר: אל תאמר עתה כדברים האלה, כי אנו בסכנה, ואל תעורר הדין בהזכרת החטאים:
פסוק יד:אשר עמדתי לפניו. שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה:
פסוק יד:כי לולי וכו׳. רצה לומר: אם לא היה הדבר הזה, מה שאני נושא פני יהושפט:
פסוק יד:אם אביט וכו׳. רצה לומר: אם הייתי מביט אליך בזולת יהושפט, יהיה עלי עונש השבועה:
פסוק טו:קחו לי מנגן. לשמחני בנגונו, כי בעבור שכעס על יהורם, לא חלה עליו הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, והכעס בא היא עם העצבון:
פסוק טו:והיה כנגן. כאשר המנגן התחיל לנגן, שרתה עליו רוח הנבואה:
פסוק טז:גבים גבים. להתאסף בהם המים הבאים:
פסוק יז:לא תראו רוח. רצה לומר: לא יבואו המים בדרך טבעי, על ידי הרוח והגשם כי אם יבואו על פי נס:
פסוק יז:ומקניכם. מה שהביאו למאכלם:
פסוק יז:ובהמתכם. מה שהיו רוכבים עליהם:
פסוק יח:ונקל זאת. החסד הזה הוא נקל בעיני ה׳, כי עוד יעשה חסד גדול מזה, בתת את מואב בידכם:
פסוק יט:מבחור. טובה ונבחרה:
פסוק יט:תכאיבו. תשחיתו אותה, במה שתשליכו בה אבנים, והוא לשון מושאל מן בעלי חיים, הנכאבים בהשחתה:
פסוק כ:כעלות המנחה. כאשר בא זמן העלאת מנחת תמיד הבוקר:
פסוק כא:שמעו. כאשד שמעו שעלו למלחמה, נאספו גם המה:
פסוק כא:מכל חוגר. מכל היודע לחגור החרב:
פסוק כא:ומעלה. והמעולים מהם, הם הגבורים אנשי מלחמה, ורצה לומר: איש לא נעדר:
פסוק כב:על המים. הבאים אל הנחל בדבר ה׳:
פסוק כב:אדומים כדם. על ידי זריחת השמש על המים, נראים הם אדומים:
פסוק כג:דם זה. היות כי מעולם לא היה שם מים, לחשוב שנראים אדומים מזריחת השמש, כי לא ידעו שבא שמה מים בדרך נס:
פסוק כג:החרב נחרבו. רוצה לומר: המלכים נהרגו בחרב, כי הכו איש את רעהו בהלחמם זה בזה:
פסוק כג:ועתה. הואיל וכן, הרי הם מוכנים לשלל מואב, ולא יצטרכו מעתה להלחם בהם:
פסוק כד:ויבואו. כההולכים בבטחון, מבלי הכין למלחמה:
פסוק כד:ויכו בה והכות וכו׳. רצה לומר: הכו וחזרו והכו:
פסוק כה:איש אבנו. כל אחד השליך האבן אשר היה עליו להשליך:
פסוק כה:עד השאיר אבניה וכו׳. רצה לומר, לא השאירו בעיר קיר חרשת, כי אם אבני החומה, עם שהיתה מטרפולין של מואב:
פסוק כה:ויסובו. אחר זה הפילו גם החומה, עם אבני הקלע:
פסוק כו:המלחמה. עם המלחמה הבא עליו:
פסוק כו:להבקיע. רצה לומר: לעבור בתוך המחנה, אל מלך אדום להלחם עמו, ולא יכלו לבוא עד מקומו:
פסוק כז:ויקח את בנו. כי בא למקום בנו, ולקחו עמו ושרפו כליל כעולה, על החומה מול אביו מלך אדום:
פסוק כז:ויהי קצף. מלך אדום קצף על ישראל, כי בעבורה באה לו הרעה ההיא, ולא ראו להצילו ורבותינו ז״ל אמרו (סנהדרין לט ב): שמלך מואב העלה בנו לעולה, מהם אמרו לשמים, ומהם אמרו לעבודת כוכבים, ובעבור זה קצף ה׳ על ישראל וכו׳: