פסוק ו: והיה כל מחמד עיניך. אמרו רבותנו ז"ל ששאל חמדת החמדה רוחנית דחמדת כסף וזהב ומרגליות היא חמדה גופנית. וחמדה יותר יותר היא הרוחנית והוא הספר תורה ולכן אמר אל הזקנים דענין זה אינו תלוי בו לבדו. והזקנים לא רצו לכן השיב אחאב להדד לא אוכל לעשות כי אינו בידי:
פסוק ז: דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. דדרך העולם לבקש כסף וזהב ומרגליות. וזה רוצה גם כן ספר תורה ומה איכפת לו בס"ת אלא כונתו שנזלזל בספר תורה ובעון זה נפול בידו וז"ש כי רעה זה מבקש:
פסוק ח: לא תשמע ולא תאבה. לא מצד שתירא מצד שהעון יגרום שתפול בידו. אלא לכבוד ה' לא תאבה מלב ונפש שלא לזלזל בספר תורה וז"ש לא תאבה:
פסוק טו: ויהיו מאתים ושנים ושלשים. סימן יפה הראו לו משמים במספר הזה שהוא מספר שם הויה במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן העולים רל"ב לרמוז כי ה' עזרו ומגינו:
פסוק יח: אם לשלום יצאו חיים תפשום ואם למלחמה יצאו חיים תפשום. פירוש בין כך ובין כך תפשום וליופי המאמר שינה התיבות. ואפשר דהכונה אם לשלום יצאו תפשום וזו תפישה מחיים כלומר תפשום ואחר התפיסה חיים שתחיו אותם מאחר שנתכוונו לשלום. אך אם למלחמה יצאו בעודם חיים תפשום למיתה ומשו"ה הקדים חיים לתפיסה:
פסוק כג: אלהי הרים אלהיהם. יש שפירשו דלהכי נתן התורה על סיני ולאברהם אמר שיעלה בנו על הר המוריה וציוה לבנות בית המקדש שם ולזה אמרו אלהי הרים. והוא שטות דאם מזה היו אומרים שאוהב הרים תינח אבל לומר שאינו שליט בעמקים זה סכלות וכפירה:
פסוק לה: ואיש אחד מבני הנביאים. אמרו ז"ל דהוא מיכיהו בן ימלא:
פסוק לה:בדבר ה' הכני נא וכו'. הוא למשל לאחאב שאמר לו הנביא בדבר ה' ונתתי את כל ההמון הזה בידך וידע שנפלה החומה על הנשארים ולבן הדד שהוא העיקר החיה. ועתה יראה שבשביל שלא הכהו אכלו אריה:
פסוק לז: וימצא איש אחר וכו' ויכהו האיש וכו'. הוצרך זה דבשביל טיפת דם שיצא מהנביא כיפר שלא נהרגו עם אחאב כמו שאמרו רז"ל:
פסוק מ: כן משפטך אתה חרצת. לא אמר כמשפט אשר חרצת דהיה נראה דאין הדין כך אבל כשהוא נתחייב בזה הוא חייב. ולכן אמר כן משפטך אתה חרצת שר"ל אמת משפטך כלומר שזהו הדין וזהו כן משפטך על דרך כן בנות צלפחד. ועוד שאתה חרצת. ובהכי ניחא שהוצרך עוד משל כדי שהוא עצמו יאמר שכן הוא הדין:
פסוק מג: סר וזעף. על הגזרה ושפיו ענה בו שהוא משפט אמת: