פסוק א:וַיַּגֵּד אַחְאָב, שהיה עד למחזה בכרמל, לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִים, נביאיה שלה בֶּחָרֶב.
פסוק ב:וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, שליח אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, היא נשבעת בלשון רבים, משום שהיא עובדת אלילים, כִּי־כָעֵת, בשעה הזאת מָחָר אָשִׂים אֶת־נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. אגרום שמחר גורלך יהיה כגורלם. הצהרה זו מגלה משהו מאישיותה התקיפה והנמרצת של איזבל.
פסוק ג:כשאליהו הבין שאיזבל חושבת להרוג אותו – וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־נַפְשׁוֹ, ברח, וַיָּבֹא עד בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת־נַעֲרוֹ, משרתו שָׁם.
פסוק ד:וְהוּא־הָלַךְ הלאה מדרום לבאר-שבע בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם. וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, שיח מדברי שגובהו כמטר וחצי עד שניים, וצלו אינו רב, וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר: רַב עַתָּה, חיי הגיעו למיצוים, תמו כוחותי, ואני רצוץ ומיואש. על כן, ה', קַח את נַפְשִׁי, כִּי לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. הם חיו ומתו; אף אני הגיע זמני, ועכשיו הנח לי למות.
פסוק ה:וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וְהִנֵּה־זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל.
פסוק ו:וַיַּבֵּט סביבו, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים, מאכל בצק שנאפה על גחלים וְצַפַּחַת, כלי חרס כעין בקבוק מָיִם, ולאחר שזמן רב לא בא אוכל אל פיו, משום שלא הצטייד באוכל – וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. בייאושו התייחס אל מותו בקור-רוח.
פסוק ז:וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע־בּוֹ, וַיֹּאמֶר: קוּם אֱכֹל עוד, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ שלפניך, ולא די במה שאכלת. נראה שהיה לו מושג כללי לאן פניו מועדות, אבל הוא לא נשלח לשם במפורש.
פסוק ח:וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה. וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא מן המזון הנסי שזומן לו, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב.
פסוק ט:וַיָּבֹא־שָׁם אֶל־הַמְּעָרָה שבהר, וַיָּלֶן שָׁם. וְהִנֵּה דְבַר־ה' אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה־לְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ? מה מעשיך כאן?
פסוק י:וַיֹּאמֶר אליהו: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת. מה שהוביל אותי עד כאן הוא קנאָתי לה' מתוך אהבתי אליו. קנאה זו אינה מותירה מקום להתחשבות בשום דבר אחר. כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי מכל נביאיך, וַיְבַקְשׁוּ השליטים גם אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר לו קול ה': צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה'. וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', אבל מתברר כי לֹא בָרוּחַ ה'. הרוח הגדולה והנוראה התפוגגה. וְאַחַר הָרוּחַ נשמע רַעַשׁ, ושוב – לֹא בָרַעַשׁ ה'.
פסוק יב:וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, קול דק וחרישי של דממה.
פסוק יג:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ את קול הדממה הדקה, הבין שבו מתגלה ה'. על כן – וַיָּלֶט, הסתיר את פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, המעיל הגדול שבו התעטף, כי אין לראות את פני ה'. וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד על פֶּתַח הַמְּעָרָה. וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל שוב וַיֹּאמֶר: מַה־לְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ? נראה שהוא שוב נשאל אותה שאלה כדי שאולי הפעם, לאחר שה' התגלה אליו בקול דממה דקה, תשתנה הערכת המציאות שלו.
פסוק יד:אולם אליהו חזר על דבריו בדיוק – וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. לכן בייאושי נמלטתי לכאן. נראה אפוא שההתגלות לא השפיעה על תפיסתו. וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לא אקח את נפשך עתה משום שעדיין נכונים לך תפקידים אחדים: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ, הכְתר, מַנה למלך אֶת־חֲזָאֵל השר הארמי לְמֶלֶךְ עַל־אֲרָם.
פסוק טז:וְאֵת יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי, קצין בצבא אחאב, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵהעיר אָבֵל מְחוֹלָה הסמוכה לבקעת הירדן תִּמְשַׁח, מנה לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. אחרי שתמלא את כל המשימות הללו, תשוחרר מתפקידך.
פסוק יז:וְהָיָה את הַנִּמְלָט, מי שיברח מֵחֶרֶב חֲזָאֵל – יָמִית יֵהוּא, וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא – יָמִית אֱלִישָׁע. כל אחד מנמשחיך יעניש את ישראל בדרכו שלו: חזאל במלחמה, יהוא במרידתו ואלישע בתוכחתו ובמעשיו.
פסוק יח:וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל רק שִׁבְעַת אֲלָפִים – כָּל־הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא־כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל־הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא־נָשַׁק לוֹ, ואילו החוטאים שדיברת עליהם, ייספו מן העולם.
פסוק יט:וַיֵּלֶךְ אליהו מִשָּׁם לאבל מחולה וַיִּמְצָא אֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט, וְהוּא חֹרֵשׁ את האדמה. שְׁנֵים־עָשָׂר צְמָדִים של בקר חורשים חלקת אדמה גדולה לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר. אלישע הלך בסוף משום שהיה בעל השדה או הבהמות, או שהיה הממונה על שאר החורשים. וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אליהו את אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. בכך מינה אותו לנביא, וכן האיר את נפשו של אלישע והעביר אליו משהו מכוחו שלו. ברגע זה נוצר קשר פנימי עמוק בין השניים, עד כדי כך שאלישע רצה מיד לדבוק בו, ואולם אליהו המשיך ללכת בלי לומר מלה.
פסוק כ:וַיַּעֲזֹב אלישע אֶת־הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר אלישע: אני מבקש לדבוק בך. רק המתן לי שאֶשֳּׁקָה־נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי נשיקת פרדה וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ אליהו בהתגרות ולשם ניסיון: לֵךְ שׁוּב, כִּי מֶה־עָשִׂיתִי לָךְ?! מה רצונך ממני?! לא ביקשתי ממך דבר. זרקתי עליך את האדרת, ואתה יכול להשיבה לי.
פסוק כא:וַיָּשָׁב אלישע מֵאַחֲרָיו, וַיִּקַּח אֶת־צֶמֶד הַבָּקָר שבהם חרש וַיִּזְבָּחֵהוּ. וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. בין שאלישע חזר לנשק להוריו, ובין שלא עשה זאת, באותה שעה הוא חדל להיות האיכר מאבל מחולה ונהיה נביא. בטקס זביחת הבקר שערך ציין שהוא מפסיק את קשריו עם עולמו של האיכר. את הבשר חילק ליתר החורשים, ואולי לבני המקום האחרים. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ במקום הנער ששירתו עד שהגיע לבאר-שבע. בכך מימש אליהו את השליחות שהוטלה עליו למנות לו ממלא מקום. את שתי המשימות האחרות שה' הטיל עליו – משיחת חזאל ויהוא – לא מימש אליהו באופן ישיר; אלישע, ממשיכו, הוא שהוציאן אל הפועל.
