א וּבֶן־הֲדַ֣ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֗ם קָבַץ֙ אֶת־כָּל־חֵיל֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁנַ֥יִם מֶ֛לֶךְ אִתּ֖וֹ וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיַּ֗עַל וַיָּ֙צַר֙ עַל־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ׃ ב וַיִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֶל־אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל הָעִֽירָה׃ ג וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם׃ ד וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי׃ ה וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּֽה־אָמַ֥ר בֶּן־הֲדַ֖ד לֵאמֹ֑ר כִּֽי־שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כַּסְפְּךָ֧ וּזְהָבְךָ֛ וְנָשֶׁ֥יךָ וּבָנֶ֖יךָ לִ֥י תִתֵּֽן׃ ו כִּ֣י ׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵּ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ׃ ז וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ׃ ח וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה׃ ט וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַעֲשׂ֑וֹת וַיֵּֽלְכוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיְשִׁבֻ֖הוּ דָּבָֽר׃ י וַיִּשְׁלַ֤ח אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשׂ֥וּן לִ֛י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑פוּ אִם־יִשְׂפֹּק֙ עֲפַ֣ר שֹׁמְר֔וֹן לִשְׁעָלִ֕ים לְכָל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽי׃ יא וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֣אמֶר דַּבְּר֔וּ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ׃ יב וַיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְה֥וּא שֹׁתֶ֛ה ה֥וּא וְהַמְּלָכִ֖ים בַּסֻּכּ֑וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ שִׂ֔ימוּ וַיָּשִׂ֖ימוּ עַל־הָעִֽיר׃ יג וְהִנֵּ֣ה ׀ נָבִ֣יא אֶחָ֗ד נִגַּשׁ֮ אֶל־אַחְאָ֣ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הְֽרָאִ֔יתָ אֵ֛ת כָּל־הֶהָמ֥וֹן הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה הִנְנִ֨י נֹתְנ֤וֹ בְיָֽדְךָ֙ הַיּ֔וֹם וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ בְּמִ֔י וַיֹּ֙אמֶר֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וַיֹּ֛אמֶר מִֽי־יֶאְסֹ֥ר הַמִּלְחָמָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽתָּה׃ טו וַיִּפְקֹ֗ד אֶֽת־נַעֲרֵי֙ שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֔וֹת וַיִּהְי֕וּ מָאתַ֖יִם שְׁנַ֣יִם וּשְׁלֹשִׁ֑ים וְאַחֲרֵיהֶ֗ם פָּקַ֧ד אֶת־כָּל־הָעָ֛ם כָּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים׃ טז וַיֵּצְא֖וּ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וּבֶן־הֲדַד֩ שֹׁתֶ֨ה שִׁכּ֜וֹר בַּסֻּכּ֗וֹת ה֧וּא וְהַמְּלָכִ֛ים שְׁלֹשִֽׁים־וּשְׁנַ֥יִם מֶ֖לֶךְ עֹזֵ֥ר אֹתֽוֹ׃ יז וַיֵּצְא֗וּ נַעֲרֵ֛י שָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וַיִּשְׁלַ֣ח בֶּן־הֲדַ֗ד וַיַּגִּ֤ידוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אֲנָשִׁ֕ים יָצְא֖וּ מִשֹּׁמְרֽוֹן׃ יח וַיֹּ֛אמֶר אִם־לְשָׁל֥וֹם יָצָ֖אוּ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֑ים וְאִ֧ם לְמִלְחָמָ֛ה יָצָ֖אוּ חַיִּ֥ים תִּפְשֽׂוּם׃ יט וְאֵ֙לֶּה֙ יָצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר נַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וְהַחַ֖יִל אֲשֶׁ֥ר אַחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיַּכּוּ֙ אִ֣ישׁ אִישׁ֔וֹ וַיָּנֻ֣סוּ אֲרָ֔ם וַֽיִּרְדְּפֵ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמָּלֵ֗ט בֶּן־הֲדַד֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם עַל־ס֖וּס וּפָרָשִֽׁים׃ כא וַיֵּצֵא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥ךְ אֶת־הַסּ֖וּס וְאֶת־הָרָ֑כֶב וְהִכָּ֥ה בַאֲרָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃ כב וַיִּגַּ֤שׁ הַנָּבִיא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ הִתְחַזַּ֔ק וְדַ֥ע וּרְאֵ֖ה אֵ֣ת אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֑ה כִּ֚י לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה מֶ֥לֶךְ אֲרָ֖ם עֹלֶ֥ה עָלֶֽיךָ׃ כג וְעַבְדֵ֨י מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם אָמְר֣וּ אֵלָ֗יו אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם עַל־כֵּ֖ן חָזְק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ וְאוּלָ֗ם נִלָּחֵ֤ם אִתָּם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶֽם׃ כד וְאֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עֲשֵׂ֑ה הָסֵ֤ר הַמְּלָכִים֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ וְשִׂ֥ים פַּח֖וֹת תַּחְתֵּיהֶֽם׃ כה וְאַתָּ֣ה תִֽמְנֶה־לְךָ֣ ׀ חַ֡יִל כַּחַיִל֩ הַנֹּפֵ֨ל מֵאוֹתָ֜ךְ וְס֣וּס כַּסּ֣וּס ׀ וְרֶ֣כֶב כָּרֶ֗כֶב וְנִֽלָּחֲמָ֤ה אוֹתָם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֥ע לְקֹלָ֖ם וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃ כו וַֽיְהִי֙ לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה וַיִּפְקֹ֥ד בֶּן־הֲדַ֖ד אֶת־אֲרָ֑ם וַיַּ֣עַל אֲפֵ֔קָה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ כז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הָתְפָּקְדוּ֙ וְכָלְכְּל֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַיַּחֲנ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל נֶגְדָּ֗ם כִּשְׁנֵי֙ חֲשִׂפֵ֣י עִזִּ֔ים וַאֲרָ֖ם מִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ כח וַיִּגַּ֞שׁ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים וַיֹּאמֶר֮ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֜אמֶר כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר אָמְר֤וּ אֲרָם֙ אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ יְהוָ֔ה וְלֹֽא־אֱלֹהֵ֥י עֲמָקִ֖ים ה֑וּא וְ֠נָתַתִּי אֶת־כָּל־הֶהָמ֨וֹן הַגָּ֤דוֹל הַזֶּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כט וַֽיַּחֲנ֧וּ אֵ֦לֶּה נֹ֥כַח אֵ֖לֶּה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַתִּקְרַב֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיַּכּ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־אֲרָ֛ם מֵאָה־אֶ֥לֶף רַגְלִ֖י בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ ל וַיָּנֻ֨סוּ הַנּוֹתָרִ֥ים ׀ אֲפֵקָה֮ אֶל־הָעִיר֒ וַתִּפֹּל֙ הַחוֹמָ֔ה עַל־עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁבְעָ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ הַנּוֹתָרִ֑ים וּבֶן־הֲדַ֣ד נָ֔ס וַיָּבֹ֥א אֶל־הָעִ֖יר חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃ לא וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ עֲבָדָיו֒ הִנֵּֽה־נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם נָשִׂ֣ימָה נָּא֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵ֜ינוּ וַחֲבָלִ֣ים בְּרֹאשֵׁ֗נוּ וְנֵצֵא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אוּלַ֖י יְחַיֶּ֥ה אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ לב וַיַּחְגְּרוּ֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵיהֶ֜ם וַחֲבָלִ֣ים בְּרָאשֵׁיהֶ֗ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ עַבְדְּךָ֧ בֶן־הֲדַ֛ד אָמַ֖ר תְּחִֽי־נָ֣א נַפְשִׁ֑י וַיֹּ֛אמֶר הַעוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃ לג וְהָאֲנָשִׁים֩ יְנַחֲשׁ֨וּ וַֽיְמַהֲר֜וּ וַיַּחְלְט֣וּ הֲמִמֶּ֗נּוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אָחִ֣יךָ בֶן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֖אמֶר בֹּ֣אוּ קָחֻ֑הוּ וַיֵּצֵ֤א אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ עַל־הַמֶּרְכָּבָֽה׃ לד וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֡יו הֶעָרִ֣ים אֲשֶׁר־לָֽקַח־אָבִי֩ מֵאֵ֨ת אָבִ֜יךָ אָשִׁ֗יב וְ֠חוּצוֹת תָּשִׂ֨ים לְךָ֤ בְדַמֶּ֙שֶׂק֙ כַּאֲשֶׁר־שָׂ֤ם אָבִי֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וַאֲנִ֖י בַּבְּרִ֣ית אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיִּכְרָת־ל֥וֹ בְרִ֖ית וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃ לה וְאִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֗ים אָמַ֧ר אֶל־רֵעֵ֛הוּ בִּדְבַ֥ר יְהוָ֖ה הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיְמָאֵ֥ן הָאִ֖ישׁ לְהַכֹּתֽוֹ׃ לו וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁמַ֙עְתָּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה הִנְּךָ֤ הוֹלֵךְ֙ מֵֽאִתִּ֔י וְהִכְּךָ֖ הָאַרְיֵ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאֶצְל֔וֹ וַיִּמְצָאֵ֥הוּ הָאַרְיֵ֖ה וַיַּכֵּֽהוּ׃ לז וַיִּמְצָא֙ אִ֣ישׁ אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיַּכֵּ֥הוּ הָאִ֖ישׁ הַכֵּ֥ה וּפָצֹֽעַ׃ לח וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַנָּבִ֔יא וַיַּעֲמֹ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיִּתְחַפֵּ֥שׂ בָּאֲפֵ֖ר עַל־עֵינָֽיו׃ לט וַיְהִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ עֹבֵ֔ר וְה֖וּא צָעַ֣ק אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֜אמֶר עַבְדְּךָ֣ ׀ יָצָ֣א בְקֶֽרֶב־הַמִּלְחָמָ֗ה וְהִנֵּֽה־אִ֨ישׁ סָ֜ר וַיָּבֵ֧א אֵלַ֣י אִ֗ישׁ וַיֹּ֙אמֶר֙ שְׁמֹר֙ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה אִם־הִפָּקֵד֙ יִפָּקֵ֔ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ א֥וֹ כִכַּר־כֶּ֖סֶף תִּשְׁקֽוֹל׃ מ וַיְהִ֣י עַבְדְּךָ֗ עֹשֵׂ֥ה הֵ֛נָּה וָהֵ֖נָּה וְה֣וּא אֵינֶ֑נּוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֧יו מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל כֵּ֥ן מִשְׁפָּטֶ֖ךָ אַתָּ֥ה חָרָֽצְתָּ׃ מא וַיְמַהֵ֕ר וַיָּ֙סַר֙ אֶת־הָ֣אֲפֵ֔ר מעל (מֵעֲלֵ֖י) עֵינָ֑יו וַיַּכֵּ֤ר אֹתוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽהַנְּבִאִ֖ים הֽוּא׃ מב וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה יַ֛עַן שִׁלַּ֥חְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִ֖י מִיָּ֑ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ וְעַמְּךָ֖ תַּ֥חַת עַמּֽוֹ׃ מג וַיֵּ֧לֶךְ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־בֵּית֖וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֑ף וַיָּבֹ֖א שֹׁמְרֽוֹנָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הפרשה התשיעית תספר שתי המלחמות אשר נלחם בן הדד מלך ארם עם אחאב, והצלחות והתשועה אשר היה לישראל בהם בדבר ה', ושאחאב רחם וחמל על בן הדד בהיותו אויבו ושלא חמל על נבות היזרעאלי שנהרג במצות איזבל אשתו כדי לירש את כרמו, והנבואה שבאהו עליו, ואיך עלו מלך יהודה ומלך ישראל להלחם במלך ארם לקחת ממנו את רמות גלעד, ושנהרג שם אחאב, ומה שנבא מיכיהו בן ימלא על זה. תחלת הפרשה ובן הדד מלך ארם קבץ אל כל חילו, עד ויהושפט בן אסא מלך יהודה וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה אם היה רצון השם יתברך ומצותו לאליהו שימשח את חזאל למלך על ארם כדי להנקם מישראל על ידו, כמו שאמ' והיה הנמל' מחר' חזאל וגו', אם כן כאשר בא ארם להלחם עם ישראל איך נתן האל יתברך התשועה פעם אחר פעם לאחאב ולישראל? והנה היה זה בהפך מה שגזר לעשות, ועם היות שאמר הנביא לאחאב בזה וידעתם כי אני ה', כבר ידע יתברך שבראותם בחינת האש שירד מן השמים בהר הכרמל אמרו ה' הוא האלקים ולא זזו מעבודתם הזרה, ועם היות שאמרו ארם אלקי הרים אלקיהם ולא אלקי עמקים, הנה היה פשע ישראל יותר עצום בעבדם אלקים אחרים ולמה אם כן הצליחו ונושעו במלחמה? השאלה השנית בדברי הדד כשאמרו לו אנשים יצאו משמרון, שאמר אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, והנה היה אם כן גזרתו בין שיהיו יוצאים לשלום או למלחמה שיתפשו אותם חיים ולא ימיתום, ולמה אם כן עשה חלוקה מהשלום או מהמלחמה ושנה תפשום חיים חיים תפשום בהיות הדין אחד? השאלה השלישית למה הוצרכה איזבל להרוג את נבות היזרעאלי כדי שיקח אחאב את כרמו? והלא ממשפטי המלוכה היה שיוכל המלך לקחת כרמי עבדיו ושדותיהם גם מבלי מחיר אם יצטרך אליהם? וכמו שאמר שמואל הנביא במשפטי המלוכה (שמו' א' ח' י"ד) את שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו, ואם היה רשות למלך לקחת כרמיהם לתת אותם לעבדיו, כל שכן אם יצטרך אליהם המלך לעצמו:
פסוק א:
השאלה הרביעית בדברי מיכיהו בן ימלא, שאמר ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ויאמר ה' מי יפתה את אחאב וגומר ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר אני אפתנו והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו וגומר, והדברים האלה מולידים מבוכה גדולה למי שמבין אותם כמשמעם, אם באמרו שהיה שואל השם מי יפתה את אחאב, אומר שלא היה צריך השם יתברך אל מפתה יפתהו כי אם להעיר רצונו במה שיגזור חכמתו, ואם במה שאמר הרוח אני אפתנו והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, ויתחייב מזה שנביאי השקר היו מנבאים ברוח אלקין קדישין, אם לא שהרוח והנבואה היה מכזב בהם לא הם בעצמם, ואיך היה אפשר מהשפע האמתי הנקרא רוח אלקים ישפיע שקרים בנביאים? השאלה החמשית אם היה יהושפט איש ירא את ה' ולא רצה ללכת למלחמה כי אם כשישאל ראשונ' את דבר ה' ולא נסתפק עם דברי נביאי השקר כ"א בדברי מיכיהו שהיה נביא ליי', איך אם כן אחרי ששאלו ושהשיבו רעה הלך למלחמה? והיה אם כן בזה עובר על דברי הנביא, והכתוב אמר (דברי' י"ח ט"ו) אליו תשמעון, ואמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברו אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו:
פסוק א:
השאלה הששית אם היה שהשם יתברך האריך אפו לאחאב ואמר בימיו לא אביא את הרעה בימי בנו אביא הרעה, איך היה שבו בעצמו נתקיימה הגזרה הראשונה? כי הנה הוא עצמו מת במלחמת ארם וילקו הכלבים את דמו והזונות רחצו כדבר ה' אשר דבר, וזהו המורה שהגזרה שנגזרה בראשו' עליו כמו שיעדו אותו הנביאים נתקיימה בימיו ובעצמו.
פסוק א:
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו הספקות כלם:
פסוק א:
ובן הדד וגו'. אחרי שספר בפרשה הקודמת מה שגזר השם יתברך שיעשה חזאל בישראל, ספר עתה שהכין השם יתברך שבן הדד מלך ארם בא להלחם על שמרון, והיה עמו חיל רב מאד ושלשים ושנים מלכי' שהיו עוזרי' אותו, ויעל ויצר על שמרון וילחם בה, ואין פירושו שעשה זה בפעל, כי הנה קודם שישים על העיר להלחם נגף לפני בני ישראל כמו שיבא אחרי זה, אבל פירושו שעלה לצור על שמרון ולהלחם בה, על דרך (בראשית כ"ה י') ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ואחר כך יפרש מה שקרהו בדרך, ולכן פרש"י ז"ל יצא ללכת לחרן, וכן בן הדד יצא להלחם בשמרון וקודם גמר מחשבתו מצאוהו צרות רבות ורעות, (ב-ג) כי הוא שלח ראשונה מלאכיו אל אחאב, שהיה בעיר שמרון לאמ' לו כספ' וזהב' לי הוא ונשי' ובני' הטובי' לי הם, (ד) ואחאב השיבו כדברך אדוני המלך לך אני וכל אשר לי, לפי שאחאב חשב שהיה מחשב' בן הדד להתכבד בזה נגד המלכים אשר אתו, ושלכן שאלו אם ממונו ונשיו ובניו כלם היו תחת ממשלתו, ואחאב השיבו שהכל היה שלו לעבוד עבודתו ולהטיל מס ועבודה עליהם כרצונו, אבל לא אמר זה על שיקח בן הדד את כל אשר לו, ובן הדד לקח הדברים כפשוטם וחשב שהיה רצון אחאב לתת לו כספו וזהבו בניו ונשיו כדי שיעלה מעליו, (ה) ולכן השיבו כי שלחתי אליך לאמר כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן כי אם כעת מחר אשלח וגומר, ופירוש הדברים כן הוא, שלפי שהוא שלח בראשונה לאמר כספך וזהבך ונשיך ובניך לי הם, יפרש עתה בשליחות השני הזה שמה שאמר בראשונה לי הם הכוונה בו שיתנם אליו, ולזה אמר במקום לי הם לי תתן, כאלו אמר מה ששלחתי אליך לאמר בראשונ' מהכסף והזהב והנשים והבנים כוונתי היתה שלי תתן לא לי הם, (ו) ואמרתי זה לפי שכאשר לעת מחר אשלח אליך את עבדי לא ימתינו שתתן להם כל זה אבל הם יחפשו את ביתך ואת כל בית עבדיך, והיה כל מחמד עיניהם יקחו ויביאו אלי, הנה אם כן הוסיף בשליחות השני הזה דברים, ראשונה שפירש מאמר לי הם, שהכוונה בו לי תתן, ושנית שגם לא היה רוצה שהוא יתנחם כרצונו כי אם שיעבדיו יחפשו הבית ויקחו מה שירצו, ושלישית שלא די הזהב והכסף והנשים והבנים אבל גם כל דבר אחר שיהיה מחמד עיניו יקחו, וחז"ל אמרו בתנחומא (סוף פרש' שמות) והלא כל מה שתבע בראשונה תבע בשנייה? אלא מה הוא אומר כל מחמד עיניך? זו היא התורה הנחמדה מזהב ומפז רב. ואמרו (סנהדרין פי"א ק"ב ע"ב) מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה? מפני שכבד את התורה שנכתבה בכ"ב אותיות:
פסוק ז:
והנה מלך ישראל נתיעץ עם הזקנים ואמר להם דעו נא וראו כי רעה זה מבקש, ר"ל ראו במה ששואל זה שהוא מבקש על כל פנים להלחם בנו, אחרי שהוא מתעולל עלילות ברשע ומבקש דברים שאין אדם בעולם שיודה בהם.
פסוק ח:
והם השיבוהו לא תשמע ולא תאבה, ר"ל לא תשמ' לשליחו' השני הזה, וגם לא תאב' לשליחו' הראשון אשר הודית לדבריו.
פסוק ט:
והנה אחאב לקח מצוע בדבר, והוא שהודה לו במה שהודה בראשונה ובשליחות השני לא הודה לו, (י) ובן הדד באף ובחמה ובקצף גדול שלח להשיבו דבר כה יעשון לי אלקים וכה יוסיפו אם יספוק עפר שמרון לשעלים וגומר, ר"ל כה יעשון לי אלקים כמו ששאלתי ממך, ועוד יוסיפו להרע אותי יותר מאשר שאלתי ממך אם יספוק עפר שמרון, כלומר אם העפר אשר בשמרון יספיק לכל העם אשר ברגלי אם יקח כל אחד ממנו מלא שעלו, והוא מלא אגרופו.
פסוק יא:
ומלך ישראל השיב לשלוחים דברו אל יתהלל חוגר כמפתח, ר"ל דברו לבן הדד שאין ראוי שיתהלל בנצוח המלחמה מי שהוא חוגר החרב ללכת להלחם כמו שהוא ראוי להתהלל מי שהוא מפתח החרב אחרי שובו מהמלחמה ונצח אויבו, כי לא ידע החוגר מה ילד יום ומה שיקרה לו במלחמה, וכמה מהפעמים ראינו שינצחו אנשים מועטים לחיל גדול, ולכן לא יתהלל הוא במה שהוא בספק.
פסוק יב:
ובן הדד התפעל מאד מדברי אחאב, וגם היה שכור ועם חום היין התגבר כארי וצוה שישימו על העיר, כלומר שישימו חרבם על יריכם להלחם בעיר שמרון, או שישימו מצור ומצוק על העיר, כי בטח ברוב חילו וכי כביר מצא' ידו:
פסוק יג:
ובהיות אחאב במצוקה ההיא בא אליו הנביא, ואמרו חז"ל (ס"ע פ"כ) שזה היה מיכיהו בן ימלא, והודיעו בשם ה' שיתן את כן ההמון הרב ההו' בידו, (יד) ושיהיה ביד נערי שרי המדינות, והמפרשים אמרו שהיו אלה בני השרים שהיו ביד המלך ערבים בעד אבותם שלא ימרדו במלך, ואין כן דעתי, כי לא אמר בבני שרי המדינות, אבל היה המנהג בשרים אז כמו שהוא עוד היום שילכו לפניהם נערים לשרתם ולרוץ לפניהם רגלים, ולהיותם הפחותים שבעם והשפלים שבהם ומספר מעט, כמו שאמר מאתים שנים ושלשים, רצה האל יתברך שתהיה התשועה בידיהם, כדי שידעו שאין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט, ושלא יתפאר ישראל בגבורתו. וזכר שראש המלחמה שנקרא אוסר (מלשון (שמות י"ד ו') ויאסור את רכבו) יהיה אחאב עצמו:
פסוק טו:
והנה אחאב עם כל רשעתו האמין בדברי הנביא, עם היות שהוסיף על דבריו כשפקד אחרי הנערים שבעת אלפים מישראל, ואולי היו הם אשר זכר שלא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, כי ראה אחאב שלא יעשה השם יתברך נס כזה כי אם על ידי עבדיו, ולכן היה שואל כמספק מי יאסור המלחמה? כי חשב אולי לרשעתו לא יחפוץ השם שהוא יאסור המלחמה, ומחשבות השם עמקו כי לפי שהיה גזרתו שבני ארם יעשו בישראל מכת חרב והרג ואבדן באיבה גדולה ושנאה מופלגת, סבב שתהיה ביניהם מלחמה, ושינצחו ישראל ויכו בארם מכה רבה פעם אחר פעם, ושיהיה אחאב אוסר המלחמות באופן שיתילד בין ישראל וארם שנאה עצומה ויבקשו בני ארם להנקם מישראל, ושמלך ארם יצוה לאנשים לא תלחמו את קטן ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו כמו שיזכור אחר זה. הנה אם כן סבב השם יתברך המלחמות האלה לסבות. אחת לאחת בין ארם ובין ישראל איבה רבה ושנאה מופלגת על מה שעשו ישראל בהם במלחמות האלה, באופן שינקמו אחרי כן מהם בכח גדול וביד חזקה ושנית כדי שישראל יראו בעיניהם כי ברצות ה' המעט שבהם יגבר על רבוי האויבים ונפלו לפניהם לחרב, כמו שקרה בשתי המלחמות האלה, וכאשר דברו להשמיד להרוג ולאבד אין מי יאמר לו מה תעשה, ולכן בחר שיבא הנביא ויודיע את התשועות האלה קודם היותם כדי שידעו שמיי' היתה זאת, והיה אחאב אוסר המלחמה כדי שזה עצמו יהיה לו אחרי כן לפוקה ולמכשול בלב מלך ארם, והותרה עם זה השאלה הראשונה:
פסוק טז:
(טז-יח) וספר הכתוב שהיתה המלחמה בעת הצהרים ושהיה בן הדד והמלכים אשר אתו שכורים בסכות, ושהגידו לו שיצאו הנערים משמרון, ושבזה אותם בלבו וצוה לעבדיו אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, ופירשו המפרשים שהענין אחד, רוצה לומר בין שיצאו לשלום בין שיצאו למלחמה תפשו אותם חיים ואל תהרגו אותם ונדע מהם ענין אחאב ומה הוא עושה בעיר, ואולי שלהיותו שותה שכור בסכות כפל דבריו ואמר חיים תפשום תפשום חיים. ויותר נכון לפרש שחיים הוא שם משותף, יאמר על החיים שהוא שם דבר, כמו (משלי ד' כ"ב) כי חיים הם למוצאיהם, (תלים כ"א ה') חיים שאל ממך, ופעמים יהיה שם התואר (דברים ד' ד') חיים כלכם היום, ולפי דרך השתופים האלה נוכל לפרש מאמר בן הדד, שאם לשלום יצאו יתפשו אותם חיים ולא יהרגום, ויהיה בכאן חיים שם התאר, ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, רוצה לומר שיתפשו חייהם, שיהיה זה בשיהרגו אותם, ויהיה חיים בכאן שם דבר, והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק יט:
(יט-כ) והנה הנערים יצאו מן העיר והחיל שהם השבעת אלפים אחריהם ויכו איש את אישו, רוצה לומר הכה כל אחד האיש אשר יצא לנגדו מארם הבאים לתפשם ולראות אם יצאו לשלום, ואז נסו ארם וברח בן הדד, ואחאב הכה את הסוס, אבל לא זכר הכתוב שיצא מלך ישראל משמרון כי אם אחרי שנסו ארם ושרדפו בני ישראל אחריהם, כי עדיין היה לבו נוקפו, עד שראה שהחלה התשועה ונסו ארם:
פסוק כב:
והנה הנביא אשר יעדו בתשועה ההיא אמר לו לך התחזק ודע מה תעשה כי לתשובת השנה ארם עולה עליך, ר"ל שיכין עצמו למלחמה שהיתה עתידה לבוא עליו, וגם שיתחזק במעשים טובים ולעקור הע"ז מן הארץ אחרי אשר ראה כי ה' הוא האלקים וששקר הסוס לתשוע', כי הנה יצטרך להכין עצמו מפני שמלחמה אחרת עתידה לבא עליו:
פסוק כג:
ועבדי מלך ארם וגומר. ספר הכתוב שלתשובת השנה באו ארם למלחמה כדבר הנביא, ושהיה זה לפי שעבדי בן הדד אמרו לו אלקי הרים אלקיהם על כן חזקו ממנו וגומר, ר"ל כי לא בחיל ולא בכח היו מנצחים בני ישראל, כי ארם היו רבים מהם לאין שיעור, אבל לפי שהיה שמרון בהר אלקיהם סייעם, כי הוא אלקי ההרים. ואחשוב שלקחו זה מענין הר סיני שנתן בו יתברך את התורה, וכמו שאמר המשורר (תלים ס"ח י"ז) למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו וגומר, וחשבו שמפני זה יהיו ישראל מנצחים כל עוד שילחמו בהרים כמו שהיה הר שמרון, ולכן אמרו שיעשו מזה נסיון להלחם עמהם במישור ויראו אם לא יהיו חזקים וגבורים מהם. ואפשר שהיה דעתם בזה עוד שהאנשים הדרים בהרים ובגבעות ילמדו לרוץ ולדלג בהם כצבאים, והאנשים הדרים במישור כשיכניסו אותם להרים לא ידעו ללכת בהם במרוצה ודלוג, ולזה חשבו עבדי מלך ארם שלהיות השמרונים מלומדים לקפץ על ההרים ולדלג על הגבעות חזקו שמה מהם שלא היו מלומדים בכך, אמנם בהיותם במישור יחזקו מהם כי שם לא תועיל המנהג כי אם הכח, ולזה גם כן כוונו באמרם אלקי הרים אלקיהם ולא אלקי עמקים:
פסוק כד:
והיה מעצתם הסר המלכים איש ממקומו ושים פחות תחתיהם, לפי שהמלכים אשר באו עם בן הדד היו שותים עמו בסכות, ואולי הם עשו את בן הדד מסתבך בתענוגים ההם ונמשך אחריהם, לכן היה ראוי שישים במקומם אנשים פחותים לראשים, לפי שאלו מפני הכבוד יסתכנו ויעשו גבורה רבה מה שלא יעשו המלכים, כי אינם חוששים לכבוד ולא להתגבר מפני גודל מעלתם, ואמנם בחיל אמרו שלא היה צריך שיהיה יותר ממה שהיה במלחמה הראשונה, והבטיחוהו כל כך בנצחון שהיו אומרם ואתה תראה אם לא נחזק מהם.
פסוק כו:
והנה בן הדד שמע לקולם ויעל אפקה למלחמה על ישראל, אולי היה שם מישור גדול להלחם שם כדברי עבדיו, ולהיות אפקה ממלך יהודה שהיה בשלום עם מלך ארם עלה להלחם שמה, (כז) ובני ישראל שכבר התאמצו בנצחון המלחמה הראשונה יצאו לקראתם, (כח) והנביא אשר יעדו בראשונה מיכיהו בן ימלה, יעדו שנית שהשם יתברך יתן את ההמון ההוא בידם. ומאשר אמר הכתוב ביעודו שתי פעמים ויאמר, אחז"ל בתנחומא (פר' אמור) ששתי אמירות אמר אליו בדבר השם, האחת ונתתי את כל ההמון הזה בידיך, ושנייה כשיפול בן הדד בידך אל תחמול עליו:
פסוק כט:
(כט-ל) וזכר שכן היה שהכו בני ישראל את ארם ביום המלחמה מאה אלף רגלי, ומן השמים נלחמו, שרבים מהם שהיו בורחים לאפקה ונפלה החומה עליהם ומתו שמה עשרים ושבעה אלף הנותרים, ובן הדד נס ויבא בעיר אפקה חדר בחדר להחבא מפני מלך ישראל שלא יהרגהו.
פסוק לא:
וכראות עבדיו שלא היה לו מקום לנוס, ולא יוכל לצאת מן העיר כי אם שיפול ביד בני ישראל, אמרו הנה נא שמענו שמלכי בית ישראל מלכי חסד הם, ר"ל שנוהגים לעשות חסד חנם עם כל אדם, וישימו שקים במתניהם וחבלים בראשם ויצאו אליו אולי יחיה את נפש בן הדד, והנה היו השקים במתניהם כדרך שבויי המלחמה, והחבלים בראשיהם מוכנים להתלות בהם, וכאלו אמרו בזה אדוננו המלך הננו שבויי חרבך וראויים אנחנו שתצוה לתלות את ראשנו בחבלים הללו אם לא מפני היותך מלך חסד.
פסוק לב:
והנה בראשונה כשדברו לאחאב אמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי, רוצה לומר אינו שואל ממך מלכות ולא שררה כי אם חיי ראשו בלבד, ואחאב (כדרך האויל שמשיב דבר בטרם ישמע) כששמע שם בן הדד השיבם העודנו חי אחי הוא, ובזה היה אליו מהאשמה והסכלות מה שלא יעלם, כי הנה בהיות אחאב על כסא מלכותו בשמרון כששלח אליו בן הדד לאמר כספך וזהבך לי הם, השיבו אחאב כדברך אדוני המלך ואמר כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה. והנה לא אמר אז בן הדד אחי הוא, כ"ש בהיות הדד תחת כפות רגליו למה לא קבל המאמר שאמרו עבדך בן הדד? ולמה השיבם אחי הוא? ואם היה שירא להלחם עמו ונתנו ה' לפניו והחרימו והיה בידו מן הידוע שהיה עבדו ואויבו לא אחיו.
פסוק לג:
והנה עבדי בן הדד היו יותר חכמים ממנו, שכאשר שמעו דבריו אחי הוא החליטו הדברים ממנו, לפי שהאנשים ההם היו מנחשים, כלומר יודעים בדרך ארץ ובמדיניות הרבה, כמו (בראשית מ"ד ט"ו) נחש ינחש איש אשר כמוני, ובהיותם אומרים לאחאב עבדך בן הדד ראו שהוא אמר אחי הוא, ומיד מהרו לשנות דבריהם ולומר לשון אח במקום מה שהיו אומרים לשון עבד, ומלת ויחליטו הוא כמו וימהרו, ששניהם לשון מהירות וזריזות, וענינו שבראשונה היו אומרים עבדך בן הדד, ולפי שחשבו שהיה מההכרח שישתעבד לאחאב וישאר לו עבד עולם מלך אסור ברהטים, וכאשר שמעו שאמר אחי הוא בהיותו אויבו ולוחם בו, הכירו כי לא יצטרך בן הדד להשים נפשו עבד לאחאב, ולזה סדרו דבריהם בלשון אח, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי י"ז י"ז) ואח לצרה יולד, כי זה היה לרעתו ולצרות של אחאב. וזכר שהוא השיבם בואו קחוהו ושיצא אליו בן הדד והעלהו על המרכבה (לד) ואז אמר אליו בן הדד הנזכר הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב, רוצה לומר שישיבם אל מלך ישראל ושישים לו חוצות בדמשק לקחת שם המכס כאלו היה דמשק שלו. ואמר כאשר שם אבי בשומרון, כי אביו של אחאב היה משועבד לארם, עד שמלכי ארם הושיבו בשמרון מקבלי המכס, וכן אמר בן הדד לאחאב שיעשה לו בדמשק. ואחאב נתפייס בזה ואמר לו ואני בברית אשלחך, ר"ל עם היות מהראוי שתשב ברשותי עד אשר תעשה כאשר דברת, הנה אני מאמין בדבריך ואשלחך כשתכרות לי ברית לעשות מה שדברת. וגם בזה היה אליו מהפשע, כי לא האמין כן בן הדד ממנו כאשר אמר כספך וזהבך וגומר והאמין אחאב לדבריו, ואין ספק שאם היה כן אחאב ביד בן הדד היה לוקח ממנו את כל ארצו ואת כספו וזהבו ונשיו ובניו, כאשר שאל (בן הדד) בגובה לבו ובזדן רוחו מאתו:
פסוק לה:
ומפני זה היה שאיש אחד מבני הנביאים (והוא מיכיהו הנזכר שניבא לו ארבעה פעמים על דבר המלחמות האלה, ונקרא מבני הנביאים, לפי שהיה מתלמידי אליהו ומאותם שהיו מכינים עצמם לקדושה ולנבואה) אמר אל רעהו שהיה מבני הנביאים כמוהו שיכהו בדבר ה', (לו) ולפי שלא קיים דבר הנביא הכהו הארי' כמו שהיה בעדו הנביא. וכבר שנו רז"ל במסכת סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (דף פ"ט ע"א) שלשה מיתתן בידי אדם ושלשה מיתתן בידי שמים, המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם ע"ז מיתתן בידי אדם, הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא, ונביא שוותר על ידי עצמו מיתתן בידי שמים. ולפי זה היה האריה שליח ההשגחה על זה, וכמו שאמר הנביא (עמוס ג' ח') אריה שאג מי לא ירא ה' אלקים דבר מי לא ינבא.
פסוק לז:
ומפני שנענש האיש הזה להיותו עובר על דברי הנביא, היה שאיש אחר אשר אמר לו בדבר השם שיכהו הכה אותו הכה ופצוע, ר"ל הכאה ופציעה כפולה ומכופלת, (לח) והנביא עם ההכאות והרבות פצעיו אשר לו התחפש באפר בין עיניו, באופן שלא הכירו המלך, כי רצה הנביא להרכיב שני משלים יסכימו שניהם לענין אחאב, אם הראשון במה שאמר שיכהו בדבר ה', (לט) ואם השני באשר דבר אליו שאיש אחד נתן אליו איש במלחמה לשמרו ועשה עמו תנאי שאם הפקד יפקד מידו יהיה נפשו תחת נפשו או ישקול ויפרע בעדו ככר כסף, (מ) ושבהיותו מתעסק בדברים אחרים שלא במתכוון ברח האיש מידו. וכאשר המלך שמע טופס דבריו השיבו כן משפטיך אתה חרצת, רוצה לומר אם אתה הודית בתנאי עם היותך בלתי מחוייב בו הנה אתה חרצת הדין, כי מה ששמת וקבלת על עצמך יתקיים. והנה היה המשל הזה נאות לאחאב, שאמר לו הנביא ונתתי את כל ההמון הזה בידך, וכן היה שנתנם בידו וגם הנסים מתו בנפול החומה, לפי שהיה רצון השם שלא ישאר מהם איש, ובהיות בן הדד בידיו שלא יוכל לברוח משם והוא חמל עליו היה מהראוי שאחרי שעבר את פי השם תהיה נפשו תחת נפשו, כי במקום שהיה עתיד בן הדד למות במלחמה ימות אחאב במלחמה אחרת שיעשה עמו כזאת, וכמו שהאיש אשר לא רצה להכות הנביא בדבר ה' המיתו האריה, כך ימית גבור אחד כארי תופש בקשת לתומו את אחאב, (מב) וזהו שאמר יען שלחת את איש חרמי מיד, רוצה לומר איש לכדתיו בחרמי וברשתי לתתו בידך, כי לא היה לו מקום לנוס שלחת אותו, לכן תהיה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. והנה אחאב לפי שראה שנתקיימו יעודי הנביא הזה לטובה האמין שגם כן יתקיימו לרעה, (מג) ולזה הלך אל ביתו סר וזעף, רוצה לומר סר מהשמחה ומחברת האנשים וזעף ושבע רוגז בדעתו, (עמוס ג' ז') כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו על עבדיו הנביאים: