תנ"ך על הפרק - מלכים א כ - מלחמת אחאב ובן הדד / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א כ

307 / 929
היום

הפרק

וּבֶן־הֲדַ֣ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֗ם קָבַץ֙ אֶת־כָּל־חֵיל֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁנַ֥יִם מֶ֛לֶךְ אִתּ֖וֹ וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיַּ֗עַל וַיָּ֙צַר֙ עַל־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ׃וַיִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֶל־אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל הָעִֽירָה׃וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם׃וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי׃וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּֽה־אָמַ֥ר בֶּן־הֲדַ֖ד לֵאמֹ֑ר כִּֽי־שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כַּסְפְּךָ֧ וּזְהָבְךָ֛ וְנָשֶׁ֥יךָ וּבָנֶ֖יךָ לִ֥י תִתֵּֽן׃כִּ֣י ׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵּ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ׃וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ׃וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה׃וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַעֲשׂ֑וֹת וַיֵּֽלְכוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיְשִׁבֻ֖הוּ דָּבָֽר׃וַיִּשְׁלַ֤ח אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשׂ֥וּן לִ֛י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑פוּ אִם־יִשְׂפֹּק֙ עֲפַ֣ר שֹׁמְר֔וֹן לִשְׁעָלִ֕ים לְכָל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽי׃וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֣אמֶר דַּבְּר֔וּ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ׃וַיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְה֥וּא שֹׁתֶ֛ה ה֥וּא וְהַמְּלָכִ֖ים בַּסֻּכּ֑וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ שִׂ֔ימוּ וַיָּשִׂ֖ימוּ עַל־הָעִֽיר׃וְהִנֵּ֣ה ׀ נָבִ֣יא אֶחָ֗ד נִגַּשׁ֮ אֶל־אַחְאָ֣ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הְֽרָאִ֔יתָ אֵ֛ת כָּל־הֶהָמ֥וֹן הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה הִנְנִ֨י נֹתְנ֤וֹ בְיָֽדְךָ֙ הַיּ֔וֹם וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ בְּמִ֔י וַיֹּ֙אמֶר֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וַיֹּ֛אמֶר מִֽי־יֶאְסֹ֥ר הַמִּלְחָמָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽתָּה׃וַיִּפְקֹ֗ד אֶֽת־נַעֲרֵי֙ שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֔וֹת וַיִּהְי֕וּ מָאתַ֖יִם שְׁנַ֣יִם וּשְׁלֹשִׁ֑ים וְאַחֲרֵיהֶ֗ם פָּקַ֧ד אֶת־כָּל־הָעָ֛ם כָּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים׃וַיֵּצְא֖וּ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וּבֶן־הֲדַד֩ שֹׁתֶ֨ה שִׁכּ֜וֹר בַּסֻּכּ֗וֹת ה֧וּא וְהַמְּלָכִ֛ים שְׁלֹשִֽׁים־וּשְׁנַ֥יִם מֶ֖לֶךְ עֹזֵ֥ר אֹתֽוֹ׃וַיֵּצְא֗וּ נַעֲרֵ֛י שָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וַיִּשְׁלַ֣ח בֶּן־הֲדַ֗ד וַיַּגִּ֤ידוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אֲנָשִׁ֕ים יָצְא֖וּ מִשֹּׁמְרֽוֹן׃וַיֹּ֛אמֶר אִם־לְשָׁל֥וֹם יָצָ֖אוּ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֑ים וְאִ֧ם לְמִלְחָמָ֛ה יָצָ֖אוּ חַיִּ֥ים תִּפְשֽׂוּם׃וְאֵ֙לֶּה֙ יָצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר נַעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וְהַחַ֖יִל אֲשֶׁ֥ר אַחֲרֵיהֶֽם׃וַיַּכּוּ֙ אִ֣ישׁ אִישׁ֔וֹ וַיָּנֻ֣סוּ אֲרָ֔ם וַֽיִּרְדְּפֵ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמָּלֵ֗ט בֶּן־הֲדַד֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם עַל־ס֖וּס וּפָרָשִֽׁים׃וַיֵּצֵא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥ךְ אֶת־הַסּ֖וּס וְאֶת־הָרָ֑כֶב וְהִכָּ֥ה בַאֲרָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃וַיִּגַּ֤שׁ הַנָּבִיא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ הִתְחַזַּ֔ק וְדַ֥ע וּרְאֵ֖ה אֵ֣ת אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֑ה כִּ֚י לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה מֶ֥לֶךְ אֲרָ֖ם עֹלֶ֥ה עָלֶֽיךָ׃וְעַבְדֵ֨י מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם אָמְר֣וּ אֵלָ֗יו אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם עַל־כֵּ֖ן חָזְק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ וְאוּלָ֗ם נִלָּחֵ֤ם אִתָּם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶֽם׃וְאֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עֲשֵׂ֑ה הָסֵ֤ר הַמְּלָכִים֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ וְשִׂ֥ים פַּח֖וֹת תַּחְתֵּיהֶֽם׃וְאַתָּ֣ה תִֽמְנֶה־לְךָ֣ ׀ חַ֡יִל כַּחַיִל֩ הַנֹּפֵ֨ל מֵאוֹתָ֜ךְ וְס֣וּס כַּסּ֣וּס ׀ וְרֶ֣כֶב כָּרֶ֗כֶב וְנִֽלָּחֲמָ֤ה אוֹתָם֙ בַּמִּישׁ֔וֹר אִם־לֹ֥א נֶחֱזַ֖ק מֵהֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֥ע לְקֹלָ֖ם וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃וַֽיְהִי֙ לִתְשׁוּבַ֣ת הַשָּׁנָ֔ה וַיִּפְקֹ֥ד בֶּן־הֲדַ֖ד אֶת־אֲרָ֑ם וַיַּ֣עַל אֲפֵ֔קָה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הָתְפָּקְדוּ֙ וְכָלְכְּל֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַיַּחֲנ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל נֶגְדָּ֗ם כִּשְׁנֵי֙ חֲשִׂפֵ֣י עִזִּ֔ים וַאֲרָ֖ם מִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיִּגַּ֞שׁ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים וַיֹּאמֶר֮ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֜אמֶר כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר אָמְר֤וּ אֲרָם֙ אֱלֹהֵ֤י הָרִים֙ יְהוָ֔ה וְלֹֽא־אֱלֹהֵ֥י עֲמָקִ֖ים ה֑וּא וְ֠נָתַתִּי אֶת־כָּל־הֶהָמ֨וֹן הַגָּ֤דוֹל הַזֶּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וַֽיַּחֲנ֧וּ אֵ֦לֶּה נֹ֥כַח אֵ֖לֶּה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַתִּקְרַב֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיַּכּ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־אֲרָ֛ם מֵאָה־אֶ֥לֶף רַגְלִ֖י בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃וַיָּנֻ֨סוּ הַנּוֹתָרִ֥ים ׀ אֲפֵקָה֮ אֶל־הָעִיר֒ וַתִּפֹּל֙ הַחוֹמָ֔ה עַל־עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁבְעָ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ הַנּוֹתָרִ֑ים וּבֶן־הֲדַ֣ד נָ֔ס וַיָּבֹ֥א אֶל־הָעִ֖יר חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ עֲבָדָיו֒ הִנֵּֽה־נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם נָשִׂ֣ימָה נָּא֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵ֜ינוּ וַחֲבָלִ֣ים בְּרֹאשֵׁ֗נוּ וְנֵצֵא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אוּלַ֖י יְחַיֶּ֥ה אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃וַיַּחְגְּרוּ֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵיהֶ֜ם וַחֲבָלִ֣ים בְּרָאשֵׁיהֶ֗ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ עַבְדְּךָ֧ בֶן־הֲדַ֛ד אָמַ֖ר תְּחִֽי־נָ֣א נַפְשִׁ֑י וַיֹּ֛אמֶר הַעוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃וְהָאֲנָשִׁים֩ יְנַחֲשׁ֨וּ וַֽיְמַהֲר֜וּ וַיַּחְלְט֣וּ הֲמִמֶּ֗נּוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אָחִ֣יךָ בֶן־הֲדַ֔ד וַיֹּ֖אמֶר בֹּ֣אוּ קָחֻ֑הוּ וַיֵּצֵ֤א אֵלָיו֙ בֶּן־הֲדַ֔ד וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ עַל־הַמֶּרְכָּבָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֡יו הֶעָרִ֣ים אֲשֶׁר־לָֽקַח־אָבִי֩ מֵאֵ֨ת אָבִ֜יךָ אָשִׁ֗יב וְ֠חוּצוֹת תָּשִׂ֨ים לְךָ֤ בְדַמֶּ֙שֶׂק֙ כַּאֲשֶׁר־שָׂ֤ם אָבִי֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וַאֲנִ֖י בַּבְּרִ֣ית אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיִּכְרָת־ל֥וֹ בְרִ֖ית וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃וְאִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֗ים אָמַ֧ר אֶל־רֵעֵ֛הוּ בִּדְבַ֥ר יְהוָ֖ה הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיְמָאֵ֥ן הָאִ֖ישׁ לְהַכֹּתֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁמַ֙עְתָּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה הִנְּךָ֤ הוֹלֵךְ֙ מֵֽאִתִּ֔י וְהִכְּךָ֖ הָאַרְיֵ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאֶצְל֔וֹ וַיִּמְצָאֵ֥הוּ הָאַרְיֵ֖ה וַיַּכֵּֽהוּ׃וַיִּמְצָא֙ אִ֣ישׁ אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר הַכֵּ֣ינִי נָ֑א וַיַּכֵּ֥הוּ הָאִ֖ישׁ הַכֵּ֥ה וּפָצֹֽעַ׃וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַנָּבִ֔יא וַיַּעֲמֹ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיִּתְחַפֵּ֥שׂ בָּאֲפֵ֖ר עַל־עֵינָֽיו׃וַיְהִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ עֹבֵ֔ר וְה֖וּא צָעַ֣ק אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֜אמֶר עַבְדְּךָ֣ ׀ יָצָ֣א בְקֶֽרֶב־הַמִּלְחָמָ֗ה וְהִנֵּֽה־אִ֨ישׁ סָ֜ר וַיָּבֵ֧א אֵלַ֣י אִ֗ישׁ וַיֹּ֙אמֶר֙ שְׁמֹר֙ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה אִם־הִפָּקֵד֙ יִפָּקֵ֔ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ א֥וֹ כִכַּר־כֶּ֖סֶף תִּשְׁקֽוֹל׃וַיְהִ֣י עַבְדְּךָ֗ עֹשֵׂ֥ה הֵ֛נָּה וָהֵ֖נָּה וְה֣וּא אֵינֶ֑נּוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֧יו מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל כֵּ֥ן מִשְׁפָּטֶ֖ךָ אַתָּ֥ה חָרָֽצְתָּ׃וַיְמַהֵ֕ר וַיָּ֙סַר֙ אֶת־הָ֣אֲפֵ֔רמעלמֵעֲלֵ֖יעֵינָ֑יו וַיַּכֵּ֤ר אֹתוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽהַנְּבִאִ֖ים הֽוּא׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה יַ֛עַן שִׁלַּ֥חְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִ֖י מִיָּ֑ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ וְעַמְּךָ֖ תַּ֥חַת עַמּֽוֹ׃וַיֵּ֧לֶךְ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־בֵּית֖וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֑ף וַיָּבֹ֖א שֹׁמְרֽוֹנָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

מלחמת אחאב ובן הדד

הקב"ה החל להגשים את תכניתו שמסר לאליהו, למשוח את חזאל למלך על ארם, והוא אשר ישעבד את ישראל בגלל מעשיהם הרעים. טרם חזאל מלך על ארם, המלך היה בן הדד והוא אשר החליט להתגרות באחאב ולבדוק אם הוא באמת משועבד לו. העתוי להתגרות של בן הדד נקבע על ידי הקב"ה, שציפה מאחאב לשנות את דרכו לאחר הנס שנעשה בהר הכרמל. אחאב התלהב מאד אחרי הנס, אך התקרר אחר שאיזבל איימה להרוג את אליהו, ורצתה להשיג את הסכמת אחאב בצעדה זה. בעבר היה אחאב מושל בכיפה. הוכחנו זאת ממה שעובדיה אמר לאליהו(מלכים א יח י) שאחאב שאל את עמיתיו המלכים אם הם יודעים היכן נמצא אליהו וכשהשיבו בשלילה השביע אותם אחאב שאכן אמרו אמת, והרי אדם שאינו מושל על זולתו אינו מצפה שחברו ישבע לו שאמנם דובר אמת הוא. עתה לאחר שלא עזב את דרכו, החליט ה' להביא את בן הדד למלא את רצונו ואף לאיים עליו במלחמה.

אחאב לא מוותר על ספר התורה

כאמור, בן הדד ביקש לבדוק אם אחאב אכן נאמן לו, לכן אמר לו שכספו וזהבו, נשיו ובניו שייכים לו. את המלים: "לי הם" בדברי בן הדד ניתן לפרשם בשני אופנים. יתכן שכוונת בן הדד לומר שאחאב וכל בני ביתו עבדים לו אך לא התכוון לקחתם אליו. מאידך אפשר להבין שהמלים: "לי הם" הכוונה שיקח אותם אליו. אחאב הבין בתחלה שכוונת בן הדד להודיע לאחאב שכל ביתו משועבד לו אך לבסוף אמר בן הדד שרוצה לקחת הכל אליו, לארם, ואפילו את ספר התורה שאחאב כתב לעצמו מחמת היותו מלך, והתורה חייבה אותו לכתוב ספר תורה(דברים יז יח). על רצונו זה החליט אחאב לשאול בעצת הזקנים, כי ספר התורה שייך לכלל האומה ולכן זקני העם צריכים לקחת חלק בהחלטה הגורלית. הזקנים אמרו לאחאב לא להסכים לדברי בן הדד ואפילו לא להעלות אפשרות לדון בדרישתו. שנאמר: "אל תשמע ולא תאבה"(מלכים א כ ח). אחאב קיבל את דעת הזקנים ויצא למלחמה נגד בן הדד ונחל שני נצחונות כפי שנראה בהמשך. אצל אחאב רואים הנהגה שונה מזו של רחבעם בן שלמה. כידוע(מלכים א יב ז), לא רצה רחבעם לשמוע בקול הזקנים שהציעו לו לוותר זמנית על גביית מסים כבדים ורק כעבור תקופת מה לשוב ולגבות מהם מסים גבוהים, לאחר שהעם יתן בו אמון. כתוצאה מסירובו נחלקה מלכות בית דוד ועד ימינו לא עלתה ארוכה לעם ישראל, ועדיין נמצאים בגלות שהחלה בימי רחבעם(עיין לעיל בפרק על רחבעם). אחאב, לעומת רחבעם, שמע בקול הזקנים והצליח ואילו רחבעם לא שמע בקולם והפסיד.

יהירות מלך ארם

על פי ההגיון, צריך היה מלך ארם להסתפק בכניעתו של אחאב, שהצהיר שהוא וכל אשר לו שייכים למלך ארם, כלומר אחאב ובני ביתו וכל עבדיו הנם עבדי מלך ארם. אך מלך ארם גילה יהירות והיה בטוח שאם יצא למלחמה על ישראל הנצחון מובטח לו. ארם הייתה מעצמת-על ובלי ספק היתה לה עליונות צבאית על ממלכת אחאב. אולם אחאב היה בטוח בנצחונו משום שהכריז מלחמה על ארם על פי עצת זקני הדור, תלמידי החכמים. כאשר מלך ארם מאיים ואומר: "אם יספוק עפר שומרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי" משיב אחאב לשליחי בן הדד: "אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ׃"(מלכים א כ י-יא). פרוש הדברים: בן הדד נשבע באלוהיו שאם יבוא לשומרון, יכניע אותה על נקלה, משום שעפר העיר לא יספיק אפילו להדבק בפרסות רגלי חייליו. כלומר, מאחר ולרשותו עומדים אלפי חיילים - בלי ספק הנצחון מובטח לו. על דברי שחץ אלה השיב אחאב במלים: "דַּבְּר֔וּ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ:". אחאב לא דיבר בהכנעה אל מלך ארם ואמר "דַּבְּר֔וּ" ולא אמר 'דברו אל אדוני המלך'. זאת ועוד, אמר להגיד למלך: "אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ:". כלומר, בהכרזתך זו אתה מעיד כי תובס בקרב. כי המלכים המחליטים לחגור חרבות ולצאת למלחמה, נוקטים בכל התכסיסים הדרושים כדי לנצח, אולם אתה מודיע מראש על נצחונך על מלכות ישראל, והיינו שאינך מתכנן תנקוט בתכסיסים המקובלים. אם כן, כשלונך מובטח, משום שהאדם יודע איך פורצת מלחמה אך לא איך מסתיימת, לפיכך אל יתהלל חוגר החרב ויכריז על נצחונו, משום שהנצחון מוטל בספק ולא כפי שמתהלל המְפַתֵּֽחַ, אדם שמסיר מעליו את מדי הקרב אחרי הנצחון על אויביו.

אחר שאחאב דחה את דרישת בן הדד, התחיל מלך ארם בהכנות למלחמה על שומרון. בן הדד היה בטוח בנצחונו ולכן לא יצא בעצמו למלחמה עם המלכים שהיו אתו אלא עסק באכילה ושתיה ושלח את עבדיו לצור על שומרון. כאשר רוצה הקב"ה להכשיל אדם, אפילו מלך, נותן בלבו לנהוג בדרך בלתי הגיונית כדי להכשילו. בן הדד היה צריך להתיחס, ולוא במעט, לדברי אחאב שאמר לו "אַל־יִתְהַלֵּ֥ל חֹגֵ֖ר כִּמְפַתֵּֽחַ:", אולם בן הדד היה בטוח בנצחונו, וכאן הוכיח הקב"ה שרק עצתו היא אשר תקום.

הנביא מבשר על נצחון ישראל

מיכיהו בן ימלה ניגש אל אחאב ואומר לו כי ההמון הרב הצר על שומרון יפול כולו ביד ישראל, ואת בן הדד יצטרכו להרוג. אחאב הבין כי מחנה ארם גדול וחזק מאשר מחנה ישראל. הוא האמין לדברי הנביא אך בכל זאת שאל בזכות איזו מצוה ינצח במלחמה? אמר לו הנביא שהוא רוצה להטיל עליו משימה שאיננה לפי כבודו, ואם אכן יעמוד בה, ינצח. אחאב ידע היטב כי הנס לא יכול להתרחש על ידו משום היותו רשע, לכן שאל את הנביא: "מי יאסור המלחמה"? משיב הנביא ואומר: " אתה"(מלכים א כ יד). אחאב מתפלא על דברי הנביא הן בגלל שהיה אחאב עובד אלילים, והן משום שהיה מלך, ואין דרכו של מלך לאסור בעצמו את המלחמה. מיכיהו בן ימלא מבין את תמיהת המלך ואומר לו: החלטת הקב"ה לאפשר לך לנצח את ארם במלחמה היא משום שהסכמת לצאת למלחמה על כבוד התורה. עתה הקב"ה רוצה שתמחול על כבודך ואתה בעצמך תאסור את המרכבה. כאשר הסכים אחאב למחול על כבודו הממלכתי ולבצע פעולה הפוגעת בכבודו, בישר לו הנביא שאכן יצליח במלחמה.

נערי שרי המדינות

לאחר הבשורה, אסר אחאב את המלחמה ושלח לקרב מאתים שלושים ושנים נערי שרי המדינות ואיתם שבעת אלפים איש שלא עבדו לבעל, והיו ראויים שהנס יתרחש על ידם.

במדרש(תנא דבי אליהו רבא פרק ט') מוסבר מי היו נערי שרי המדינות ומדוע התרחש הנס על ידם. עמרי, אביו של אחאב, לא היה עשיר כבנו אחאב, ועבדוהו מאתים שלושים ושנים מלכים. כאשר שמע אחאב שאותם מלכים רצו למרוד בו(אחרי מות אביו), לקחם אחאב והניחם בעיר הבירה שומרון ובירושלים(משום שהיתה קרבה משפחתית בין יהושפט מלך יהודה לאחאב מלך ישראל) תחת משמר. אותם מלכים היו עובדי אלילים, אך אחר כך נטשו את עבודת האלילים ונעשו יראי שמים.

עתה החליט להקב"ה להביא את הנס על ידם ובכך לרמוז לאחאב כי אותם נערי שרי המדינות טובים ממנו וראויים להיות השליחים להציל את ישראל מידי בן הדד וחייליו.

הנצחון הראשון של ישראל

למרות שאחאב עבד אלילים, האמין אחאב בדברי הנביא מיכיהו בן ימלה ופקד את שרי המדינות שהיו מאתים שלושים ושנים ואחריהם נפקדו שבעת אלפי איש, אלה שלא עבדו לבעל וראויים היו שהנס יתרחש על ידם, כמו שאמרנו. זאת ועוד, אחאב, שהאמין בדברי הנביא, החליט לפתוח במלחמה בשעות הצהריים, דבר שלא מקובל בצבאות העולם. מאידך, בן הדד, שהכיר את חולשתה הצבאית של מלכות ישראל, לא העלה על הדעת שאחאב יצא למלחמה, וגם אם חשב שיצא - לא האמין שיפתח במלחמה בשעות הצהרים, שאור החמה היה בעצומו. אחאב לא העז לצאת משומרון כי הבין שמעשיו הרעים לא יטיבו עמו אם יצא מהעיר ועלולה יציאתו להיות לרועץ, לפיכך שלח את נערי שרי המדינות לגשש כיצד יגיב בן הדד על הצעד הזה. כאשר הגיעו שרי המדינות לעמדותיו של בן הדד ראו אותו ואת המלכים שעמו שתויים לשכרה מתוך בטחון בנצחונם. הופעתם של נערי שרי המדינות הפתיעה אותם, לכן שלח בן הדד לבדוק מה מספר האנשים שבאו להלחם. כאשר הודיעו לבן הדד שמספר האנשים מועט, החליט להמשיך במשתה ולא להתיחס אליהם, אך צוה(מלכים א כ יח) את אנשיו לתפוס אותם חיים ולא לפגוע בהם לרעה גם אם הגיעו למטרת מלחמה, וקל וחומר אם הגיעו לנהל שיחות שלום(מלבי"ם). חיילי שרי המדינות היו חיל החלוץ ומיד אחריהם הגיעו שבעת אלפי החיילים. כאשר באו חיילי בן הדד לתפוס את הפולשים התפתח קרב וכולם נהרגו בידי חיילי ישראל. באותה שעה החלה מהומה גדולה במחנה ארם והחלה מנוסה גדולה. בן הדד נמלט על סוס(אחד) ופרשים(שנים). כלומר, כל חיל ארם הגדול שבן הדד התרברב ואמר שעפר שומרון לא יספיק לשעלים אשר לרגליהם נסו בבהלה וצבא ישראל הכה בהם שוק על ירך. כמו כן, אחאב הרג את הסוס ובן הדד נס ברגליו והתרחק ממקום הקרב.

מסקנותיהם של חיל ארם

לאחר הנצחון המוחץ של ישראל על ארם, התכנסו מפקדי ארם לבדוק מה הביא להם את התבוסה. מסקנתם הראשונה היתה שגבורת ה'(חלילה!) רק בהרים, משום שראו שעם ישראל מתישב בהרים ולא במישור, כי רק הפלשתים חנו לאורך החוף והאמורי ולכן בני דן לא ירדו לשבת בעמק(שופטים א לד). מכח סברה זו החליטו שהמלחמה הבאה תהיה במישור, ואז לשיטתם מובטח להם הנצחון. עוד החליטו שהפעם לא המלכים יהיו המצביאים אלא הפַּח֖וֹת(שרים פשוטים) יהיו במקומם. כמו כן, לא יערכו מסבות בשעת המלחמה כפי שעשו המלכים בקרב הקודם.

הנצחון השני של ישראל

הקב"ה כעס מאד על הארמים, והחליט למסרם גם הפעם בידי ישראל. הנביא מיכיהו אמר לאחאב להתכונן לקרב שעלול להפתח בדיוק בעוד שנה. הנביא אמר לאחאב שעליו להתכונן הן מבחינה צבאית והן מבחינה רוחנית, דהיינו לנטוש את עבודת הבעל ולחזק את אמונתו בקב"ה, לאחר שראה כי המלחמה הראשונה הסתיימה בנצחון ישראל בצורה לא טבעית, ואפילו שהיה לישראל צבא קטן וסוסים מועטים, בכל זאת נצחו.

עם ישראל יצא לקרב עם חייליו המועטים וצבא ארם נצב כנגדו, ובמשך שבעה ימים לא פרצה המלחמה. כאשר פרצו הקרבות, הכו בני ישראל מאה אלף מחיילי האויב ביום אחד, אך בכך לא נסתיימה המלחמה. הצבא הארמי הנסוג נכנס לעיר אפק ושם נפלה החומה על עשרים ושבעה אלף חיילי האויב הנמלטים וכולם נהרגו פרט לבן הדד. הקב"ה השאיר אותו בחיים כדי לנסות את אחאב אם יקיים את דברי הנביא להרוג את בן הדד ולא לרחם עליו.

אחאב כורת ברית עם בן הדד

כאשר הסתיימה המלחמה עם ארם וכל חיילי בן הדד נהרגו, הציעו לו עבדיו, לבן הדד, לחגור שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ולבקש מישראל לקבל את כניעתם. אחאב חשב שאם הקב"ה השאיר את בן הדד בחיים משמע שאינו רשאי להורגו. אחאב טעה במחשבה זו, כי מיכיהו בן ימלה אמר לו להרוג את בן הדד ולא להשאירו בחיים ואם לא יקיים דברי הנביא הרי אחאב מתחייב מיתה. זאת ועוד, אם היה כובש אותו לעבד אפשר שכעס ה' עליו היה קל יחסית, אך אחאב גם זה לא עשה אלא אמר: "העודנו חי? אחי הוא"(מלכים א כ לב). מדברי הכתובים אנחנו לומדים שני דברים:

(א) גם כאשר ישראל יורדים מדרגתם הרוחנית בכל זאת נשארים בעלי חסד, כי התכונה של רחמנים וגומלי חסדים עברה אלינו מאברהם אבינו, ואי אפשר להעביר אותה מצאצאיו, ויהיו בכל מצב אשר יהיו.

(ב) גם כאשר היתה להפסיק על ידי הברית עם אחאב את מעגל הדמים מישראל, בכל זאת לא היה אחאב רשאי לכרות ברית עם בן הדד, בניגוד לקול הנביא המתנבא בשליחות הקב"ה. הרי מצווים אנחנו לשמוע בקול גדולי האומה גם אם יגידו על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל, ומשלא שמע נהרג בקרב עם ארם, כפי שנכתוב בהמשך.

הקב"ה מציל את ישראל בדרכים שונות

כאשר אחאב לא הרג את בן הדד, ועוד הגדיל לכרות איתו ברית, נגזרה על אחאב ועל כל ישראל מיתה. הקב"ה מנע את הדבר בדרך בלתי שגרתית. מיכיהו בן ימלא רצה להוכיח לאחאב כי טעה בזה שלא הרג את בן הדד. תחלה אמר מיכיהו בן ימלא לרעהו להכות אותו. אותו אדם סרב להכות את הנביא. בהנהגה זו עבר האדם על דברי הנביא מיכיהו והתחייב מיתה(ראה סנהדרין פט:). הנביא מיכיהו לא נתן אות לאדם שהתבקש להכותו, משום שהיה נביא אמת, וכידוע אדם שמוחזק לנביא אין צורך לשאול ממנו אות. כאשר סרב להכותו, אמר לו הנביא כי האריה יכהו, וכך היה. מיכיהו בן ימלה אמר לאדם נוסף להכותו. אותו אדם הקשיב להוראה, הכה את מיכיהו ופצעו. טפת הדם שירדה מהנביא ביטלה מעם ישראל גזרה קשה כפי שנראה בהמשך.

מיכיהו הנביא הגיע אל המלך אחאב כשהוא חבול, ואמר כי היה במלחמה והביאו לו איש לשמור עליו תחת הזהרה לבל יברח, ושאם יברח - יתחייב מיכיהו מיתה או קנס, והנה נמלט האיש והנביא פוחד מעונש של מי שהפקיד אצל מיכיהו את האיש. המלך אמר לנביא כי הוא בעצמו חרץ את דינו ואכן התחייב בעונש על אשר לא שמר על השבוי ואפשר לו להמלט. סיפור זה, אומר המלבי"ם, לא היה בדוי. הנביא סיפר לאחאב דברים כהויתם. מיכיהו היה במלחמה, והקב"ה, שהוא איש מלחמה, הורה למלך ישראל ולעם כולו(כולל הנביא) להרוג את בן הדד. מאחר והדבר לא נעשה נגזרה מיתה. המלך חרץ את גורלו במו פיו בהצדיקו את הטלת העונש על השומר הרשלן. באותה שעה הסיר הנביא את האפר מעל עיניו והמלך הכירו. הנביא אמר לו שמאחר והוטלה עליו המשימה להרוג את בן הדד ולא עמד בה, ועוד הגדיל לכרות איתו ברית בנגוד לרצון ה', לכן נפש אחאב תחת נפש בן הדד ועם ישראל תחת בני ארם. אמנם, הקב"ה שאוהב את ישראל, כיפר לעם ישראל ולא נענשו למות ביד ארם, בגלל טפת הדם שנזלה מהנביא.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך