פסוק א:וִיהוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
פסוק ב:וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא עבד עבודה זרה כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ, וַיָּסַר אֶת־מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו.
פסוק ג:רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל דָּבֵק, לֹא־סָר מִמֶּנָּה, והמשיך לקיים את מרכזי הפולחן בדן ובבית-אל כשאר מלכי ישראל.
פסוק ד:וּמֵישַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב הָיָה נֹקֵד, בעל מקנה, כלומר ביסס את כלכלתו על הצאן שכן ארצו הייתה אזור מרעה. אף שמואב הייתה מדינה עצמאית שבראשה עמד מלך, מלכה היה משועבד לישראל – וְהֵשִׁיב, העלה מס קבוע לְמֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל מֵאָה־אֶלֶף כָּרִים, בני צאן שמנים שגודלו לשם השימוש בבשרם, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים המיועדים לגזיזת צָמֶר.
פסוק ה:ייתכן שאחאב נחשב למלך גדול ולאיש מלחמה, ולכן המואבים לא העזו להתקומם נגדו, אבל – וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב, וַיִּפְשַׁע, מרד מֶלֶךְ־מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, והכריז על עצמאות גמורה. פרט זה הובא כבר במקומו הכרונולוגי, ועתה יורחב בו.
פסוק ו:אשר על כן – וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא, ביום מן הימים מִשֹּׁמְרוֹן, וַיִּפְקֹד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל. ערך מפקד צבאי כולל.
פסוק ז:וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי, הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל־מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? הממלכות השלימו זו עם זו, ומלכיהן גם יצרו קשרים משפחתיים זה עם זה. כאן היה להן אינטרס משותף מובהק. למרות פיצול הממלכה שתי הממלכות ידעו שהן עם אחד, ושתיהן היו מעוניינות שיישמר קיומן. וַיֹּאמֶר יהושפט: אֶעֱלֶה אתך למלחמה. כָּמֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. נצא למלחמה שווה בשווה. זוהי אותה תשובה שענה יהושפט לאחאב בזמנו.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר מלך ישראל: אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה? וַיֹּאמֶר יהושפט: דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם. אדום הייתה משועבדת ליהודה, ויהושפט חשב שיוכלו להישען על כוחותיה. ואולי העדיף להדרים למדבר אדום ואחר כך לעלות צפונה, ולא לחצות את הירדן, משום שדרך הירדן היא דרך קשה למדי.
פסוק ט:וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, שהסתפח אליהם. אפשר שהצטרף לא רק משום שהיה משועבד למלך יהודה, אלא גם בגלל האינטרס שלו, כשכנה של מואב. אולי קיווה שהחלשתה של מואב תגדיל את כוחו שלו. וַיָּסֹבּוּ, הסתובבו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים במדבר אדום, וְלֹא־הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה הגדול וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, שהתלוותה להם.
פסוק י:וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ! קריאת אבל, כִּי־קָרָא, ייעד ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה – לשלושתנו לָתֵת אוֹתָם בְּיַד־מוֹאָב. היעדר המים יגרום לתבוסתנו בידי המואבים.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה', וְנִדְרְשָׁה אֶת־ה' מֵאוֹתוֹ? יהושפט, שהיה מלך צדיק באופן כללי, ידע שכשהוא ניצב מול החלטה או חיפוש אחר פתרון שלראשי הצבא אין מענה עליהם, ראוי לשאול בדבר ה' מפי נביא. וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: פֹּה אתנו במחנה אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט. אלישע אינו איש צבא והוא לא גויס למלחמה, אך אולי צורף למחנה דווקא משום שהוא נביא, והיה האיש אֲשֶׁר־יָצַק מַיִם עַל־יְדֵי, שירת את אֵלִיָּהוּ.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: אם כך, בוודאי יֵשׁ אוֹתוֹ, אצלו דְּבַר־ה'. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בלעג: מַה־לִּי וָלָךְ?! מה יש בינינו?! מדוע אתה בא אלי?! לֵךְ אֶל־נְבִיאֵי הבעל והעשתורת של אָבִיךָ וְאֶל־נְבִיאֵי הבעל והעשתורת של אִמֶּךָ לשמוע מהם על העתיד. וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אַל תאמר כך, כִּי־קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. לא ראוי שבנסיבות כה חמורות תפטור אותי בלעג.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע בשבועה: חַי־ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, ששירַתִּי אותו, שהייתי כפוף ונאמן לו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אילו לא כיבדתי את יהושפט המלך – אִם־אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם־אֶרְאֶךָּ, לא הייתי מדבר אתך כלל.
פסוק טו:וְעַתָּה קְחוּ, הביאו לִי מְנַגֵּן. לאחר שאלישע ביטא את כעסו הישן והמתמשך על בית אחאב, הוא נזקק לשמוע נגינה כדי להירגע, משום שהנבואה אינה שורה על אדם בעת שאין הוא נינוח ופתוח לקראתה. וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן – וַתְּהִי עָלָיו – על אלישע יַד ה'.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר אלישע: כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. הנחל הזה יתמלא בורות מים.
פסוק יז:כִּי־כֹה אָמַר ה': לֹא־תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא־תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְלמרות זאת הַנַּחַל הַהוּא, הערוץ הזה יִמָּלֵא מָיִם, וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.
פסוק יח:וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה', יתרה מזו, וְנָתַן אֶת־מוֹאָב בְּיֶדְכֶם.
פסוק יט:ומלבד הניצחון על מואב עליכם לערוך מסע עונשין כבד: וְהִכִּיתֶם כָּל־עִיר מִבְצָר וְכָל־עִיר מִבְחוֹר, נבחרת, וְכָל־עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל־מַעְיְנֵי־מַיִם תִּסְתֹּמוּ, וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ, תקלקלו לאורך זמן בָּאֲבָנִים, כדי שאי-אפשר יהיה לעבדה.
פסוק כ:וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, בעת הבאת מנחת הבוקר, וְהִנֵּה־מַיִם בָּאִים בתוך הנחל מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת־הַמָּיִם. לכל הצבא היו מים לשתות, והמלכים היו מוכנים למלחמה.
פסוק כא:וְכָל־מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי־עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּצָּעֲקוּ, נאספו מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה, כל המסוגלים לחגור חרב, וַיַּעַמְדוּ עַל־הַגְּבוּל.
פסוק כב:וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל־הַמָּיִם, וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת־הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם בגלל זריחת השמש על המים בשעות הבוקר, שבהן היא נראית אדומה יותר.
פסוק כג:וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה, ולא נחל מים. הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ. הנחל המלא דם מעיד על טבח הדדי גדול במחנה של אויבינו, וְעַתָּה גשו לַשָּׁלָל, מוֹאָב.
פסוק כד:וַיָּבֹאוּ אֶל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת־מוֹאָב, בהיותם צבא גדול וחזק יותר, וַיָּנֻסוּ המואבים מִפְּנֵיהֶם. וַיַּכּוּ־בָהּ – בארצם, וְהוסיפו להַכּוֹת אֶת־מוֹאָב.
פסוק כה:וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ, וְכָל־חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ־אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ – את החלקה באבנים, וְכָל־מַעְיַן־מַיִם יִסְתֹּמוּ, וְכָל־עֵץ־טוֹב יַפִּילוּ, עַד־הִשְׁאִיר, עד שנותרו רק אֲבָנֶיהָ, אבני החומה בַּקִּיר חֲרָשֶׂת, קיר מואב, הבירה המדינית של ארץ מואב. וַיָּסֹבּוּ, הסתובבו הַקַּלָּעִים, היורים באבני הקלע של המלכים וַיַּכּוּהָ, הכו את החומה.
פסוק כו:וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי־חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ, אתו שְׁבַע־מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ בתוך מחנה האויבים ולהגיע אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְלֹא יָכֹלוּ לעמוד במשימתם, כי אנשי אדום התגוננו.
פסוק כז:וַיִּקַּח מלך מואב אֶת־בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ קרבן עֹלָה עַל־הַחֹמָה. מלך מואב ביטא את מסירותו לאלוהיו בהקריבו את היקר לו ביותר, את יורש העצר שלו, לעולה על חומת העיר. אפילו בין הכנענים קרבנות אדם לא היו מעשה שכיח. גם בהקרבה למולך לרוב נעשו מעשים סמליים, והילדים הועברו באש בחיים, אך לא נשרפו. על כן – וַיְהִי קֶצֶף, כעס וקטרוג גָּדוֹל עַל־יִשְׂרָאֵל מאת ה'. מידת הדין של מעלה קטרגה, כביכול: כיצד מלך מואבי זה נכון להעלות את בנו שלו לקרבן, ואילו אתם אינכם מתמסרים לרצוני?! אלוקים אינו מעוניין כמובן בקרבנות אדם, אלא בנכונות של עובדיו להתמסר אליו. כנראה בעקבות מעשהו של מישע חשו אנשי הצבא שהמלחמה אינה ראויה ומוצדקת, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו, עזבו את מלך מואב, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ, איש איש לארצו.
