פסוק א:וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם קָבַץ אֶת־כָּל־חֵילוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ, נסיכים קטנים או אדונים מקומיים באו אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב, וַיַּעַל וַיָּצַר עַל־שֹׁמְרוֹן, חנה ליד שומרון ותכנן לצור עליה וַיִּלָּחֶם בָּהּ. צבא רב זה ירד מדמשק דרך הגליל עד שומרון ושם נערך למתקפה מסיבית על בירת ישראל. אולי מחמת פגיעתן הקשה של שנות הבצורת הכבדות, לא עמד לאחאב הכוח להגיב בחריפות לקואליציה החמושה של בן הדד.
פסוק ב:וַיִּשְׁלַח בן הדד מַלְאָכִים, שליחים אֶל־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל הָעִירָה – אל שומרון הנצורה.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה אָמַר בֶּן־הֲדַד: "כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ – לִי־הוּא. רכושך יעבור אלי. וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים – לִי־הֵם. בני משפחתך יעברו לרשותי. אלו הם תנאי הכניעה שאני מכתיב לך".
פסוק ד:וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. לְךָ אֲנִי וְכָל־אֲשֶׁר־לִי. אני נכנע.
פסוק ה:וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים, שליחיו של בן הדד וַיֹּאמְרוּ: כֹּה־אָמַר בֶּן־הֲדַד לֵאמֹר: כִּי־שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: "כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן", אל תחשוב שאתה הוא שתבחר לפי ראות עיניך את מה שיינתן לי.
פסוק ו:כִּי אִם־כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת־עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת־בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ. אנהג בארמונך מנהג אדון גמור. לא אמתין שאתה תתן לי את רכושך ואנשיך, אלא אשלח את אנשי לקחת את מה שארצה. וְהָיָה את כָּל־מַחְמַד עֵינֶיךָ, אוצרותיך היקרים לך ביותר יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ.
פסוק ז:וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לְכָל־זִקְנֵי הָאָרֶץ. הוא סיפר להם על חילופי הדברים עם בן הדד וַיֹּאמֶר: דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה איש זֶה מְבַקֵּשׁ, כִּי־שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי, וְלֹא מָנַעְתִּי את כל אלה מִמֶּנּוּ, ועכשיו הוא מציג דרישה נוספת. החוק לא אילץ את אחאב להתייעץ עם הזקנים; הוא פנה אליהם מרצונו החפשי, שכן רצה לקבל את תמיכתם להכרעה החשובה שלפניו.
פסוק ח:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל־הַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם: מה שהסכמת לתת לו בהתחלה אינו מענייננו, אבל לגבי דרישתו השנייה – אַל־תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה, אל תסכים. העובדה שהזקנים והעם מתנגדים פה אחד למסירת 'מחמד העיניים', לבן הדד מעידה כי זהו הדבר היקר ביותר לעם, והם נכונים למסור את נפשם למענו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן־הֲדַד: אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: "כֹּל הדרישות אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה – אֶעֱשֶׂה, וְאולם את הַדָּבָר הַזֶּה – לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת". וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים אל מלך ארם וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר, את דברי אחאב.
פסוק י:וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן־הֲדַד וַיֹּאמֶר: כֹּה־יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ, אִם־יִשְׂפֹּק, יספיק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים, לצעדים, למדרך כף רגל לְכָל־הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי. אני נשבע שכל העפר של שומרון לא יהיה גדול דיו לצעדיהם של חיילי. שומרון אינה אלא עיר קטנה ועלובה, ואילו צבאי עצום ורב.
פסוק יא:וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: דַּבְּרוּ, אִמרו לו: אַל־יִתְהַלֵּל, יתפאר חֹגֵר, היוצא אל הקרב וחוגר את כלי נשקו כִּמְפַתֵּחַ, כאילו הוא מי שחזר לאחר שניצח במלחמה ומתיר את החגור. לא ראוי שתתייהר קודם שניצחת.
פסוק יב:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בן הדד אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא שֹׁתֶה, הוּא וְהַמְּלָכִים בני בריתו בַּסֻּכּוֹת של הצבא החונה מחוץ לעיר. וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו: שִׂימוּ מצור על העיר. בנו חומות, והרימו סוללות. וַיָּשִׂימוּ מצור עַל־הָעִיר.
פסוק יג:וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל. מתברר שנותרו נביאים – אולי מאלה שהוחבאו במערה. במצב מתוח זה הבין הנביא שאין הוא צריך לחשוש מאחאב. וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': "הֲרָאִיתָ אֵת כָּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה? הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם, וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי ה'".
פסוק יד:וַיֹּאמֶר אַחְאָב: בְּמִי? בעזרת איזה צבא אעשה זאת? וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר ה': "בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת". בני ערובה מעמים שונים שגדלו אצל אחאב כדי לערוב להתנהגות הוריהם. הנסיכים, שהגיעו אל המלך הזר בעל כורחם, עם הזמן החלו להזדהות אתו, ואף עמדו לצדו בעת צרה. וַיֹּאמֶר אחאב: מִי־יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה? מי יפקד על נערי שרי המדינות? וַיֹּאמֶר: אָתָּה עצמך תצא לקרב בראשם.
פסוק טו:וַיִּפְקֹד, אחאב סָפר אֶת־נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים. וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת־כָּל־הָעָם, והאנשים מכָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שראויים להילחם היו שִׁבְעַת אֲלָפִים. שומרון לא הייתה עיר גדולה.
פסוק טז:וַיֵּצְאוּ בַּצָּהֳרָיִם, וּבֶן־הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת. נוכח יחסי הכוחות הוא היה בטוח בניצחונו מראש, ועל כן הרשה לעצמו להשתכר הוּא וְהַמְּלָכִים שהם שְׁלֹשִׁים־וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ שעֹזֵר אֹתוֹ. הם לא נתנו את דעתם למתרחש, אלא ערכו מסיבת הוללות בצהרי היום.
פסוק יז:וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת כיחידה בפני עצמה בָּרִאשֹׁנָה. וַיִּשְׁלַח בֶּן־הֲדַד לדעת מה מתרחש, וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר: אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן חרף המצור, ומטרת יציאתם אינה ברורה, שהרי אין זה צבא שלם.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר בן הדד בעת שהיה שיכור ואדיש: אִם־לְשָׁלוֹם, בכניעה ובנכונות להימסר לשבי יָצָאוּ – תִּפְשׂוּם חַיִּים. וְגם אִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ – חַיִּים תִּפְשׂוּם. בין כך ובין כך תוכלו להשתלט על קבוצה כה קטנה, ואינכם צריכים להילחם בה. בן הדד לא חשש כלל, מפני שאחרי דברי הכניעה של אחאב הוא היה בטוח שיכבוש את העיר במוקדם או במאוחר.
פסוק יט:וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן־הָעִיר – נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְשבעת אלפים אנשי הַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם.
פסוק כ:אנשי ישראל יצאו למלחמה בלהט ובנחישות וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ. כל אחד מהם הצליח להרוג את האיש שעמד מולו. ולאחר שנהרגו כמה מאות חיילים ארמיים, שלא ידעו כיצד להגיב – וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל. וַיִּמָּלֵט בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל־סוּס וּפָרָשִׁים, משום שלא הבין שהוא עומד בפני מתקפה ולא היה מוכן לקרב.
פסוק כא:וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עם הצבא, וַיַּךְ אֶת־הַסּוּס וְאֶת־הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה. אחרי שהמלך ברח, נותר מחנה ארם מבולבל ומיואש, ואחאב ואנשיו נלחמו בעוז והנחילו לארם מפלה קשה.
פסוק כב:וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ: אמנם הברחת את הארמים, אבל לא ניצחת אותם. לֵךְ הִתְחַזַּק, חזק את עצמך וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה, כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כשתשוב השנה, כלומר בשנה הבאה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ שנית. בגלל תנאי מזג האוויר נערכו המלחמות בדרך כלל מן האביב והלאה.
פסוק כג:וְעַבְדֵי מֶלֶךְ־אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו: אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם, עַל־כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ. כיוון שבאנו להרים, ששם שולט אלוקי ישראל, הובסנו בקרב. וְאוּלָם אם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, שבו אנו רגילים להילחם, אִם־לֹא, בוודאי נֶחֱזַק מֵהֶם וננצחם. ועוד, לא התארגנת היטב לעימות. אל המערכה קיבצת את כל המלכים הללו, שכל אחד מהם נחשב רשמית מלך עצמאי, אבל הם לא ששו להילחם.
פסוק כד:במקום להרכיב את צבאך מיחידות זרות, עליך להדק את שלטונך, וְעל כן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה: הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, וְשִׂים פַּחוֹת, שרים שתמנה אתה באופן רשמי תַּחְתֵּיהֶם, במקומם.
פסוק כה:וְאַתָּה תִמְנֶה־לְּךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ, וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב. הקם צבא חלופי שגודלו זהה לגודל הצבא שנפל בקרב הקודם. וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר, הבה נראה אִם־לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם. וַיִּשְׁמַע בן הדד לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן. הוא ארגן את צבאו באופן שונה במקצת, הידק את שלטונו במדינה והתכונן למערכה נוספת.
פסוק כו:וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כעבור שנה וַיִּפְקֹד בֶּן־הֲדַד אֶת־אֲרָם, וַיַּעַל אֲפֵקָה, לאפק, שהיא במישור לַמִּלְחָמָה עִם־יִשְׂרָאֵל, והזמין את מלך ישראל למלחמה.
פסוק כז:וגם בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְאנשי הצבא כָלְכְּלוּ, קיבלו את צידתם ואת התחמושת שלה נזקקו, וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם. וַיַּחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם וגודלם היה רק כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים, כגודל הקרקע הנחשפת על ידי שני עדרי עזים לאחר שרעו. ואילו אֲרָם מִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ, פני השטח.
פסוק כח:וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר ה': יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם: "אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא־אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא" – וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק כט:וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח־אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים בלא לגשת למלחמה. בינתיים כל אחד משני הצבאות ניסה לבצר לעצמו עמדה טובה יותר. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַתִּקְרַב, פרצה הַמִּלְחָמָה. וַיַּכּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־אֲרָם מֵאָה־אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד, מכה קשה מאוד.
פסוק ל:וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים מצבא ארם אֲפֵקָה אֶל־הָעִיר אפק, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל־עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ, אנשי ארם הַנּוֹתָרִים. וּבֶן־הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל־הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר, התחבא בחדר לפנים מחדר. הוא ידע שהפסיד במלחמה ואיבד את צבאו, ושתוך זמן קצר יגיע אחאב, המלך המנצח.
פסוק לא:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו: הִנֵּה־נָא שָׁמַעְנוּ כִּי למַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל יש שם טוב, כִּי־מַלְכֵי חֶסֶד הֵם. לבם רך אפילו תוך כדי מלחמה. אשר על כן נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ כאות אבל או כסימן לכניעתנו, כשבויים, וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ, כעבדים הנכונים להיות לו לסבלים, שכן נושאי משא כורכים חבלים על ראשיהם. וְנֵצֵא אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אוּלַי הוא ימחל ויְחַיֶּה אֶת־נַפְשֶׁךָ כשיראה את כניעתנו.
פסוק לב:וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: עַבְדְּךָ בֶן־הֲדַד אָמַר: "תְּחִי־נָא נַפְשִׁי". הוא ביקש שתחוס על נפשו. כטוב לבו של אחאב אחרי ניצחונו המזהיר על צבא ארם – וַיֹּאמֶר: הַעוֹדֶנּוּ חַי?! שהרי בתוך מהומת הקרבות יכול היה גם המלך להיהרג. אָחִי הוּא!
פסוק לג:וְהָאֲנָשִׁים של בן הדד יְנַחֲשׁוּ, ראו בכך סימן טוב, וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ, הזדרזו לתפוס את מלתו ולברר הֲמִמֶּנּוּ, האם זו אכן הייתה כוונתו, וַיֹּאמְרוּ: אָחִיךָ בֶן־הֲדַד. אף הוא מרגיש את עצמו כאחיך. וַיֹּאמֶר אחאב: בֹּאוּ קָחֻהוּ. הָביאו אותו אלי. כיוון שלא הודיע שבכוונתו להענישו – וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן־הֲדַד, וַיַּעֲלֵהוּ, אחאב הזמין את בן הדד הרצוץ והכנוע לעלות עַל־הַמֶּרְכָּבָה שלו. אחאב התייחס לבן הדד המובס כאל מלך. הלוך הנפש של אחאב היה חיובי ביותר, ולכן נהג גינוני אצילות במלך האויב.
פסוק לד:וַיֹּאמֶר אֵלָיו בן הדד: הֶעָרִים אֲשֶׁר־לָקַח־אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב. אחזיר לרשותך את מה שכבש אבי מאביך. וְחֻצוֹת, זכויות לסחר חופשי תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר־שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן. מלך ארם הקודם לחץ את שומרון עד שקיבל זכויות שאפשרו לארמים לבוא לשומרון ולסחור שם בלא הגבלות. עתה הבטיח בן הדד להעניק לאחאב זכויות כאלה בדמשק. וַאֲנִי – ענהו אחאב – בַּבְּרִית שנכרות אֲשַׁלְּחֶךָּ כדי שיחסינו החיוביים יישארו על כנם גם בעתיד. וַיִּכְרָת־לוֹ בְרִית ואחאב קיבל את מתנותיו של בן הדד וַיְשַׁלְּחֵהוּ. אחאב ניצח את צבא ארם ואף סיים את המלחמה בתנאי עליונות. עם זאת, לא היה כל דמיון בין הסכם הניצחון הזה לתנאי ההשפלה שהציב בן הדד לאחאב שנה קודם לכן.
פסוק לה:וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, מהנביאים המתלמדים אָמַר אֶל־רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה': הַכֵּינִי, הכה אותי נָא. וַיְמָאֵן, סירב הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ, שהרי הם מכרים וידידים.
פסוק לו:וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', והוא שציווה שתכה אותי – הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי, וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה. וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ.
פסוק לז:וַיִּמְצָא האיש מבני הנביאים אִישׁ אַחֵר, וַיֹּאמֶר לו: הַכֵּינִי נָא. וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ. הוא נעתר לבקשתו והכה אותו מכות קשות ופוצעות.
פסוק לח:וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ אֶל־הַדָּרֶךְ, בדרכו של המלך אחאב. וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר, בצעיף עַל־עֵינָיו, כדי שהמלך לא יכיר אותו. הנביאים היו ניכרים לרוב בבגדיהם, אך הוא כיסה גם את עיניו ואי-אפשר היה לזהותו.
פסוק לט:וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר, וְהוּא צָעַק, מחה אֶל־הַמֶּלֶךְ, שנחשב השופט העליון, וַיֹּאמֶר: עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב־הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה־אִישׁ סָר, פנה אלי, וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ, וַיֹּאמֶר: "שְׁמֹר אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה, שהוא שבוי שלי, ואתה תהיה אחראי לו. אִם־הִפָּקֵד יִפָּקֵד, יברח או ייעלם – וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ, אהרוג אותך, אוֹ כִכַּר־כֶּסֶף, סכום גבוה לאין ערוך יותר ממחירו של עבד תִּשְׁקוֹל, תשלם".
פסוק מ:וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה, עסקתי בענייני – וְהוּא אֵינֶנּוּ. מה אעשה עכשיו? אינני רוצה להיהרג, ואינני יכול לשלם את הקנס. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל: כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְתָּ. אתה קבעת את דינך. אתה מודה שלא ביצעת את תפקידך כראוי, ואינך מכחיש את התנאים. על כן עליך לעמוד בהם.
פסוק מא:וַיְמַהֵר הנביא וַיָּסַר אֶת־הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו. וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא – אולי היה זה הנביא שהופיע לפניו קודם לכן ועל כן הכירוֹ.
פסוק מב:וַיֹּאמֶר הנביא אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ, שחררת אֶת־אִישׁ־חֶרְמִי, אויבי שהיה בן-מוות, מלך ארם, מִיָּד – וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. אתה האיש שהופקד בידו שבוי, ובמקום לשמור אותו, שילחת אותו לחפשי, ועליך לשלם על כך בחייך.
פסוק מג:וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל עַל, אל בֵּיתוֹ סַר, מוטרד וְזָעֵף, וכועס וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה. מצב רוחו השתנה מאז יצא לדרך. הוא נפגע מתוכחתו של הנביא – שהוא עצמו נאלץ להסכים לה – משום שהיא הזכירה לו שהניצחון לא בא מכוחו. ה' הסגיר בידו את מלך ארם, ואילו אחאב נהג במלך הזר והתוקפני, כאילו היה ידיד קרוב.
