פסוק א:אשר עשה. בהרדת האש והגשם:
פסוק ב:כה יעשון וכו׳. הוא ענין שבועה וגזמה ולא אמרה, וכאילו אמרה כהטובה ההיא יעשון וכו׳, ועוד יוסיפו טובה, כי כעת מחר וכו׳, ואמרה לשון רבים, כי עבדה לבעל ולאשרה:
פסוק ג:וירא. ראה עצמו בסכנה:
פסוק ג:אל נפשו. בעבור למלט נפשו:
פסוק ג:אשר ליהודה. ואינה ממשלת אחאב:
פסוק ד:תחת רותם. לחסות בצלו:
פסוק ד:וישאל. שאל מה׳ לקחת נפשו ולמות בידי שמים:
פסוק ד:רב עתה. רצה לומר: הואיל ואני עתה בצער, הנה נחשבים לי ימי למרובים, ואין לי חפץ בהם, ולכך קח נפשי, כי לא לעולם אחיה, כי לא טוב אנכי מאבותי, להנצל מן המיתה, ואם כן מה לי עתה, מה לי לאחר זמן:
פסוק ה:וישכב וכו׳. רוצה לומר: אף כשבא לשכב ולישן בהתפשטות רגליו, לא מצא שנים (רתמים) יחד, לחסות בצילם כל אורך הגוף:
פסוק ה:והנה זה. הלשון הזה יורה למהירות הדבר, לומר מיד כשישן בא אליו המלאך וכן (שיר השירים ב ח): קול דודי הנה זה בא:
פסוק ה:נוגע בו. להקיצו, משנתו:
פסוק ז:כי רב ממך הדרך. רצה לומר: הדרך שאתה רוצה ללכת בה, היא מרחק רב מפה, ולא תמצא מה לאכול, ולזאת קום ואכול שוב, וממנו תשבע זמן רב:
פסוק ח:בכח האכילה ההיא. על פי נס, לא נתעכלה במעיו כל הזמן ההוא:
פסוק ח:עד הר. עד בואו להר האלהים, והוא הר חורב:
פסוק ט:אל המערה. שעמד בה משה, וכמו שנאמר (שמות לג כב): ושמתיך בנקרת הצור, ותרגומו: במערת טנרא:
פסוק ט:מה לך פה. למה באת הנה, ובא השאלה בדרך לשון בן אדם, השואל בכדי להכנס עמו בדברים, ודוגמתו (בראשית ד ט): אי הבל אחיך:
פסוק י:קנא קנאתי לה׳. מקנא הייתי קנאת ה׳, להרוג נביאי הבעל, ולעצור המטר, על אשר עזבו בריתך וכו׳:
פסוק י:הרסו. כמו שנאמר למעלה (יח ל): וירפא את מזבח ה׳ ההרוס:
פסוק י:לבדי. כי מאת הנביאים שהחביא עובדיה, אינם ידועים להם:
פסוק י:ויבקשו וכו׳. כאומר לזה באתי הנה, להתפלל במקום המקודש, לקחת נקמתי מהם:
פסוק יא:צא. צוהו לצאת מן המערה ולעמוד בהר לפני ה׳, כי כבוד השכינה תעבור לפניו:
פסוק יא:והנה ה׳ עובר. אחר כל המחנות ההם:
פסוק יא:ורוח גדולה. תרגום יונתן:
פסוק יא:משרית מלאכי רוחא. רצה לומר: מחנה מן מלאכי רוח עברו לפני ה׳, עד לא עבר כבוד השכינה:
פסוק יא:לא ברוח ה׳. רצה לומר: בא אליו קול הנבואה ואמרה, שאין כבוד השכינה עוברת במחנה מלאכי הרוח:
פסוק יא:רעש. תרגם יונתן: משרית מלאכי זיעא:
פסוק יא:לא ברעש ה׳. קול הנבואה אמרה, לא ברעש ה׳:
פסוק יב:אש. תרגם יונתן: משרית מלאכי אשתא:
פסוק יב:לא באש ה׳. כן אמרה קול הנבואה:
פסוק יב:קול דממה דקה. רוצה לומר: קול חשאי כאלו היא מורכבת מקול ומשתיקה ולתוספת ביאור אמר, שהקול היה דקה, ותרגומו: קול דמשבחין בחשאי:
פסוק יג:כשמוע אליהו. את קול הדממה, והשכיל שהכבוד עובר, וכרך פניו באדרתו לבל יביט אש הכבוד, כמו שנאמר במשה (שמות ג ו): ויסתר משה פניו:
פסוק יג:ויצא ויעמוד. ויצא מהמערה ויעמוד בפתח:
פסוק יג:מה לך פה. על כי הראהו הכבוד, ולא עבר ברוח וברעש ובאש, כי אם בקול דממה דקה, כי חפץ חסד הוא, ולא יעיר כל חמתו לבוא ברוח וברעש ובאש, ולזה שאל לו שוב, מה לך פה רצה לומר: העודך באת הנה, לבקש נקמה:
פסוק יד:ויאמר קנא קנאתי. רצה לומר: הלא מאז קנאתי קנאת ה׳, ולא לכבודי, ולזה גם עתה אבקש נקם, למען כבוד שמו:
פסוק טו:לך שוב לדרכך. בדרך אשר באת הנה, והוא במדבר דמשק:
פסוק טו:ומשחת. הלשון הזה יורה על מינוי הגדולה, והושאל ממשיחת מלכי ישראל, שהיתה משיחה ממש:
פסוק טז:תמשח לנביא. אף בזה הוא ענין מינוי הגדולה:
פסוק טז:תחתיך. אחר שתעלה בסערה השמים:
פסוק יז:והיה הנמלט. לפי שבקש נקמה מישראל, צוה לו המקום למשוח אלו, והם יהיו השלוחים בדבר הנקם, כי חזאל ירבה להשמידם, והנמלט ממנו ימית יהוא, כי יהרוג כל בית אחאב וכל עובדי הבעל [ ואף שיהוא הרגם טרם מלוך חזאל, עם כל זאת אמר לשון נמלט, כי אילו לא המיתם יהוא, היו נמלטים מחרב חזאל, על כי המה אין מדרכם לרדת במלחמה, להיות הם נהרגים ביד חזאל ]:
פסוק יז:ימית אלישע. אמרו רבותינו ז״ל שהם הנערים המנוערים מן המצות, שהרגם בקללתו:
פסוק יח:והשארתי. אף שתמשול בם חרב חזאל, לא יכלה הכשרים שבהם, שיהיו במספר שבעת אלפים, אשר המה חשבון כל הברכים וכו׳, כי זולת אלו לא ימצא בהם עוד כשרים:
פסוק יט:והוא חורש. הולך אחר הבקר החורש:
פסוק יט:שנים עשר צמדים לפניו. כי היו שם י״ב חורשים, ובכל אחד צמד בקר, והוא באחרונה בשנים העשר, אם כן הלכו לפניו י״ב, כי גם צמדו הלך לפניו, כי דרך החורש ללכת אחרי הבקר:
פסוק יט:אדרתו. השליך עליו קצת מאדרתו, לרמזו שיהא נביא לה׳, וילבש גם הוא אדרת כמנהג הנביאים, וכמו שנאמר (זכריה יג ד): ולא ילבשו אדרת וכו׳:
פסוק כ:אשקה נא. כדרך השואלים רשות ונפטרים ללכת מאתם:
פסוק כ:לך שוב. לך לנשק אביך ואמך כאשר אמרת, ושוב אלי:
פסוק כ:כי מה עשיתי לך. כי הנפלאות והניסים מה שעשיתי, אזי המה גם לך, רצה לומר: גם אתה תעשה כמוהם, אם תלך אחרי:
פסוק כא:ובכלי הבקר. שהמה מעצים:
פסוק כא:ויתן לעם. שהיו עמו בחרישה, ועשה זאת לגודל השמחה: