א וַיִּפְשַׁ֤ע מוֹאָב֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֖י מ֥וֹת אַחְאָֽב׃ ב וַיִּפֹּ֨ל אֲחַזְיָ֜ה בְּעַ֣ד הַשְּׂבָכָ֗ה בַּעֲלִיָּת֛וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּשֹׁמְר֖וֹן וַיָּ֑חַל וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָכִ֔ים וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ לְכ֣וּ דִרְשׁ֗וּ בְּבַ֤עַל זְבוּב֙ אֱלֹהֵ֣י עֶקְר֔וֹן אִם־אֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה׃ ג וּמַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה דִּבֶּר֙ אֶל־אֵלִיָּ֣ה הַתִּשְׁבִּ֔י ק֣וּם עֲלֵ֔ה לִקְרַ֖את מַלְאֲכֵ֣י מֶֽלֶךְ־שֹׁמְר֑וֹן וְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּם֙ הֹֽלְכִ֔ים לִדְרֹ֕שׁ בְּבַ֥עַל זְב֖וּב אֱלֹהֵ֥י עֶקְרֽוֹן׃ ד וְלָכֵן֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הַמִּטָּ֞ה אֲשֶׁר־עָלִ֥יתָ שָּׁ֛ם לֹֽא־תֵרֵ֥ד מִמֶּ֖נָּה כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַיֵּ֖לֶךְ אֵלִיָּֽה׃ ה וַיָּשׁ֥וּבוּ הַמַּלְאָכִ֖ים אֵלָ֑יו וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מַה־זֶּ֥ה שַׁבְתֶּֽם׃ ו וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ ׀ עָלָ֣ה לִקְרָאתֵ֗נוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵינוּ֮ לְכ֣וּ שׁוּבוּ֮ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁלַ֣ח אֶתְכֶם֒ וְדִבַּרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה שֹׁלֵ֔חַ לִדְרֹ֕שׁ בְּבַ֥עַל זְב֖וּב אֱלֹהֵ֣י עֶקְר֑וֹן לָ֠כֵן הַמִּטָּ֞ה אֲשֶׁר־עָלִ֥יתָ שָּׁ֛ם לֹֽא־תֵרֵ֥ד מִמֶּ֖נָּה כִּֽי־מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ ז וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם מֶ֚ה מִשְׁפַּ֣ט הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר עָלָ֖ה לִקְרַאתְכֶ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיכֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ח וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו אִ֚ישׁ בַּ֣עַל שֵׂעָ֔ר וְאֵז֥וֹר ע֖וֹר אָז֣וּר בְּמָתְנָ֑יו וַיֹּאמַ֕ר אֵלִיָּ֥ה הַתִּשְׁבִּ֖י הֽוּא׃ ט וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו שַׂר־חֲמִשִּׁ֖ים וַחֲמִשָּׁ֑יו וַיַּ֣עַל אֵלָ֗יו וְהִנֵּה֙ יֹשֵׁב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הָהָ֔ר וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אִ֚ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים הַמֶּ֥לֶךְ דִּבֶּ֖ר רֵֽדָה׃ י וַיַּעֲנֶ֣ה אֵלִיָּ֗הוּ וַיְדַבֵּר֮ אֶל־שַׂ֣ר הַחֲמִשִּׁים֒ וְאִם־אִ֤ישׁ אֱלֹהִים֙ אָ֔נִי תֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וְתֹאכַ֥ל אֹתְךָ֖ וְאֶת־חֲמִשֶּׁ֑יךָ וַתֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל אֹת֖וֹ וְאֶת־חֲמִשָּֽׁיו׃ יא וַיָּ֜שָׁב וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו שַׂר־חֲמִשִּׁ֥ים אַחֵ֖ר וַחֲמִשָּׁ֑יו וַיַּ֙עַן֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אִ֚ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים כֹּֽה־אָמַ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ מְהֵרָ֥ה רֵֽדָה׃ יב וַיַּ֣עַן אֵלִיָּה֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶם֒ אִם־אִ֤ישׁ הָֽאֱלֹהִים֙ אָ֔נִי תֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וְתֹאכַ֥ל אֹתְךָ֖ וְאֶת־חֲמִשֶּׁ֑יךָ וַתֵּ֤רֶד אֵשׁ־אֱלֹהִים֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל אֹת֖וֹ וְאֶת־חֲמִשָּֽׁיו׃ יג וַיָּ֗שָׁב וַיִּשְׁלַ֛ח שַׂר־חֲמִשִּׁ֥ים שְׁלִשִׁ֖ים וַחֲמִשָּׁ֑יו וַיַּ֡עַל וַיָּבֹא֩ שַׂר־הַחֲמִשִּׁ֨ים הַשְּׁלִישִׁ֜י וַיִּכְרַ֥ע עַל־בִּרְכָּ֣יו ׀ לְנֶ֣גֶד אֵלִיָּ֗הוּ וַיִּתְחַנֵּ֤ן אֵלָיו֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אִ֚ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים תִּֽיקַר־נָ֣א נַפְשִׁ֗י וְנֶ֨פֶשׁ עֲבָדֶ֥יךָֽ אֵ֛לֶּה חֲמִשִּׁ֖ים בְּעֵינֶֽיךָ׃ יד הִ֠נֵּה יָ֤רְדָה אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַ֠תֹּאכַל אֶת־שְׁנֵ֞י שָׂרֵ֧י הַחֲמִשִּׁ֛ים הָרִאשֹׁנִ֖ים וְאֶת־חֲמִשֵּׁיהֶ֑ם וְעַתָּ֕ה תִּיקַ֥ר נַפְשִׁ֖י בְּעֵינֶֽיךָ׃ טו וַיְדַבֵּ֞ר מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ רֵ֣ד אוֹת֔וֹ אַל־תִּירָ֖א מִפָּנָ֑יו וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥רֶד אוֹת֖וֹ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַיְדַבֵּ֨ר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֮ לִדְרֹשׁ֮ בְּבַ֣עַל זְבוּב֮ אֱלֹהֵ֣י עֶקְרוֹן֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לִדְרֹ֖שׁ בִּדְבָר֑וֹ לָ֠כֵן הַמִּטָּ֞ה אֲשֶׁר־עָלִ֥יתָ שָּׁ֛ם לֹֽא־תֵרֵ֥ד מִמֶּ֖נָּה כִּֽי־מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ יז וַיָּ֜מָת כִּדְבַ֥ר יְהוָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלִיָּ֗הוּ וַיִּמְלֹ֤ךְ יְהוֹרָם֙ תַּחְתָּ֔יו בִּשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֔יִם לִיהוֹרָ֥ם בֶּן־יְהוֹשָׁפָ֖ט מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה כִּ֛י לֹֽא־הָ֥יָה ל֖וֹ בֵּֽן׃ יח וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י אֲחַזְיָ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֽוֹא־הֵ֣מָּה כְתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ויפשע מואב מספר איך החל ה' להעניש את בית אחאב, א. שמואב שהיה נותן עד עתה מס למלך ישראל פשע במות אחאב וכמ"ש לקמן ג' ד':
פסוק ב:
ויפול, ב. שאחזיהו נפל, והיה זה במקום שלא היה ראוי שיפול כי היה בעלייתו וחלה, ובכל זאת לא שב בתשובה ושלח לדרוש בבעל זבוב כי בראותו שהבעל לא ענה אותו בחר אלהים חדשים וגם כי הזבוב סימן המות וכומרי בעל זבוב היו מנבאים מי יחיה ומי ימות:
פסוק ג:
(ג-ז) השאלות: אליהו אמר המבלי אין אלהים בשם עצמו, והמלאכים ספרו שאמר גם זאת בשם ה', ובפסוק ט"ז גם אליהו שינה דבריו ואמר הכל בשם ה':
פסוק ג:
קום עלה לקראת, צוה לו, א. שלא ילך אל המלך רק לקראת מלאכיו, ב. שיאמר להם תוכחה על הליכתם, והתחלת התוכחה המבלי אין אלהים וכו' א"ל מעצמו לא בשם ה', והודיע להם, כי:
פסוק ד:
לכן כה אמר ה' המטה אשר עלית, שבעבור זה נגזר עליו מות:
פסוק ה:
וישובו המלאכים שמעו לתוכחת הנביא:
פסוק ו:
(ו-ח) השאלות: למה האריך הול"ל מה משפט האיש הזה, הכי לא היה להם סימן אחר בו רק השער והאזור:
פסוק ו:
ויאמרו וכו' ודברתם אליו הם שינו את הסדר ואמרו גם התוכחה המבלי אין אלהים בישראל בשם ה', כי היו יראים לאמר לו שהוכיחם על ששמעו פקודת המלך, לכן אמרו שהיה כ"ז נבואה על המלך ושליחות אליו ושהם שבו להודיע לו דבר הנביא שבעבור שליחות זה ימות:
פסוק ז:
וידבר אליהם הוא התפלא מדוע לא בא הנביא אליו בעצמו, אחר שלפי דבריהם היה עקר השליחות אל המלך אין דרך שהנביא ימסור שליחותו ביד אחר, ועפ"ז דן שזה יהיה אם הוא אינו נביא מוחזק, או אם לבוש בגדי עניים שבוש לבא בשער המלך, ועל זה אמר מה משפט האיש רצה לומר מה ענינו תוארו ומלבושיו, אחר אשר עלה לקראתכם וידבר אליכם ולא בא לדבר אלי, וגם חשב שבזה עבר על שליחותו וגם הקל בכבוד המלך וחייב מיתה, וגם זה נכלל במ"ש מה משפט רצה לומר מה ענינו ומה ענשו:
פסוק ח:
ויאמרו אליו והם רצו לדונו לכף זכות ויאמרו שמה שלא בא בעצמו מפני שהוא איש בעל שער ולא עשה שערו ואזור עור אזור במתניו ולא יבא אל המלך בלבוש כזה, והמלך הכיר כי אליהו התשבי הוא אשר לא יבוש לבא לפני מלך ושרים, וחשב שלא בא אליו מפני שנאתו את בית אחאב:
פסוק ט:
(ט-טו) השאלות: בראשון כתוב ויעל אליו וכן בשלישי ובשני לא כתוב כן, הראשון אמר המלך דבר והשני אמר המלך אמר, בראשון אמר וידבר אל שר החמשים ובשני אמר וידבר אליהם, למה בפסוק (י"ג י"ד) אמר שתי פעמים תיקר נפשי בעיניך:
פסוק ט:
וישלח ויעל אליו, השר הראשון לא ירא מפניו רק עלה אליו אל ראש ההר וידבר אליו בזה הלשון, אתה איש האלהים, אחר שהמלך דבר וצוה, אם כן רדה ואל תמרה פי מלך, (וידוע שיש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור בא על הדבור הארוך ואמירה יבא גם על מלה אחת (כמ"ש בספרי התו"ה ויקרא סי' ג' באורך), ואם כן היה לו לומר המלך אמר רדה, וע"כ שמ"ש המלך דבר פי' שדבר דבר מלכות, ומלת רדה הוא פקודת השר):
פסוק י:
ויענה וידבר אל שר החמשים כי חמשיו עמדו מרחוק רק הוא היה אצלו לכן ענה אותו לבדו, א"ל ואם איש אלהים אני איך העזת פניך נגדי ולכן תרד אש מן השמים:
פסוק יא:
ויען וידבר אליו, השר השני התירא מעלות אל אליהו ועמד בתחתית ההר וקרא בקול, לכן אמר ויען שהוא מורה על הרמת קול, כמו ותען להם מרים, וגם שינה לשונו במ"ש כה אמר המלך מהרה רדה, שציוי מהרה רדה הוא ציוי המלך, המלך אמר זה לא דברי השר, שזה מורה במלת אמר כנ"ל פסוק ט':
פסוק יב:
ויען וידבר אליהם דבר אל כולם כי עתה עמד השר וחמשיו למטה והגם שזה לא העיז פנים כראשון בכ"ז אחר שחשב שאם עומד רחוק מאליהו לא יוכל לו, אמר אם איש אלהים אני גם זאת אעשה ולכן כתיב ותרד אש אלהים שמורה אש גדולה השורפת מרחוק:
פסוק יג:
ויעל ויבא שר החמשים, עלה לבדו ובא לבדו, רצה לומר לא בא כבא עם צבא ומחנה להורידו בחזקה רק כבא לבדו לפייסו:
פסוק יד:
הנה ירדה אש רצה לומר שאם תכלית ירידת האש להפיל מוראך עליהם הלא כבר ראו כחך שני פעמים, ואם היה זה מצד שדברו עזות הלא אני מתחנן תיקר נפשי בעיניך וגם כפל תיקר נפשי בראשון בקש בל ישרף אותו ואותם, ועל זה אמר נפשי ונפש עבדיך, ובשני בקש שילך אתו שאם לא כן יהרגנו המלך על שלא הביאו בחזקה, ועל זה אמר תיקר נפשי בעיניך:
פסוק טו:
קום רד אותו, תחלה שלא נצטוה ללכת התירא, ועתה שנצטוה היה שליח מצוה ולא ירא רע:
פסוק טז:
יען אשר שלחת, עתה שינה לשונו והקדים יען אשר שלחת להודיע שלכן יענש, ולא יכול להקדים המבלי אין אלהים שעל זה יכול להשיב שלא ידע מקום הנביא ואם ידרש לו, מה שאין כן אל האנשים הקדים המבלי אין אלהים, לאמר שאין צריך לבעל זבוב כי בא דבר ה' אליו: