פסוק א:הפרשה האחד עשר תספר נסים אחרים שעשה אלישע אחרי שנפרד מרבו, ומלחמת מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום עם מלך מואב ותשועתם כדבר הנביא, ושאר הספורים שנעשו הנסים בהם. תחלת הפרשה ויהורם בן אחאב מלך על ישראל וגומר, עד ויבא אלישע דמשק ובן הדד וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה במה שספר שמלך מואב לקח בנו הבכור ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל, ואם הוא העלה את בנו וחטא בזה לאלקים, למה זה היה הקצף על ישראל? ואם היה זה על דרך (משלי י"ד ל"ד) וחסד לאומים חטאת, חסד שעושים הגוים חטאת הוא לישראל, איך לא יקצוף השם על עבדם ע"ז ויקצוף על זה, וקם ליה בדרבה מניה? השאלה השנית בפסוקים שבאו בשונמית, אם במה שאמר קרא לשונמית הזאת ויקרא לה ותעמוד לפניו ולא דבר עמה דבר כי אם גחזי, כמו שאמר אמור נא אליה, ואם במה שקרא אותה אחר זה שנית ויאמר קרא לה ויקרא לה ותעמוד בפתח, ובפעם הראשונה אמר ותעמוד לפניו, ובשנית ותעמוד בפתח, ובראשונה לא דבר כלל עמה, ובשנית דבר עמה את חובקת בן:
פסוק א:השאלה השלישית במה שצוה אלישע אל גחזי שיקח משענתו וישים אותו על פני הילד, ושלא יברך אדם בדרך וכי יברכהו לא יענהו, והוא מהתימה איך חשב אלישע שמשענת קנה רצוץ יעשה נס תחיית המתים? והנה אליהו רבו לא עשה אותו כי אם בעצמו על ידי תפלה ומעשים רשומים שעשה, וגם אלישע עצמו התפלל מאד עליו שבע פעמים ועשה מעשי', ואיך נסתפק עם המשענת להחיות המת? ויקשה גם כן למה צוה לגחזי שלא יברך איש ולא יענהו? השאלה הרביעית במה שגזר הנביא וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ואם הוא חטא בניו מה חטאו בזה ולמה נענשו עד עולם? והנה היה די בעונש עצמו ולא יומתו בנים על אבות:
פסוק א:השאלה החמשית בתפלת אלישע על נערו יי' פקח נא את עיניו, ולא התפלל על סוסי אש ורכבי אש להצלתו ועשה תפלתו לבד על הנער שיראה אותם, ומה היה ההכרח והתועלת בפקיחת עיניו? ויותר היה ראוי שיתפלל לאל יתברך שיצילהו מרשת זו טמנו לו, והתפלל אם כן על הטפל ולא התפלל על העקר:
פסוק א:השאלה הששית בדברי הארבעה אנשים שהיו מצורעים פתח השער, שאמרו לכו ונעלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו, והמאמר הזה הוא כאמרנו אם יזרח השמש יזרח ואם לא יזרח לא יזרח, הלא ידענו שאם יחיו אותם יחיו ואם ימיתו אותם האויבים יהיו מתים. ועוד למה בחיות אמר אם יחיונו נחיה ובמות לא אמר ואם ימיתונו נמות? אבל אמר ומתנו עם וי"ו התוספת, והיה ראוי שיאמר נמות כאשר אמר בחיים.
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:(א-ג) ויהורם בן אחאב וגו'. אחרי שזכ' בפ' הקוד' שלקח השי"ת את אלי' בסערה ושנשאר במקומו לנביא אלישע בן שפט מאבל מחולה, ושעשה שלשה נסים באותם המקומות שהיה שם עם רבו, האחד בירדן בקריעתו ועברו ביבשה דוגמת מה שעשה אליהו רבו, והשני ביריחו ברפואת המים, והיה זה כנגד הנס שנעשה לאליהו במדבר עם עוגת רצפים וצפחת המים שבזה נרפא חולשתו ועניו שהיה שואל נפשו למות, והלך בכח האכילה ההיא ימים רבים, כך ברפואה שאלישע רפא למים נחו אנשי המקום זמן רב, והשלישי בבית אל בבקיעת הנערים שהיו מתקלסים בו, והיה זה כנגד מה שעשה אליהו לשרי החמשים וחמישיהם שהלכו אליו בזדון ובבזיון, ספר הכתוב אחריו ארבעה עשר נסים אחרים שעשה בחייו, להורות על מעלתו בנבואה וקורבתו אל האלקים. והראשון מהם שהוא הרביעי לנסיו הוא, שאחרי שיהורם בן אחאב מלך ועשה הרע בעיני ה' לא באותו קצה מהרשע המופלג שהיה אביו ואמו, כי הנה הוא הסיר את מצבת הבעל שעשה אביו אחאב, ולהיות איזבל אמו בחיים לא יכול להסיר את מצבת האשרה כי היא היתה עובדת לאשרה ונביאיה היו אוכלים על שלחנה, אבל היה עכ"ז עובד העגלים שעשה ירבעם, והיה מחטיא את ישראל בתתו מכשול לפניהם לעבוד אות', (ד) לכן היה מענשו שמלך מואב שהיה משועבד לאביו והיה נוקד, ר"ל רועה צאן, כי להיות רוב הצאן נקודים נקרא כן, והיה נותן לאחאב מדי שנה בשנה מס מאה אלף כרים ומאה אלף אילים, וכלם עם הצמר לא גזוזים, (ה) הנה כאשר מת אחאב פשע ומרד באחזיהו בן אחאב שהיה מלך בישראל אחרי אחאב, וגם בימי יהורם אחיו שירש את מלכותו פשע ולא הביא לו מנחה, (ו-ז) ולכן השתדל יהורם להשיבו אל השעבוד שהיה לו מקדם בחיי אביו, וקרא למלך יהודה יהושפט שהתחתן עם אחאב אביו שילך בחברתו, (ח) והלכו דרך מדבר אדום כדי שלא ירגישו בהם, והלך עמהם מלך אדום שהיה נציב מתחת מלכי יהודה, וזכר שלהיותו מדבר שמם הלכו שבעה ימים ולא מצאו מים, וידוע שהסכנה היותר עצומה במחנה הרב היא חסרון המים, (י) ולכן מלך ישראל היה מצטער מאד ואומר אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה מלך יהודה ומלך ישראל ומלך אדום לתת אותם ביד מואב, כי לחסרון המים יקחום כלם מזי רעב ולחומי רשף.
פסוק יא:ולהיות מלך ישראל עובד ע"ז ומלך אדום לא מבני ישראל הוא, לא התעורר אחד מהם לבקש את דבר ה' כי אם יהושפט שהיה ירא אלקים וסר מרע, ששאל אם היה בקרב המחנה נביא ליי' לבקש מאתו? ואמרו לו שבא שמה בקרב המחנה אלישע אשר יצק מים על ידי אליהו, ר"ל שהיה משרתו, ואולי לפי שהיה אומנתו ביציקת מים על ידו יוכל לעשות נס כזה עצמו בתת מים למחנה. וחז"ל אמרו במ' ברכות, (פ"א ז' ע"ב) אשר למד לא נאמר כי אם אשר יצק, לפי שגדולה שמושה יותר מלמודה, ר"ל שהמשרת הוא תלמיד ולא יתהפך, ומפני התמדתו אצל הנביא יתחייב שיחול בו משפעו.
פסוק יב:וכאשר שמע יהושפט שבא הנביא בקרב המחנה אמר באמת יש אותו דבר ה', ר"ל אין ספק כי הוא לא בא בקרב המחנה להלחם, ולכן הסברא נותנה שלא בא כאן כי אם בצווי אלקי להיותו נמצא בתוך העם כדי לעשות עמהם נס בעת הצורך, ולכן מפני כבודו וכבוד השם הלכו אליו שלשת המלכים. ואחז"ל בתנחומא (פר' פנחס) שהנה אמר מלך ישראל ומלך אדום ולא אמר ביהושפט מלך יהודה כ"א קרא בשמו לבד, לפי שהלך אליו בענותנות גדול ולא כמלך:
פסוק יג:והנה הנביא אמר אל יהורם מה לי ולך, ר"ל מדוע באת אלי, והיה לך ללכת אל נביאי הבעל והאשרה שהם נביאי אביך ואמך? ויהורם השיבו אל כי קרא השם לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב, ר"ל אם הייתי אני חושב שהיה הענין הזה טבעי או מקריי אולי הייתי הולך לנביאי הבעל והאשרה לקבל השפע מהם באותם הדברים, אבל הדבר הזה הוא בהשגחת השם יתברך, כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב, ולזה לא יועילו הבעלים והאשרות כאשר דבר מלך שלטון, ואין לקוות התקנה כי אם ממנו יתברך, ומפני זה באנו אליך שאתה נביא ליי', כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה:
פסוק יד:והנביא השיבו שאם לא היה שם יהושפט לא יביט אליו, בעבור שהיה עובד עבודה זרה ואסור להסתכל בפניו כדבריהם זכרונם לברכה, (מגלה כ"ח ע"א) ומפני זה לא היה גם כן ראוי שיעשה עמו נס, אבל לכבוד יהושפט שהיה חסיד וירא שמים היה נכון לעשות נסים ונפלאות, (טו) ולכן צוה שיקחו לו מנגן כדי לשמח לבו ולהשרות הנבואה עליו, ואמרו המפרשים שמעת שלוקח אליהו רבו לא שרתה עליו נבואה, ולכן נצטרך להכין רוחו ונשמתו בנגון ההוא. וחז"ל אמרו שמפני שנתכעס עם יהורם הוצרך לזה, אמרו (פסחים ס"ו ע"ב) כל המתכעס אם הוא נביא נבואתו מסתלקת, ואם הוא חכם חכמתו מסתלקת, מנא לן? מאלישע וגומר, וענין זה כי הכעס מונע ההתבודדות השכלי בעת הגעת הנבואה וגם בעת העיון, מפני טרדת המחשבות אשר בהם יהיה הכעס, ולכן הוצרך כלי השמחה להסיר הכעס והיגון מלבו. וספר הכ' שמיד עם הנגון שרתה עליו הנבואה, (טז) ואמר כה אמר השם עשה הנחל גבים גבים, ר"ל שיעשו אותו מישור חפירות חפירות, כי אעפ"י שלא היה שם נחל עם מים, היה שם חול ומקום שפל אליו יבאו המים בזמן הסתיו, ואז יבש היה כעץ מפני החום, ולכן אמר בו לשון נחל. או קראו כן ע"ש העתיד, שיבאו כ"כ מהמים שיעשה שם נחל.
פסוק יז:ואמר שלא יחשבו שיבאו בדרך הגשם הטבעי, כי לא יראו רוח וגשם והנחל ההוא היבש ימלא מים, באופן שישתו הם ומקניהם שהיו מביאים במחנה לאכול מהם, ובהמתם שהיו רוכבים עליהם, והנה היה הנס הזה דוגמת הנס שעשה אליהו בהר הכרמל בהורדת הגשמים:
פסוק יח:(יח-יט) ואמר עוד שהחסד הזה נקל הוא בעיני השם לעשותו להם, כי הנה השם יעשה אתם חסד גדול מזה, והוא שיתן את ארם בידיהם ויכו כל עיר אעפ"י שתהיה מבצר גדול וכל עיר מבחור, ר"ל בחורה ויפה, וכל חלקה טובה יכאיבו באבנים, ר"ל ישחיתו אותה, כי הנה ההשחתה בדברים הדוממיים הוא כהכאה בבעלי חיים, ואעפ"י שהתורה אמרה (דברים ב' י"ט) לא תשחית עצה, צוה הנביא שיפילו כל עץ טוב בדבר השם לפי שעה, כדי להעניש את מואב מכל צד. וחז"ל במדרש תנחומא (פ' פינחס) אמרו, כשאמר להם הנביא וכל עץ טוב תפילו, אמרו לו המלכים הרי הוא אומר לא תשחית את עצה ואתה אומר כן? אמר להם על שאר האומות אומר זה אבל אומה זו נקלה ונבזה לפני ה', שנאמר ונקל זאת בעיני ה' וכן הוא אומר (במדבר כ"ה י"ז) צרור את המדינים, וכתיב (דברים כ"ג ז') לא תדרוש שלומם וטובתם.
פסוק כ:והנה נתאמתה נבואתו בשלמות רב, כי הנה בבקר בעלות המנחה, ר"ל בעת עלו' מנחת הבקר באו מים מדרך אדום ותמלא הארץ את המים, (כא) וכל מואב ששמעו קודם לזה כי עלו המלכים ויצעקו כל חוגר חגורה, ר"ל כל איש ידוע לחגור חגורה להלחם, ויעמדו על גבול ארצם להלחם בהם אם ירצו להכנס שמה:
פסוק כב:(כב-כג) וראו בבקר כאשר זרחה השמש על המים שהיו המים אדומים מפני השמש הנופל עליהם וחשבו שהיה זה דם המלכים, ר"ל מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום, שהתקוטטו ביניהם ונלחמו איש ברעהו והכו אלה את אלה, ואמרו עתה לשלל מואב, ר"ל אין צורך עוד להלחם כי אם לשלול שלל ולבוז בז, (כד) ובבואם מפני זה בלתי מסודרים ולא מזויינים כראוי להלחם כי אם לשלול שלל, קמו ישראל והכו בהם, ואמרו ויכו בה, ר"ל במחנה, שבהיותם מגיעים אל המחנה הכו בהם, ואמר בה לשון נקבה, כמו (תלים כ"ז ג') אם תחנה עלי מחנה:
פסוק כה:ומשם הלכו ישראל אל הערים ויהרסו אותם עד השאיר אבניה בקיר חרשת, ר"ל עד שבקיר חרשת (שהיה עיר גדולה בערי מואב) השאירו לבד אבניה ולא נשאר שמה דבר אחר כי אם אבני החומה, ויסובו הקלעים ויכוה, ר"ל הכו החומה באופן שלא נשארה החומה שהיה נשארת בראשונה, כי לשאר הערים לא היו צריכים קלעים להפיל אבני החומה, כי העם הלוחמים היו עושים זה, אמנם לקיר חרשת הוצרכו הקלעים, והם הסוללות שמשליכים בהם אבנים גדולות בדיק כדי שבהם ישברו החומה.
פסוק כו:וירא מלך מואב (שהיה בתוך העיר ההיא החזקה והבצורה) כי היתה המלחמה חזקה ממנו ולא יכול להלחם עם כל שלשת המלכים, ויקח עמו שבע מאות איש שולף חרב ויצא מן העיר וילך אל מחנה המלכים להבקיע אל מלך אדום בלבד, וידמה שהיה הוא הקרוב אל העיר, ולכן יצא להלחם בו ולהמיתו, או היה שונא אותו יותר, ולא יכולו לנגוע במלך אדום, (כז) ויקח את בנו הבכור, ר"ל שלקח מלך מואב בנו של מלך אדום הבכור שהיה עתיד למלוך אחריו, כי לא יכול לגעת במלך אדום וללקחו אבל לקח בנו, וכדי להנקם ממלך אדום העלה את בנו אשר לכד עולה על החומה, כלומר ששרף אותו ועשאו עולה כלה כליל, ובזה מלך אדום נתמלא קצף על ישראל, אם בעבור שלא עזרוהו להציל ולמלט את בנו, ואם לפי שבעבורם באה לו הרעה ההיא. הנה התבאר מזה שבנו הנזכר בכאן אינו בנו של מלך מואב, כ"א בנו של מלך אדום הנזכר שלקח אותו מלך מואב כאשר יצא מהעיר להלחם במחנה עם מלך אדום, ולשנאתו אותו העלהו עולה כששרף אותו על החומה, והיה הקצף על ישראל ממלך אדום בעבור בנו. או יהיה פירושו שהיה מזה קצף גדול על ישראל, שבני ישראל קצפו מאד ויחר אפם על בנו של מלך אדום שבא בעזרתם בעבור ששרפו מלך מואב, ובקצפם עלו מעל העיר ושבו לאצרם, ועל זה אמר הנביא (עמוס ב' א') על שלשה פשעי מואב וגומר על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד. וחז"ל לא פירשו הכתוב כן, אמרו בפסיקתא ובפרק אחד דיני ממונות, (סנהדרין דף ל"ט ע"ב) שמלך מואב לקח את בנו והעלהו עולה על החומה, לפי ששאל אומה זו מפני מה זוכים לנסים האלה? אמרו לו אברהם אביהם העלה את יצחק בנו לעולה על המזבח, אמר אף אני אעשה כן והעלה את בנו עולה. מהם אמרו לשם שמים העלה אותו, שחשב לעשות בו רצון השם, כמו שאמרו (תענית ד' ע"א ירמי' ז' ל"א) אשר לא צויתיו, זה יפתח שהעלה את בתו, ולא עלתה על לבי, זה מישע מלך מואב, וזהו שאמר ויהי קצף גדול על ישראל, שנתקצף הקדוש ברוך הוא עליהם, כי מלך מואב לא חמל על בנו לעשות רצונו של מקום, וישראל היו מקציפים לפניו בכל יום. ומהם אמרו לשם עבודה זרה נתכוון, ויהי קצף על ישראל, באותה שעה נזכרו עונותיהם של ישראל, לפי שהם היו גם כן שורפים את בניהם באש לעבודה זרה, כי הא דרבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (יחזקאל ה' ז') וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם, וכתי' (שם י"א י"ב) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם? כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם, וזהו שאמר ויסעו מעליו וישובו לארץ, באותה שעה ירדו שונאיהם של ישראל למדרגה התחתונה. זהו דרך דרשם ז"ל, והפשט הנכון הוא מה שכתבתי, והותרה עם זה השאלה הראשונה אשר הערותי בפרשה:
