פרשנים על הפרק
📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל21 פסוקים📜
רש"ירש״י17 פסוקים📜
רד"קרד"ק38 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג23 פסוקים📜
אברבנאלאברבנאל9 פסוקים📜
מראות הצובאותאלשיך9 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי6 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר50 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר15 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי3 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם23 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ21 פסוקיםמאמרים על הפרק
אברבנאל
אברבנאל
פסוק א:
וספר הכתוב שהגיד אחאב לאיזבל אשתו את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג כל הנביאים בחרב, ובא בפסוק הזה מלת כל שלשה פעמים, ור"ל שהגיד לה שלשה דברים זרים, הא' כל אשר עשה, אם מהורדת האש ואם מהורדת המטר, והשני ואת כל אשר הרג, ר"ל שהיה מהזרות שזקן חלש כמוהו יעצור כח להרוג ארבע מאות וחמשים איש בידיו, והשלישי את כל הנביאים בחרב, ר"ל שהיה זרות אחר שאיש לא נעדר מהם ולא ברח ולא נחבא, אבל כלם נהרגו שלא נמלט מהם איש, ולזה בא בכתוב הזה שלשה פעמים מלת כל על שלשת הדברים הזרים האלה, והם את כל אשר עשה אליהו, ואת כל אשר הרג, את כל הנביאים בחרב:
פסוק ב:
והנה איזבל ברוע לבבה שלחה לומר אל אליהו כה יעשון אלקים וכה יוסיפון כי כעת מחר וגומר, וכתבו המפרשים שהוא דרך שבועה, כמו כה יעשה אלקים וכה יוסיף, ואם היה כדעתם היה ראוי שתאמר איזבל כה יעשון לי אלקים, וגם היה בלתי ראוי שתאמר כי כעת מחר, כי בהיותו דרך שבועה היה לה לומר אם לא כעת מחר אשים את נפשך וגומר, ולכן יראה לי שאינו שבועה, אבל ששלחה לומר לאליהו אל תתהלל במתת שקר במה שהרגת את נביאי הבעל, ואל תחשוב שיהיה זה מורה על שקרותם, כי כן דרך האלוהות לעשות לעובדיהם על קדושת שמם, וזהו כה יעשון אלקים, ר"ל מה שראית בזה הוא ממנהג האלוהות שכה יעשון אל עובדיהם, וכה יוסיפו גם כן לעשות בעתיד, כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם, ולפי דעתך יהיו ייסורין של אהבה, והוא המורה שזה דרכם כי גם למחר יעשו בך דוגמתו:
פסוק ג:
ואמנם אמרו וירא ויקם וילך אל נפשו, פירשו בו שראה עצמו בסכנה והלך למלט על נפשו, וכפי מה שפירשתי למעלה שאליהו לא באהו דבור אלקי כלל לא בהר הכרמל ולא אחריו, יהיה פירוש הכתוב שראה אליהו שיי' סר מעליו ולא דבר לו כלל, ולזה לא ידע מה יעשה אם יברח מפני איזבל או אם ישב ויבטח באלקיו, ולכן הלך בעצת נפשו וכפי מה שעלה על רוחו ולא נמשך על פי הנבואה, לפי שלא באהו הרוח, וזהו וילך אל נפשו, שהלך כפי עצת נפשו, ובא באר שבע אשר ליהודה כדי לצאת מתחת רשות אחאב ומפחד איזבל. ואין ראוי להקשות למה פחד אליהו מאיזבל ולא פחד מאחאב, באמרו אליו פעמים רבות דברים קשים? לפי שכאשר באהו הצווי האלקי להראה אל אחאב היה בטוח שלא תבואהו רעה, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וגם אחאב היה איש בעל שכל ולא יגע בו יד, אמנם כאשר ראה שלא באהו נבואה כלל חשב שנעזב למקרים ושהשם יתברך סר מעליו, בעבור שעשה מה שעשה בהר הכרמל בלי דבור וצווי אלקי, ושעם היות שהקים דבר עבדו הנה חרה אפו עליו, ולזה פחד מאיזבל בחשבו שהיה נעזב מההשגחה האלקית, מצורף לזה היות איזבל אשת מדינים אשה רעה ומצח אשה זונה היה לה לעשות נגדו איזה דבר בגופו ולכן פחד מפניה. והנה ראה אליהו ללכת אל הר האלקים חורבה ולהכנס במערה אשר ישב בה משה איש האלקים, לא לבד להתחבא שמה מפני איזבל כי אם להמשיך אליו שפע הנבואה, לפי שלא שרתה עליו זה ימים, והשתדל שידבר אלקים אליו ויורהו דרך זו ילך, ולכן עזב את נערו בבאר שבע והלך יחידי כדי להתבודד, ולפי שלא יעלה עמו אדם בהר כמו שעשה משה, מצורף לזה שידע שלא ימצא בר ולחם ומזון בדרך, ולא חשש לנפשו כי הוא היה בוחר מות מחיים, וחשש שימות הנער ברעב ולכן עזבו שם, (ד) והלך במדבר דרך יום אחד, ולפי שנחלשו כחותיו וענה בדרך כחו ישב תחת רותם אחד, והוא עץ שפל שנקרא בלשון לעז זיניבר"א, וכתבו חכמי הטבע שהשרצים הממיתים לא יגיעו במקום אשר יגיע צלו, לפי שטבע העץ הזה וצלו הוא כנגד הב"ח הארסיים כלם ויברחו ממנו, ובעבור זה כתבו הרופאים שעשנו כשנשרף יועיל מאד בזמן הדבר שלא תבא המגפה אל הבית אשר ישרפו אותו שמה בתמידות, ולזה ישב אליהו תחתיו להנצל מהשרצים הארסיים, ושאל את נפשו למות, ר"ל שאל מהשם ית' בתפלה שיקח את נפשו וימות על ידו ולא ימות על יד איזבל ואנשיה הרשעים. ואמר רב עתה ה', להגיד שאחרי אשר כבר פרסם אמונתו וקדש את שמו ברבים והרג בידיו עובדי הבעל רב לו בזה מהחיים, ולכן היה מבקש שיקח את נפשו ממנו, כי הוא עתיד היה למות כפי טבע אבותיו ולא היה טוב מהם להנצל מהמות הטבעית, והיה יותר טוב שיהיה עתה מבזמן אחר. והמפרשים אמרו שזה המאמר יורה על היות אליהו פנחס, לפי שנתארכו לו החיים, ואין הכרח לזה מזה הכתוב. וידמה שאמר כל זה מפני זלעפות רעב, וכאלו להיותו קרב למות שאל ממנו יתברך שיקח נפשו, ובהיותו באותה חולשה מהדרך והרעב ישב תחת אותו רותם האחד, שלא היה שם רותם ולא עץ אחר ובדוחק היה יכול לחסות תחתיו, (ה) ובהיותו ישן נראה אליו מלאך האלקים, והוא היה המלאך הדובר בו בנבואתו, כי נבואתו על ידי מלאך היתה, ויעירהו כאיש אשר יעור משנתו ואמר לו שיקום ויאכל, (ו) וראה מראשותיו עוגת רצפים, ר"ל עוגה אפויה בגחלים, וצפחת מים, שהוא המאכל והמשקה ההכרחי בלי מותר כלל. ובאמרו עוגת רצפים הורה על היות המזון ההוא אלקי לחם אבירים שלוח מהאל יתברך, על דרך מה שאמר הנביא (ישעיה ו' ו') שראה המלאך ובידו רצפה. וספר שאכל ושתה וישב וישכב, (ז) ושצוהו המלאך שנית קום אכול כי רב ממך הדרך, והנה ראה המלאך לצוותו שתי פעמים שיאכל ולא עוד, וגם לא ראה שהיה די בפעם אחת, ולא צווהו גם כן על המשקה באחת מהפעמים, כי לא אמר לו שתה כי אם קום אכול לבד, וגם בפעם השנית אמר כי רב ממך הדרך, ולא אמר כזה בפעם הראשונה, הנה הסבה בכל זה אצלי הוא, שאליהו היה רעב מהתענית שעשה אותו יום עם עמל הדרך, והנה המלאך בפעם הראשונה צוהו שיאכל כדי לתת לו תמורת מה שניתך ממנו אותו היום בתעניתו, ולהיות המאכל הראשון מכוון לרוות צרכיו מהרעב אשר עבר, לא אמר בו כי רב ממך הדרך, לפי שלא היה מכוונת האכילה הראשונה ההיא בעד הזמן העתיד להלוך כי אם כנגד העבר, אבל בפעם השנית צוהו שיאכל, לא מפני התענית שכבר עשה כי אם מפני מה שהיה עתיד לעשות, ולזה אמר פה כי רב ממך הדרך, להגיד שזאת האכילה השנית היתה מכוונת לצורך העתיד והראשונה לצורך העבר, וזהו הנרצה בצואתו על האכילה שני פעמים. האמנם לא צוהו שישתה, לפי שעם היות שהלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה כמו שיזכור, הנה לא הלך בכח השתיה אותו הזמן, כי באכילה נעשה אותו נס ולא במשקה, וכמו שאזכור אחרי זה, ובאמרו כי רב ממך הדרך, העירו המלאך שהיה יודע לבו ורצונו, ר"ל שהיה דעתו ללכת אל הר חורב, ולפי שהיה זה מעצתו ולא מצווי אלקי אמר כי רב ממך הדרך, ר"ל כי הדרך הוא רב והוא ממך ומרצונ' ולא מצווי השם:
פסוק ח:
והנה היה הלחם ההוא האלקי זן את אליהו ומסעדו ארבעים יום וארבעים לילה עד בואו הר האלקים, לא מפני שנשתהה המאכל ההוא באצטומכא ולא בשלו הכח המבשל ולא משכו הכח המושך כדברי המפרשים, כי אם להיות המזון ההוא אלקי ולחם אבירים אכל איש, ולזה היתה הזנתו עצומה מאד וזרה מדרך המזון הטבעי הנהוג כפי טבעו ומהותו, וכח המתילד ממנו הוא מופלג ויוצא מן המנהג הטבעי. אבל הוקשה לי מאד אמרו ארבעים יום וארבעים לילה, כי בידוע הוא שמארץ ישראל עד סיני מהלך חמשה עשר יום לא עוד, והכתוב אמר (דברים א' ב') אחד עשר יום מחורב וגומר, ואיך היה המהלך הזה ארבעים יום וארבעים לילה במדבר? ועוד אחרי הגיעו אל הר חורב אשאל לך מי נתן לו לאכול ולשתות? ובמדבר אשר ישב בו גם כן, אם היה שלא ימצא בו לחם לאכול כמו שיראה מצורך הנס שנעשה לו בתחלת דרכו, מי יתן ואדע מה אכל אליהו? ואם נאמר שהמלאך כפעם בפעם הביאו אליו, היה ראוי שיזכור הכתוב אותו הנס כמו שזכרו למעלה, ואם נאמר שלא אכל דבר בהר חורב, כי הנה משה כל ימי עמדו שמה לחם לא אכל ומים לא שתה, ולא בחזרתו כל אותו דרך המדבר, יהיו אם כן ימי אותו נס שמונים יום ושמונים לילה לא ארבעים יום וארבעים לילה שזכר הכתוב, ומפני זה חשבתי אני שהארבעים יום והארבעים לילה היו בכל הדרך אשר הלך אליהו עד חורב ושישב שם ושחזר עד ארץ ישראל, כי בהליכתו וישיבתו שמה וחזירתו היה הזמן הוא כלו ארבעים יום וארבעים לילה, ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ושעורו וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, וזהו הכלל, עוד פירט אותו באמרו עד הר האלקים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם וגומר, וספר מה שקרהו שם ושאמר לו יתברך שוב לדרכך מדברה דמשק, ר"ל שבאותו הדרך אשר בא במדבר ישוב, וכל זה מההליכה והישיבה והחזרה היה באותם ארבעים יום וארבעים לילה שזכר, כי להיות אליהו זקן וחלש הלך אותו מהלך בעשרים יום או י"ט יום וישב שם יום אחד כמו שיתבאר, וחזר באותו סכום מהימים והיו כלם ארבעים יום וארבעים לילה. ואמנם אמרו בכח האכילה ההיא, הוא מאמר מחייב ואין כחו כח השולל, כמו לחם לא אכל ומים לא שתה, ואחרי זה אבאר ענינו:
פסוק ט:
ויבא שם אל המערה וגומר. ספר הכתוב שאליהו בא אל המערה, והיא המער' הידועה שהיא נקרת הצור עצמו שישב משה שם, כמו שת"י במערת טינרא, ושלן שמה, ולא אמר הכתוב שישן כי אם שלן, לפי שכל הזמן שישב שמה היה מתבודד ומכין עצמו לנבואה ויצעק אל ה' כל הלילה, ולזה נאמר והנה דבר ה' אליו, רוצה לומר אז בהיותו באותו מקום מקודש אלקי ומתבודד וקורא בשם אלקיו, באהו הנבואה שלא בא אליו כל אותם הימים אשר עברו לא בארץ ישראל ולא במדבר בהליכתו שמה. ואמרו מה לך פה אליהו, אמרו המפרשים פה אחד שטעם השאלה מה לך פה אליהו הוא התחלת דברים לשמוע המענה, כאלו שאלו למה יצאת ממקומך ומה צורך ביאתך בדרך הזאת? ושהוא על דרך (בראשית ד' ט') אי הבל אחיך, (שמות ד' ב') מה זה בידך, (תלים קי"ד ה') מה לך הים כי תנוס? ושהיה המענה קנא קנאתי וגומר, ר"ל שהקנאה אשר קנא ליי' אלקי הצבאות מאשר עברו בריתו בני ישראל, והיה זה בהיותם עובדים ע"ז ומאשר מזבחותיו הרסו, כמ"ש למעלה את מזבח השם ההרוס, לפי שלא היו רוצים לעבוד כי אם אל אלקים אחרים, ומאשר הרגו נביאיו, כי כבר הרגה אותם איזבל, כמו שאמר עובדיה בהרוג איזבל את נביאי ה', והיא היתה סבת ביאתו שמה, ועם היות שנשארו מאה נביאים שהחביאם עובדיה במערות, אמר אליהו שנותר הוא לבדו מהנביאים הידועים לה', כי הנביאי' האחרי' שהוחבאו לא ידעה איזבל מהם ולכן נמלטו, והיה תכלית המאמר הזה שינקום השם יתברך נקמתו על הרעות האלה שעשו ישראל, ושזה היה צורך ביאתו, ר"ל לבקש נקמה על ישראל. ואמנם בענין המראה אשר ראה אליהו מהרוח והרעש והאש ראיתי בזה למפרשים שני דרכים. האחד הוא דרך ה"ר לוי בן גרשום, שכתב שצוה השם ית' לאליהו שיצא מהמערה וישב בהר לפני השם, כדי שיבקש רחמים על ישראל כשיראה הכבוד לא שיתפלל להשחיתם, ושלז' הראה לו הדברים המשחיתים, כמו הרוח הגדולה והחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים, ולא היה ברוח השם, ר"ל שאין מדרכו יתברך להביא הרע על החוטאים ולא להענישם בעונש גדול כזה, אבל להמתין להם אם ישובו מדרכם הרעה, ואחריה היה הרעש, שהוא מזיק אחד וכלי מכלי ההשגחה להפכת הארצות, וזכר שלא ברעש השם, ר"ל כי לא יחפוץ במות המת ולא בהפכת הארצות, ואחר הרעש הראהו האש, שהוא יותר מזיק בשרפת המקומות כסדום ועמורה, וזכר שג"כ לא באש ה', כי לא היו הרעות האלה מכוונות ממנו יתברך כי אם הסתרת פניו מהם ועזבם כמטרה לחצי הרעות, ואחרי האש זכר קול דממה דקה, ר"ל שיהיה העונש ממוצע בין הדבור והשתיקה ובין המוסר והעונש, ושאלי' מרוב כעסו לא שת אל לבו להבין את דבר המראה, ולזה השיבו שנית כבראשונה קנא קנאתי וגומר, והוצרך יתברך להודיעו ענין חזאל ואלישע שיהיו כלי ההשגחה לייסר ולהעניש את ישראל, זהו דרך החכם וכוונתו: והדרך השני הוא לאנשים מבני ישראל שהתחכמו לומר שאליהו ראה בזה שלשת העולמות וחלקי המציאות, ולזה רא' ראשונה הרוח, לרמוז על הכח המנהיג עולם ההויה וההפסד שהוא מפרק הרים ומשבר סלעים, ואמר בו לפני השם, לפי שהוא משגיח בו לעשות רצונו ואינו רק כגרזן ביד החוצב וגו'. ואמר לא ברוח השם לרמוז שאין השם יתברך הטבע המנהיג ההויה וההפסד, והראהו עוד הרעש, לרמוז על עולם הלגלגלים שיש בהם והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומתם, שזה רומז אל הגלגלים שיקראו חיות קדש לדעת הרב המורה, ואמר לא ברע' השם, להורו' שאין השם ית' נפש הגלגל כמו שחשבו קצת מהקדמונים, ואמר עוד ואחר הרעש אש, לרמוז על עולם השכלים הנבדלים שנקראו אש, כמו שאמר (תלים ק"ד ד') משרתיו אש לוהט, והנה נקראו כן להדמותם באש שאין העין שולט בו, כי האש היסודי אינו מושג לחוש הראות, ועכ"ז ישיגו אותו מפאת פעולותיו, וכן הם המלאכים לא יושגו בחוש הראות בעצמם אבל יושגו מפאת פעולותיהם, וכן אמרו במסכת חגיגה (דף י"ג ע"א), מאי חשמל? חיות אש ממללות. ואמר לא באש ה', להגיד שמציאותו ומהותו יתעלה נבדל ממציאות המלאכים, כי הם עלולים ואפשרי המציאו' והוא יתברך עלה ומחוייב המציאות, ולפי שמהותו נעלם תכלית ההעלם ופשוט בתכלי' הפשיטו' מה שאין הפה יכול לדבר, אמר ואחר האש קול דממה דקה, כלומר ואחרי שתפשוט שכלך במלאכים בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר במה שלמעלה מהם. וצוהו אחרי זה שימשח את חזאל למלך על ארם ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע ימשח לנביא תחתיו, לרמוז לו גם כן שאלה השלשה עולמות שזכר הם מונהגים ממנו יתברך, וזה אם בעולם השפל שדרך הב"ח להתגבר האחד על חבירו כמו חזאל שהתגבר על מלכות ארם ועל ישראל, היה זה בהשגחה ממנו יתברך לגמול ולענוש פרטי האד' וכתותיו, ואם בעולם הגלגלים לפי שהשגחת השם יתברך היא על הוראת המערכה לבטל אותה ולעשו' בה חפצו ורצונו, וכן ע"י יהוא נהרגו הרשעים עובדי ע"ז ונמלטו הצדיקים, וזה היה מפאת ההשגחה לא כפי המערכה. ואמר אחרי זה ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, לפי שהשפע הנבואיי המגיע לנביאים הוא מעולם המלאכים ולא יגיע כי אם ברצון השם ומצותו. ולפי שלא היה ענין המראה מיוחס אל הספור, כתב ה"ר דוד קמחי שהשם יתברך הראה כל זה לאליהו לגמול המעשה הטוב אשר עשה בהר הכרמל שקדש את השם ברבים והודו באלוהותו והרג נביאי הבעל ולכן הראה לו את המראה הזאת. ויונתן תרגם הרוח והרעש והאש שהם כלם מלאכים ממונים על הדברים ההם. הן אלה קצת דרכיהם בביאור זאת המרא', ולא אחד בהם יתעורר לתת טעם למה שאלו יתברך שתי פעמים מה לך פה אליהו, כי עם היותו ממנהג התחלת הדבור, הנה לא נהגו הנביאים לשאול זה שתי פעמים, כל שכן אחר שכבר השיב בפעם הראשונה מה שהיה בו די כפי הכוונה, כן לא התעוררו למה אליהו אמר שני פעמים קנא קנאתי, ואם ראה שלא נתפייס הקב"ה בתשובתו הראשונה איך חשב לפייסו בהשנות הדברים ההם עצמם? והנה ברוב דברים לא יחדל פשע, וגם לפי דרכם אחרי שברוח וברעש ובאש אמר לא ברוח ה' לא ברעש השם לא באש השם, היה ראוי שיאמר בדממה דקה ושם ה', כ"ש שבראש המראה אמר והנה ה' עובר יורה שעבר ברוח או ברעש או באש או בכלם. והנראה אלי במראה הזאת כפי פשט הדברים והמשך הספור הקודם הוא, שאליהו בא מעצמו אל הר חורב ונכנס במערה הקדושה אשר ישב בה משה כדי שתבואהו הנבואה, כי היה המקום ההוא מוכן להנבא ונשאר בו הקדושה האלקית מעת שעמד אדוננו משה שמה, והנה השם יתברך קנא לכבוד אדון הנביאים משה עבדו וראה שלא היה מן הראוי שאדם ילוד אשה לא נביא ולא בן נביא ישב באותו מקום, כי הוא נתיחד לקבול התורה ונתינת הלחות ופסולם וראיית הכבוד שראה משה, ואיך ישב ויעמוד אדם או נביא אחר שמה? ולזה בראותו שאליהו לא נחה דעתו לעמוד בהר סיני כי אם גם להכנס בנקרת הצור, היה שהוכיחו יתברך על זה באמרו מה לך פה אליהו, ולא אמר זה על יציאתו מארצו ובואו כלו אותו דרך כמו שחשבו המפרשים, כי אם על הכנסו במערה הקדושה, והוא על דרך מאמר ישעיהו שאמר על שבנה אשר על הבית (ישעי' כ"ב ט"ז) מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קב' הנה השם מטלטלך טלטלה גבר, שכפי מה שפירשו המפרשים כלם היה תוכחה על שבנה, שבהיותו מארץ נכריה היה משתרר על ירושלם, ואמר שהמעלה ההיא לא היתה ראויה אליו, וזהו מה לך פה? ולכן היה מהיעוד שהשם יתברך יטלטלהו משם, וכן אמר גם כן ישעיהו (שם נ"ב ה') ועתה מה לי פה נאם השם כי לוקח עמי חנם מושליו יהלילו נאם השם ותמיד כל היום שמי מנואץ, הנה באותו לשון מהתוכחה אמר יתברך לאליהו מה לך פה, רוצה לומר מה לך במקום הזה אשר אתה בו? כי הוא בלתי ראוי לך, (י) ואליהו השיבו קנא קנאתי ליי' אלקי צבאות, ולא היה זה לשאול נקמה מישראל כי אם לתת התנצלות על הכנסו שמה, וכאלו אמר עזבו בריתך בני ישראל והרסו המזבחות והרגו נביאיך ויבקשו את נפשי לקחת', ומפני יראתי אותם שהם רשעים גמורים ואויבים היו לי באתי להחבא במקום הזה, לחשבי שיגין בעדי זכות משה ומפני קדושת המקום הזה לא ישיגני הזק כל עוד שאשב בכאן, (יא) ומפני זה השיבו ית' צא ועמדת בהר לפני ה', ר"ל אם נכנסת שמה מפני היראה צא ועמוד בהר שבהיותך בהר תשב לפני ה' ולא תירא ולא תחת מפניהם, כי כאשר דבר מלך מלכו של עולם שלטון ובהיותך בהר לא יגיעך הזק כלל, ודי כשתשב בהר ולא במערה. ואחרי שהוכיחו יתברך על המקום אשר ישב עליו בהודיעו אותו כי קדש הוא, ראה יתברך להשיבו על כוונת ביאתו שמה שלא היה מפני היראה שזכר כי אם לפי שנסתלקה ממנו הנבואה, ולכן הודיעו למה לא באהו הנבואה זה ימים כי אותה היה מבקש, ועל זה אמר והנה ה' עובר ורוח גדולה. וכבר פירשתי שאליהו עשה שלשה דברים בלי צווי השם יתברך ושענה אותו הקדוש ברוך הוא בהם והקים דברו. האחד היא השבועה אשר נשבע באף ובחמה ובקצף גדול אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברו, ועשה אם כן רעב גדול שלש שנים בארץ ישראל, שאפילו העשירים שבהם התמוגגו ואבדו כל אשר להם ומתו רבים ברעב, הלא ראית שהיה הולך מלך ישראל בעצמו לבדו לבקש מקום חציר להחיות סוס ופרד פן יכרת האדמה מהבהמה. והשני היה במיתת בן הצרפית שהטיח אליהו דברים כלפי מעלה, באמרו הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וגזר על תחייתו והחיה אותו. והשלישי הוא מה שעשה בהר הכרמל מהעלת העולה בבמה חוץ למקדש אשר לא כדת והורדת האש מן השמים עליה, ושלשתם עשה אליהו בלי צווי אלקי, ולהיות כוונתו טובה לקדוש השם עשה השם ית' גזרותיו וקיימם, אבל התקצף עליו על אשר עשה מה שלא צוה, ולזה היה שלא באהו הנבואה עוד, ולהעיר על זה כלו אמר כאן והנה ה' עובר, ר"ל הנה ה' הוא עובר על כל פשעיך. וזכרם ראשון ראשון כמו שקרו, כי זכר הראשונה הרוח שהיה מפרק הרים ומשבר סלעים, לרמוז על הגזרה אשר גזר ברוח כעסו לעצור הטל והמטר מפני האדמה, שבזה היה מחריב העולם, ולהיותו רע כללי ונמרץ אמר שהיה רוח גדולה וחזק (על דרך (משלי כ"ה י"ד) נשיאים ורוח וגשם אין) מפרק הרים ומשבר סלעים, ואמר לא ברוח ה', לומר ששמע קול שהיה אומר לא ברוח ה', להגיד שלא באהו צווי אלקי במעשה הזה אשר עלה על רוחו. ואחר הרוח זכר הרעש, לרמוז על הדברים אשר הטיח אליהו כלפי מעלה על מות בן הצרפית ועל תחייתו, לפי שתחיית המתים כנו אותו הנביאים בשם רעש, וכמו שאמר הנביא יחזקאל בספור התחייה (יחזקאל ל"ז ז') והנה רעש ותקרבו עצמות עצם על עצמו, ואמר לא ברעש ה', רוצה לומר שלא צוהו יתברך על אותו המעשה שעשה בתחיית המת:
פסוק יב:
ואחר הרעש זכר האש, והוא האש אשר הורידו בהר הכרמל על הבמה אשר בנה שמה, ואמר לא באש ה', לפי שלא עשה אותו הנסיון במצוות השם ובדברו. וזכר אחרי זה קול דממה דקה, לרמוז שבעבור הדברים האלה אש' עשה אליהו בלי מצו' השם וכבודו לא באהו הדבור כבראשונה, והיה הקול האלקי דממה והיא השתיקה והעדר הדבור. ולפי שאליהו ראה מה שצוהו יתברך שיצא מהמערה והתוכחה שהוכיחו על מעשיו, ראה להשיב על שתיהם, אם על הכנסו במערה שלא היה אותו מקום ראוי לשכמותו, כבש פניו למטה וכסתה כלמה פניו, (יג) וזהו אמרו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד בפתח המערה, ר"ל שלא יצא ממנה בהחלט לעמוד בהר כמו שצוהו אבל עמד בפתח, ולכן הוצרך יתברך להוכיחו שנית על ישיבתו בפתח המערה, ואמר מה לך פה אליהו, רצה לומר הלא אמרתי אליך שתצא מהמערה ולא עשית מצותי, הלא ידעת שהמקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא שבאותו פתח עמד אדון הנביאים, ומה לך לשבת עוד באותו המקום המקודש שאינו ראוי לשכמותך? והנה אליהו אין ספק שיצא מיד כמו שצווה, אבל התנצל ממה שהוכיחו על המעשה אשר עשה שלא במצותו, (יד) ואמר קנא קנאתי, רצה לומר מה שעשיתי לא היה לכבוד בית אבא כי אם על דבר כבוד שמך, ולזה אין עלי אשם, אם לראשון שהוא עצירת הגשמים היה לפי שעזבו בריתך בני ישראל, והיה ראוי שיענשו עליו בעצירת גשמים כמו שאמרה תורה, (דברים י"א י"ז) ואם בניתי מזבח בהר הכרמל היה לפי שהם הרסו מזבחותיך, והיה ראוי שאבנה מזבח לשמך הגדול ויתקד' באש לעיניהם, ואם הרגתי נביאי הבעל הנה גם כן הם הרגו נביאיך, הנה כל זה עשיתי על דבר כבוד שמך הגדול, ואמנם תחיית בן הצרפית היה לפי שאחאב וסיעתו היו מבקשים את נפשי להרגני, ולכן בהיותי מתגורר בבית האלמנה היה מההכרח שאצטער על צערה, כי היה נפשי בכפה. הנה בזה התנצל אליהו מכל אשר עשה, להורות שכפי הדין עשאו ועל קדושת השם, והתבאר מזה שכלל המראה מסכים עם הספור הקודם, ושצורך היה במאמרו יתברך מה לך פה אליהו שני פעמים, כי היה הראשון על הכנסו במערה, והשני על עמדו פתח המערה גם אחרי הצווי שבאהו לצאת משם, ושמאמר קנא קנאתי אינו כפול, כי הפעם הראשון נאמר על צורך הכנסו במערה מיראת האויבים שהרגוהו והשני על התנצלות מעשיו אשר עשה מבלי צווי ודבור אלקי. ואפשר עוד לפרש בתשובת אליהו, שאמר שתכלית בואו אל הר סיני היה לפי ששם קבלו ישראל שלשה מתנות עצומות, והם התורה והקרבנות והנבואה, ולפי שהם אבדו כלם בא להתלונן על האבדה במקום שנתנה, וזה שנאמר כי עזבו בריתך בני ישראל שהיא התורה, את מזבחותיך הרסו כנגד הקרבנות, וכנגד הנבואה אמר ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אנכי וגומר. הנה התבארו הפסוקים כלם, והותרה בזה השאלה הרביעית אשר העירותי בתחלת הפרשה, ואחרי זה בלקיחת אליהו השמימה אפרש במראה הזאת פירוש אחד מסכים עם לקיחתו:
פסוק טו:
ויאמר ה' אליו וגומר. כפי דעת חז"ל ודרך המפרשים שאליהו בקש נקמה על ישראל מפני רוע מעלליהם, יתכן לפרשו לך שוב לדרכך, שאמר אליו אחרי שדרכך להיות נוקם ונוטר כנחש ושאלתך ובקשתך שאעניש את ישראל ושאספה עלימו רעות, לך מכאן ושוב למנהגך ודרכך שהוא להשתדל להעניש את ישראל, ולכן לך מדברה דמשק, רצה לומר שילך באותו מדבר דמשק, ושאחרי שובו ימשח את חזאל למלך על ארם ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע לנביא, והם ינקמו נקמתך מהם. וכפי מה שפירשתי שאליהו זכר צערו להתנצלות מה שעשה ולא שיבקש נקמה, יהיה פי' הכתוב שיאמר לו השם יתברך שישוב לדרכו, ר"ל במדבר בדרך אשר בא בו שהוא מדבר דמשק, כי מה יעשהו לו אדם ויי' עמו, ולא צוהו שילך דמשק כי אם שילך דרך המדבר של דמשק. ולפי שהוא הגיד לפניו יתברך חטאת ישראל ופשעיהם, הודיעו יתברך שימשח את חזאל למלך אל ארם, (טז) ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע ימנה לנביא תחתיו, (יז) ושהם יהיו שלוחי ההשגחה, כי הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. והנראה אלי בענין הזה הוא, שהשי"ת אמר אל אליהו שסמוך לזה ימשח את חזאל ואת יהוא, לפי שהיה רצונו יתברך להעניש את ישראל בימי אחאב ובימי אליהו, וכאשר נכנע אחאב ושב לה' בתשובה ראה יתברך להאריך אפו, וכמו שאמר אל אליהו הראית כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, ואמר אחר זה וישבו שלשה שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל. ר"ל שעם היות שהיתה המלחמה ביניהם בהשגחת השם יתברך ורצונו, הנה מפני אריכות אפו חדלו ממנה, ומפני זה לא משח אליהו את חזאל ולא את יהוא כמו שצוהו יתברך, כי נחם ה' על הרעה והאריך אפו אליהם, ולכן משחם אלישע אחרי מות אחאב. ואין ספק שאליהו צוהו על משיחתם בדבר ה', כי לא תמצא שיבא צווי ולא דבור אלקי אל אלישע על משיחת אחד מהם, אבל הוא מעצמו אמר אל חזאל שיהיה מלך על ארם אחרי מות בן הדד, וגם כן מעצמו צוה את יונה הנביא שילך וימשח את יהוא, לפי שעשה זה מפני שצוהו אליהו עליו בדבר ה', ומה שלא יוכל אליהו לעשות מפני מה שהאריך השם יתברך אפו לאחאב עשאו אלישע בימי בנו. ואמנם אמרו והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע, אין פירושו שיהיה חרב חזאל קודם לחרב יהוא וחרב יהוא לחרב אלישע, ולא שהיה הקדימה הזאת קדימת מעלת בגודל הנקמה כמו שפירשו המפרשי', אבל ענינו אצלי שהשם יתברך זימן שלשה שלוחי השגחתו להעניש את החטאים האלה בנפשותם כל אחד כפי מה שראוי לו, כי הנה חזאל הכינו להעניש את ישראל במלחמותיו ולהשמידם, וזכר זה ראשונה להיותו כולל הרבה, ולפי שאיזבל ובני אחאב הקטנים עם הגדולים וכהני הבעל ועובדי ע"ז לא ילכו למלחמה ולא ימותו בה, הכין את יהוא שהוא ימית ויהרוג את כל בית אחאב וכל עובד עבודה זרה מה שלא יעשה לישראל, כי הוא יהיה מלך וירחם עליהם, ולבד זרע אחאב וסיעתו ישמיד מעל פני האדמה, ולפי שחזאל מה שיהרוג במלחמות יהיו אנשי המלחמה, ויהוא מה שישמיד יהיה לבד מבית אחאב ועובדי עבודה זרה, הכין השם יתברך את אלישע בן שפט, שבנבואתו ידע ויכיר הנערים שהם נעורים מן המצות. וכדברי חז"ל (סוטה פ"ט מ"ו ע"ב) ושסופם לחטוא ולהרשיע, ושיהרגם בקללתו אותם, ומפני זה אמר והיה הנמלט מחרב חזאל, רצה לומר שלא יהיה מדרכם ללכת במלחמה ולנפול בידו, שהם אשת אחאב ובניו וכל זרעו וכהני הבעל, יכין השם את יהוא שיהרוג אותם, והיה זה קודם חזאל, לפי שלא היה הכנה לחזאל להרגם, והנמלט מחרב יהוא, והם הנערים, שעם היות שיהוא הרג כל עובדי עבודה זרה הנה לא יהרוג לנערים, לפי שלא היו בני עונשין ולא ידע מה יהיה אחריתם, הנה מפני זה הכין השם את אלישע שיקללם וימיתם בהכירו אותם שיהיו עובדי עבודה זרה בעתיד. הנה אם כן אין הכתוב מספר ברעות האלה כפי זמניהם, כי אם כפי הגזרה האלקית, שכל אחד יעשה מה שראוי אליו לעשות, חזאל בעם יהוא בעובדי העבודה זרה ואלישע בנערים, (יח) באופן שעל פי האמצעיים האלה ישארו בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, והותרה בזה השאלה הששית אשר העירותי: ואין הכוונה בזה שלא ישארו יותר משבעת אלפים נפשות בכל ארץ ישראל, כי אם שלא יחשוב שאחרי שניתן רשות למשחית לחבל, אם חזאל ואם יהוא ואם אלישע את הנערים, לא יהיה מבחין בין צדיק לרשע, כי לא יהיה כן, לפי שתמיד חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, ולכן שבעת אלפים בני אדם שיש בישראל שלא כרעו לבעל ישארו ולא ימותו במלחמות, ויד יהוא לא יהיה בהם, וקללת אלישע לא תחול על בניהם, כי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו, וזה אמרו והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים וגומר, שישארו ולא ימותו בקרב הצרו' אשר זכר. וראוי שתדע שעם היות שאמר הכתוב הנה ומשחת את חזאל ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך, לא היה חזאל ולא שאר מלכי אומות העולם נמשחים והנביאים גם כן לא היו נמשחים, אבל מאשר היה מנוי המלוכה על ידי משיחה, הושאלה לשון המשיחה לכל מנוי וגדולה, על דרך מה שאמר (תלים ק"ה ט"ו) אל תגעו במשיחי, וקרא אל כורש (ישעיה מ"ה א') משיח השם מזאת הסבה בעצמה:
פסוק יט:
וספר הכתוב שהלך אליהו משם, רוצה לומר מהר חורב, ושבהיותו הולך בדרך מצא את אלישע, כי עם שהיה אלישע אחרון בצווי המשיחה, ראה אליהו כי אותו הקרה ה' לפניו ראשונה, חורש שנים עשר צמדים, רצה לומר שנים עשר בקר נצמדים כדרך עובדי האדמה, והיה זה מורה שיהיה נביא נגיד ומצוה שנים עשר שבטי בני ישראל, ושהיה עשיר כפי איכות מעשיו ועבודה רבה שהיה לו, ולכן עשה בחינה בו לראות עם יעזוב את כל עשרו ואת כל הון בית אביו וידבק באלקיו, ולזה כשעבר אליהו נגדו השליך אדרתו עליו, רצה לומר שהשליך עליו קצת מאדרתו, כאלו הורה באותו סימן שיהיה נביא ליי' וילבש אדרת אליהו ונבואתו, וגם ניבא בזה על מה שיהיה ביום הלקח אליהו מעל אלישע שישליך בירדן אדרתו עליו, מצורף לזה שהיה ממנהג הנביאים ללבוש האדרת, כמו שאמר (זכריה י"ג ד') ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש.
פסוק כ:
ועם היות שאליהו לא דבר כלל אל אלישע, אבל מפני כנף אדרתו אשר נגע בבשרו התפעל אלישע כל כך שעזב את הבקר ורץ אחרי אליהו, ושאל אליו רשות ללכת לנשק אביו ואמו ולקחת רשות מהם ואז ילך אחריו, ואליהו השיבו לך שוב כי מה עשיתי לך, ופירשו המפרשים שהיה זה לנסותו מה יעשה, ושלכן אמר לך לשלום כי אני לא עשיתי בך דבר ראוי שבעבורו תלך אחרי. ויותר נכון לפרש מלת מה מלשון גדולה, כמו (תלים ל"א כ') מה רב טובך, ויאמר לך שוב, רצה לומר לך לנשק אביך ואמך כאשר אמרת ושוב מיד, אחרי שדבר גדול עשיתי לך אין ראוי שתשליכהו אחרי גוך, (כא) וכן עשה אלישע. והיה שמחתו ללכת אחרי אליהו כל כך שעשה סעודה להעם אשר היו אתו בחרישה והאכילם אותו צמד בקר שהיה אלישע חורש בו ויפטר מהם בשמחה, וילך אחרי אליהו וישרתהו, והשירות הזה לנביאים לא היה כי אם לשבאמצעותם תחול הנבואה על משרתיהם, אעפ"י שלא יהיו מוכנים אליו כראוי. וחז"ל (ברכות ז' ע"ב) אמרו גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, והיה זה לפי שהמשרת יתמיד עם האדון ויהיה תלמידו ומשרתו, ובאמצעות אליהו נחה רוח אלקי' על אלישע, כמו שבאמצעות משה נחה רוח הקדש על יהושע משרתו: ואחרי פירוש פסוקי הפרשה ראוי שנתעסק בהתר הספק החמשי אשר העירותי מהבדל נבואה מרע"ה מאליהו הנביא ולא הותר עד הנה, ונאמר שהנה חז"ל בפסיקתא רבתי (עיין ילקוט ח"ב רמז ר"ט) אמרו בדרוש הזה דברים ראוי שיושגחו מאד, והם אלו. זש"ה (הושע י"ב י"ד) ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר, ובנביא העלה ה', זה משה, ובנביא נשמר זה אליהו. את מוצא שני נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון, ושניהם גואלין את ישראל, בשליחות משה נגאלו ממצרים, שנאמר (שמות ג' י') ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגומר, ואליהו לעתיד לבא, שנאמר (מלאכי ד' ה') הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא. משה גאלם ממצרי' תחלה ועוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים, ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום עוד אינם חוזרים ומשתעבדים, אלא יושעו תשועת עולמים. משה היה נביא ואליהו נביא. משה נקרא איש האלהים, ואליהו נקרא איש האלהים. משה עלה למעלה, שנאמר (שמות י"ט ג') ומשה עלה אל האלקים, ואליהו עלה למעלה, שנאמר ויהי בהעלות השם את אליהו. משה הרג המצרי, ואליהו הרג את נביאי הבעל. משה נתכלכל על ידי נשים, שנאמר (שם ב' כ') קראן לו ויאכל לחם, ואליהו נתכלכל על ידי הצרפית, שנאמר לקחי לי פת לחם. משה ברח מפני פרעה, ואליהו ברח מפני איזבל. משה ברח ובא לבאר, ואליהו ברח ובא לבאר, שנאמר ויבא באר שבע. משה אמר (במדב' ט"ז) אם כמות כל אדם ימותון אלה, ואליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר. במשה ויעבור ה' על פניו, ובאליהו והנה ה' עובר. במשה וישמע את הקול, ובאליהו והנה אליו קול. משה כנס את ישראל לפני הר סיני, ואליהו כנסם להר הכרמל. משה בער ע"ז שנאמר (שמות ל"ב כ"ז) שימו איש חרבו על ירכו, ואליהו בער עובדי ע"ז ותפש נביאי הבעל ושחטם. משה קרא מי ליי' אלי, ואליהו ויאמר לכל העם גשו נא אלי. משה נטמן במערה ושמתיך בנקרת הצור, ואליהו נטמן במערה ויבא אל המערה וילן שם. משה ויבא עד הר האלקים, ואליהו בא אל הר האלקים. משה בא למדבר, ואליהו בא למדבר. משה השיח עמו על ידי מלאך שנאמר (שם ג' ב') וירא מלאך ה' אליו, ואליהו והנה זה מלאך. משה (שם ל"ד כ"ח) ארבעים יום וארבעים לילה לא אכל, ואליהו וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום ומ' לילה. משה התפלל על ישראל אל תשחת עמך, ואליהו התפלל ענני ה' ענני. משה תפש זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל, ואליהו שתים עשרה אבנים וגומר ישראל יהיה שמך. משה קבלו את ישראל על ידו אהבתו של מקום, שנאמר (שם כ"ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואליהו קבלו על ידו ואמרו ה' הוא האלקים. משה עשה משכן כבית סאתים זרע, וכן אליהו. משה כשבנה את המזבח בנה אותו שתים עשרה אבנים כמספר בני ישראל, וכן אליהו ויבן את האבנים בשם ה' עד כאן: הורו בדבריהם שנתדמה אליהו במעלה ובשלמות לאדוננו משה בארבעה ועשרי' דברי' אלו אשר זכרו. ותמהתי מהם איך לא זכרו בכללם גם כן דמוים אחרים נמצאו ביניהם בנסים מופלאים, והם קריעת ים סוף שעשה משה שידמה אל קריעת הירדן אשר עשה אליהו, והורדת האש מן השמים שהוריד הקדוש ברוך הוא על ידי משה ביום השמיני למלואים וכן באליהו, וגם כן למה לא זכרו דמוי אחר, והוא שמשה הסתיר פניו כי ירא מהביט אל האלקים וכן אליהו שנאמר וילט פניו באדרתו, ואולי הביט וילט פניו באדרתו שנתבייש ממה שהוכיחו השם יתברך כמו שפירשתי ולכן לא זכרוהו: ומה שראוי שנאמר בהתר הספק העצום הזה כלו הוא, שעם היות שזכרו חז"ל הדמויים האלה שהיו בין משה ואליהו, הנה לא אמרו שהיו שניהם שוים ומתדמים בענינם, ולא קבלו שהיה אליהו שוה אל משה במעלת הנבואה בהפך מה שהעידה התורה (דברים ל"ד י'), כי ברור היה אצלם שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, ושעם היות שאליהו נתדמה אליו בהרבה מהדמוייים, הנה לא היה מעלתו כמעלת אדון הנביאים, וגם באותם הדמויים לא היו שניהם שוים בהם, ולביאור זה הנה אנכי בא לבאר הדברים ההם אחד לאחד אשר נתדמו בהם שני הנביאים האלה, לבאר איך היה מעלת כל אחד מהם באותו דמוי, ואחרי זה אבאר דברים אחרים מהמעלה שנמצאו באליהו ולא נמצאו במשה, ואבאר ענינם שאינו מה שיחייב היות אליהו גדול ולא שוה בנבואה כמשה עליו השלום, ואזכור אחרי זה המעלות האמתיות עצמיות בנבואה שהיו באדוננו משה ולא נמצאו באליהו, להכריח שלא קם נביא עוד בישראל כמשה. ואומר שהדמויים האלה אשר זכרו חז"ל, יש מהם שנים עשר שאינם מורים על מעלת הנבואה ולא על שלמותה, עם היות שיורו על יושר המדות ושבח המעשים, כמו מה שאמרו שמשה הרג את המצרי, ושנתכלכל על ידי נשים ושברח מפני פרעה, ושבא לבאר, ושבער ע"ז מן הארץ, ושקרא לבני ישראל מי ליי' אלי, ושהלך במדבר, ושבא אל הר חורב, ושהתפלל על ישראל, ושתפש זכות אבות בתפלתו, ושעשה המשכן סאתים זרע, ושבנה המזבח של י"ב אבנים, כי המעשים האלה כלם כבר יעשה אותם האדם מזולת שיהיה נביא, וכמה מהמלכים אנשי חיל יראי אלקים ביערו הע"ז מן הארץ והרגו אנשים וישראל כלו הלך במדבר ובא אל הר חורב, והתפללו חסידים הרבה על ישראל ותפשו זכות אבות בידיהם, ועשו שאר המעשים אשר זכרו ולא היו נביאים, ולכן אינו מהתימה אם יתדמה בשווי אליהו אל משה אדוננו בדברים האלה, וכל שכן שגם בהם כשנתבונן נראה הפרש הגדול שהיה ביניהם, כי משה הרג את המצרי בהיותו ילד ורך ויחידי עמו בשדה והתגבר עליו, ואליהו הרג נביאי הבעל לפי שישראל כלם תפשו אותם והם היו עוזרים במיתתם. ומשה עם היות שאמר יתרו לבנותיו קראן לו ויאכל לחם, הנה לא נתכלכל מהנשים כי אם משל יתרו אביהם, וגם לא על דרך צדקה ממנו כי אם בשכרו שהיה רועה את צאנו, מה שבאליהו לא היה כן, כי באמת נתכלכל פעם א' מאשר היה לאשה הצרפית. ואם משה ברח מפני פרעה היה זה קודם שיתנבא, כי אחרי שניבא והיה דבר ה' אתו לא ירא ולא פחד ממנו ולא ברח מפניו עם היותו מלך ואיש חיל, אמנם אליהו ברח מפני איזבל שהיתה אשה בהיותו נביא ליי'. ואם נאמר במשה שבא אל הבאר, תראה שאמר הכתוב בו לשון ישיבה (שמות ב' ט"ו) וישב על הבאר, וגם היה זה רמז על השגת החכמות הנמשלות בבאר ואמר בו לשון ישיבה בנוי על שלמות השגתו, ואמר עם זה ויושיען וישק את צאנם, להיותו המושיע והגואל והמשקה את העם התורה והמצוות, אמנם באליהו לא נאמר לשון ישיבה ולא לשון תשועה והשקאה, כי אם לבד ויבא אל באר שבע. אם משה בער הע"ז במעשה העגל, היה שלא נשאר בישראל אפילו אחד מהם, אמנם אליהו בער הנביאים שהיו מנבאים לבעל ונשארו בישראל רובם עובדי ע"ז, וכמו שיראה מתוך הספור. משה אמר מי ליי' אלי ולא היו אחד מכל אשר התקרבו אליו עובד ע"ז, כמו שאמר (שם ל"ב כ"ו) ויאספו אליו כל בני לוי, אמנם אשר נגשו אל אליהו היו רעים וחטאים מאד, ומה לתבן את הבר? אם משה הלך במדבר, היה זה כמלך על ישראל, והיה הליכתו שמה ארבעים שנה עם רוב הנבואות והנסים שנעשו שמה, אמנם אליהו הלך במדבר יחידי ומתנכר עני ודל ארבעים יום, שהיה יום לשנה ממה שהלך משה. אם בא משה אל הר האלקים, היה שקרא השם יתברך אותו וששכן עליו הענן וכבוד ה' לעיני כל העם וישב שם ארבעים יום וארבעים לילה, אמנם אליהו בא שמה מדעתו מבלי קריאה, כל שכן שצוהו השם שיצא משם ושישוב לדרכו ולא עמד בהר כי אם יום אחד ולילה אחת. אם משה התפלל אל האלקים, היה על כפרת עמו ועל סליחתם, ואליהו התפלל כפי דעת חכמינו ז"ל והמפרשים כלם על נקמתם וענשם. אם משה תפש זכות אבות, היה לטעון נגד השם על שבועתם, כמו שאמר (שם שם י"ג) אשר נשבעת להם בך, אמנם אליהו אמר לבד ה' אלקי אברהם יצחק וישראל ולא טען שבועתו ולא זכות אחר. אם משה עשה משכן, הנה הוריד שמה הענן וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, ואליהו כשבנה המזבח עם היותו סאתים זרע לא שכן עליו הענן ואל באהו שם קול. אם משה בנה מזבח מי"ב אבני', היה במצות השם והיה אותו המז' קיים לדורו' והמזבח אשר עשה אליהו היה חוץ מהמקדש ולא העלו עליו עוד עולות ולא היה במצות השם יתברך. הנה התבאר שגם בדברים האלה שאינם מעצם הנבואה ומעלתה לא נשתוה מעלת אליהו למעלת משה. ואמנם בשאר הדברים שזכרו הענין יותר מבואר בהם, אם הגאולה הנה משה גאל את ישראל גאולה שלמה, אם גופנית מתחת סבלות מצרים, ואם גאולה נפשיית באמונותיהם מפאת התורה אשר נתן להם בסיני, ואליהו בזמן הגאולה לא זכר הכתוב שהוא יגאל ויושיע את ישראל, כי אין אליהו המשיח המיועד מהנביאים, כי אם שיבא קודם יום השם הגדו' והנורא ויפנה דרך לפניו. אמרו שנקרא משה נביא ואליהו גם כן, ואתה רואה שכל שאר הנביאים נקראו כן, אבל כתבו החכמים ששם נביא נאמר על משה, ועל זולתו מהנביאים בשתוף השם, ומהם אמרו שהיה השם בהם בספוק ולא אמר אדם שיהיו נקראים נביאים בשם מוסכם בדמוי שוה. אמרו שנקרא משה איש האלקים ואליהו גם כן, וגם זה נאמר עליהם בשתוף בשם נביא, והנה אלישע ואלקנה ועדו וזולתם מהנביאים נקראו כן, וכמו שאמרו חז"ל בספרי (א"ה לא מצאתי ענין בספרי, אמנם בסדר עולם סוף פרק כ' מצאתי מעט ממנו ודוק:) עשרה נקראו איש האלקים. אמרו שמשה עלה אל האלקים, ואליהו עלה בסערה השמימה ואין בזה שווי ולא הדמו', לפי שמשה עלה אל האלקים, ר"ל שנתדבק בו יתברך בהיותו באלה החיים הגשמיים, וברדת השם על הר סיני ויקרא אל משה מתוך הענן ושב אל המחנה, כי הענינים המדיניים לא היו מפרידים דבקותו, ואליהו עלה לשמים בעת מותו כשאר החסידים, וכמו שנאמר בחנוך (בראשית ה' כ"ד), והיה ענין עלייתו כמו שיתבאר, והיה הנס האלקי יותר גדול לאין שיעור בהתדבקותו בהיותו בזה העולם חי בגוף ונפש ובהדבקו עמו יתברך לא במלאך, משישוער בהפרדו מאלה החיים, כי הנפשות כלם ישארו אחר המות והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. אמרו שמשה אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ושאליהו גם כן אמר חי השם אם יהיה טל ומטר, וענין מאמרם זה שהיה שלמותם כל כך גדול שהמה יגזרו על הדברים הטבעיים ונתקיימו גזרותיהם מבלתי שיתפללו לשם יתברך עליו כלל, לפי שחומר העול' היה משועבד אליה', האמנם ואם נמצא כזה בשניהם, הנה תתחלף חלוף רב, לפי שמשה גזר בדבר הפך המנהג הטבעי, והוא פתיחת פי הארץ, ונעשה זה לכבודו, ולא היה זה נכתב בתורה ונעשה דברו, אבל אליהו גזר על עצירת הגשמים שאינו בהפך הטבע ועשאו לכבוד השם והיה כתוב בתורה (דברים י"ח י"ז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר, לפי שהיו ישראל עובדי עבודה זרה, ולכן לא יורה ענינו כל כך מהמעלה כמו שיור' מה שגז' משה לכבודו או לכבוד אהרן אחיו שהיה קרח חולק על כהנותו. אמר במשה ויעבור ה' על פניו והראהו י"ג מדותיו, ומה שלא ראה אדם לפניו ולאחריו מסדר המציאו' וקשרו והדברים הנמשכים ממנו יתברך, כמו (שמות ל"ג י"ט) שאמר אני אעביר כל טובי וגומר, ונאמר באליהו והנה ה' עובר, ולא שמע המדות כי אם מה שהוכיחו על מעשיו והודיעו שהיה השם יתברך עובר על פשעיו באהבה כמו שפירשתי. ואמר במשה וישמע את הקול ונאמר גם כן באליהו, אבל קול משה היה מעל הכפורת מבין שני הכרובים והיה קול אלקי ונבואה עליונה מגעת אליו מאתו יתברך בלי אמצעי, והקול הנאמר באליהו היה קול נברא, כדמות הקול ששמעו ישראל בסיני שהיה קול מוחש מגיע לאזניהם, וכקול אשר שמע שמואל בתחלת נבואתו, והיה ע"י מלאך לפי שנבואתו היה ע"י מלאך כמו שיתבאר. וכבר זכר הרב המורה בפרק ל"ו ח"א כמה יש מההפרש בין קול משה לקול העם. אמרו משה הכניס את ישראל להר סיני ואליהו הכניסם להר הכרמל, אבל במשה באותה הכנסה נתן להם התורה ושמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, והיו כלם נביאים באותה שעה, וישראל בהר הכרמל עם היות שאמרו בפירוש ה' הוא האלקים נשארו עובדי ע"ז כמו שהיו קודם לכן. אמרו משה דבר עמו המלאך ואליהו גם כן, אבל המלאך נראה למשה בתחלת נבואתו בסנה ועוד לא נראה אליו, ולא היתה נבואתו על ידי מלאך כי אם מאתו יתברך בלי אמצעי, ואליהו נראה אליו המלאך באחרית ימיו, לפי שתמיד התנבא על ידו, אם במדבר והנה זה מלאך וגו' וישב מלאך ה' וגו', ואם אחרי כן (מלכי' ב' א' ג' ט"ו) ומלאך ה' אל אליהו. אמרו משה נטמן במערה ואליהו גם כן, אבל משה נכנס שמה במצות הש"י שקראו וצוה אותו שיבא שמה, והיה זה ביום המעמד הנבחר בהיות השכינה וענן הכבוד שור' על ההר, ואליהו בא שמ' מדעתו ובחירתו ולא בשע' שהיה השכינה על ההר, וצוהו השם יתברך שיצא משם ושלא היה הוא ראוי לשבת באותו מקום, כמו שפירשתי בפסוק מה לך פה אליהו. אמרו משה עמד ארבעים יום וארבעים לילה בלא מאכל, ואליהו וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, וכמה מההפרש היה בנס זה כשיתבונן בעיון הטוב, כי הנה באליהו אמר בכח האכילה ההיא ולא אמר בכח המשקה ההוא, לפי שלא נעדר ממנו המשקה, ולכן היה שאמר לו המלאך שתי הפעמים קום אכול ולא אמר לו שתה עם היות שם מים ולחם, לפי שלא נעדר ממנו המשקה כמו שנעדר במשה שאמר ומים לא שתה, וגם האכילה בא במשה בשלילה מוחלטת, לחם לא אכל, ולא נאמר כן באליהו, כי לא שלל הכתוב שלא אכל כל אותו זמן, אבל אמר וילך בכח האכילה ההיא, וענינו אצלי שאליהו היה זקן וחלוש ולבו יחל בקרבו ואימות מות נפלו עליו, וביום הראשון שהלך במדבר ענה בדרך כחו וישאל את נפשו למות, ולכן היה בלתי אפש' בהיותו אוכל ושות' שיתמיד וילך לרגלו עוד כל כך מהדרך ארבעים יום וארבעים לילה, ומפני זה הוצרך יתברך להאכילו לחם אבירים ומזון אלקי לא להעדר המזון הנהוג כי אם כדי לאמצו ולהוליד בו כח וחוזק רב שיוכל לסבול ענוי הדרך ועמלו, ועם היות המאכל ההוא כצורת עוגת רצפים וצפחת מים, הנה אותו הלחם היה מן השמים והמים היו ממעיני הישועה ודבר אלקי היה לא טבעי, ומפני כן קנה ממנו אומץ רב להתמדת דרכו, וזהו אמרו וילך בכח האכילה ההיא, לא שיאמר שלא אכל אחרי כן כי אם שקנה מאותו מאכל כח מופלג בו ירוץ ולא יעף, מה שלא היה עושה אם לא היה אוכל אותו אעפ"י שיאכל המאכל הטבעי, כי רבים מהאנשים יאכלו וישתו ולא יוכלו ללכת ברגליהם דרך רב, כל שכן הזקנים, ומפני זה בא להגיד שקנה אליהו מאותה האכילה כח ואומץ כל כך גדול שהלך לרגלו ארבעים יום וארבעים לילה בלי חולשה ויגיעה, וזה לא ישלול שהיה אוכל באותו זמן כדרכו ומנהגו, כי עם היות הליכתו במדבר כבר נמצא שמה מאכל מים במקומות מיוחדים שיאכלו העוברים שמה. אמרו עוד שמשה קבלו ישראל על ידו אהבת המקום ואמרו נעשה ונשמע, ושאליהו גם כן שאמרו ה' הוא האלקים, אבל ההפרש גם בזה כבר התבאר ממה שאמרתי, שבזמן משה קבלו אהבה האלקית בכל לב ובכל נפש באותו מעמד, אמנם באליהו עם היות שאמרו ישראל בהר הכרמל ה' הוא האלקים בפיהם, הנה לא נמנעו מפני שזה מעבוד הע"ז שהיו עובדים, וכמו שיעיד הכתוב עליו. הנה התבאר מכל זה שהדמויים שזכרו חז"ל שהיו בין משה ואליהו, לא היו בהשואה כי אם בפחות ויתר רב על דרך הספוק או השתוף. ואמנם בדמויים שלא זכרו חז"ל, הנה קריעת ים סוף שעשה משה אינו דומה לקריעת הירדן שעשה אליהו, לפי שהיה ים סוף עמוק מהירדן לאין שעור, ונצבו מים כמו נד נוזלים ונטבעו המצריים בתוכו באותו עת שהיו ישראל יוצאים לרוחה, וכמו שאחז"ל (פרקי אבות פ"ה מ"ד) שעשרה נסי' נעשו על הים, (ועיין ד"ר דף רצ"ח ע"ג) ועם זה ראת' שפח' על הי' מה שלא ראה יחזקאל, ובקריעת הירדן לא דבר מזה. ואמנם בענין האש שירד על המזבח ביום השמיני למלואים והורידו אליהו גם כן בהר הכרמל, הנה לא התפלל משה ע"ה עליו כמו שעשה אליהו, והשם יתברך מעצמו הוריד האש על המזבח, להודיעם ששעה אל מנחתם וקבל קרבנותם ברצון, והנס הזה אם היות שנעשה בפני משה הנה לא יוחס אליו, ויותר ראוי הוא שיוחס אל אהרן שהוא היה הכהן הגדול המקריב ביום ההוא, והנה לדוד נעשה נס כזה בגורן ארונ', ולשלמה בחנוכת המזבח, וכמו שלא ימשך מזה שיהיו דוד ושלמה שוים למשה במדרגת הנבואה, ככה נאמר באליהו, שעם היות שירד אש על המזבח אשר בנה, לא ימשך שהיה מדרגתו בנבואה שוה למדרגת משה כי אם למדרגת אהרן לא זולת זה, ולהיות שני הנסים האלה בלתי מורים על מעלת אליהו היותה כמעלת משה, היה שלא זכרו אותם חז"ל בכלל שאר הדמויים. וכבר יאמר אומר שנתעלה מעלת אליהו על מעלת משה במעשה נסים מפאת בן הצרפית שהחיה אליהו, מה שלא מצאנו במשה שיעשה תחיית המתים, ומעלותו בסערה השמימה שהם הדברים היותר נרשמים וגדולים שנמצאו באליהו ולא נמצאו במש' ע"ה, אבל אני כב' כתבתי בספר מחזה שדי (דף כ"ב ע"ב), וגם כן בפי' ספר יהושע (יהוש' י' י"ב) על שמש בגבעון דום, שהנסים אינם משיגים עצמיים בנבוא' לשתהיה מדרגתה כפי מדרגת הנסים אשר יעשה הנביא, וכמו שכתב הרב בס' המדע (הלכות יסודי התורה פ"ח), משה רבי' לא האמינו בו ישראל מפני האותות, כי כל מה שעשה מפני הצורך וההכרח עשאו, ופרשתי פסוק התורה (דברים ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר לכל האותות והמופתים, וידוע שאליהו לא החיה את בן הצרפית מעצמו, אבל התפלל לש"י שיחייהו והוא יתברך החיה אותו לכבוד אליהו, ואם היה שהביא ההכרח לאליהו שיתפלל על תחיית בן הצרפית, לפי שהיה מתגורר עמה בבית והיתה צועקת שביאתו שמה המית את בנה, ולמשה לא הביא הצורך לעשו' כזה, האם מפני זה נחשוב שתהי' מדרג' אליהו למעלה ממדרג' משה? הנה נס מכת בכורו' שעש' משה במצרים ומבני ישראל לא מת עד אחד, האם היה קטון מתחית המתים? והנה ההפסד בזולת הסבות הטבעיות כהויה בזולת סבותיה, וכן נס הדבר שהיה במקנה מצרים וממקנה ישראל לא מת עד אחד, והנה אלישע עשה גם כן נס תחיית המתים בבן השונמית, ואחר מותו עשו עצמותיו תחיית המתים באיש אשר נקבר אצלו, וכן ספר הכתוב שעשה נסים אחרים שלא עשה אליהו ולא עשה משה, כמו שבא בספוריו, וכן ישעיהו עשה נסים אחרים שלא עשה משה ואליהו, ולא נאמר מפני זה שגדלה מעלתו ממעלת משה ואליהו. ואמנם עלות אליהו בסערה השמימה, אף שנבינהו כפשוטו שעלה לגרמים השמימיים, יותר נפלא הוא מה שנאמר במשה שעלה אל האלקים, שהוא מניע השמים והבורא אותם, כל שכן כי כבר כתבו המפרשים כלם פה אחד שאין ראוי שנחשוב שעלה אליהו לשמים בגופו, כי לא יכנסו הגופות השפלים בתוך הגרמים השמימיים, אבל שנאמר שמים באותו מקום על החלק העליון מיסוד האויר, כמו (דברים ט' א') ערים גדולות ובצורות בשמים, (בראשית י"א ד') ומגדל וראשו בשמים, (דברים כ"ח י"ב) את אוצרו הטוב את השמים, ושהיה ענינו שהשם רצה שלא ימות בארץ כי אם שיעלה רוח אלקים באויר ושם ישרף גופו ובגדיו, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והיה זה לסבה שאזכור שמה, וגם היתה פרידתו ועלייתו בסערה, לפי שכל ימיו וגם בעת מותו בסערה ישופנו וענה ה' אותו מן הסערה, מה שלא היה במשה אדוננו, שלא כהתה עינו ולא נס ליחה, ולא היה רואה סערה ולא צער כלל בעת דבקותו ונבואתו, והיות הפרדת נפשו מגופו באויר ולא בארץ עם ההתבוננות אינו מעלה ולא יתרון במדרגת הנבואה ממשה שנקבר בגי ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, ואם משה נגנז גופו בבטן האדמה שלא ידע איש אותו, ככה תראה שנגנז ארון הברית אשר היו בו לחות האבנים והתורה כלה, ומי המונע שלא יהיה זה מעלה רמה ונשאה מהשרפה שנשרף אליהו באויר או באש? כי הנה לא נשרף הארון אבל נגנז, והוא המורה שהגניזה באותו אופן גדולה מהשרפה, כל שכן שלא ידע אדם באיזה אופן נקבר מרע"ה וענין גניזתו איך היתה, והוא הנרצה באומרו (דברים ל"ד ו') ולא ידע איש את קבורתו, שלא אמר את קברו אלא את קבורתו, רוצה לומר באיזה אופן נקבר, אם נשאר שמה תחת הארץ או עבר למקום אחר משם. וכבר אחז"ל (סוטה ה' ע"א) משה לא מת אבל עלה ומשמש ברקיע, וכן אמרו במסכת סוכה פ"ק (דף ה' ע"א), תאני ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תלים קט"ו ט"ז) השמים שמים ליי' והארץ נתן לבני האדם, והא כתי' (שמות י"ט כ') וירד ה' על הר סיני? למעלה מעשרה, והא כתי' (זכרי' י"ד ד') ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים? למעלה מעשרה, והא כתיב ויעל אליהו בסערה השמימה? למטה מעשרה וגומר. הנך רואה בדבריהם שזכרו במשה עלייה למרום כמות שזכרוהו באליהו, וכן סבר ר' יוסי שלא עלה אליהו למעלה. ואמנם מה הנרצה אצלם בלמטה מעשרה או למעלה מעשרה, הנה אין זה מקומו, וכבר הרחבתי בדרוש הזה בספר מחזה שדי אשר לי: והעולה מכל זה הוא שלא מצאנו באליהו שלמות ומעלה יורה על יתרון מדרגתו ממדרגת אדון הנביאים ע"ה ולא דומה ושוה אליו, כ"ש שמצאנו במשה אדוננו דברי' עצמיים בנבואה ומעלותיה שלא זכה אליהם אליהו ולא אדם אחר. אם ראשונה בהיות נבואת משה מאת ה' פנים בפנים פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו בלי אמצעי כלל, ונבואת אליהו ושאר הנביאים כלם היה על ידי אמצעי, וזהו ההבדל העליון מכל ההבדלים שנבא משה מאת הסבה הראשונה ושאר הנביאים כלם היו מנבאים ע"י השכל הפועל. ועוד שהיה נבואת משה שורה עליו בהקיץ ביום מעל הכפור' מבין שני הכרובי', ונבואת שאר הנביאים היה תמיד בחלום או במראה ותרדמה נופלת עליהם, כמו שאמר יתברך לאהרן ומרים (במדבר י"ב ו') אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו. שאר הנביאים (ואליהו מכללם) כשהיו מתנבאים היו מתפעלים וישיגם חרדה גדולה, כמו שנאמר בדניאל (דניאל י' ח') והודי נהפך עלי למשחית, ולכן אליהו ראה הרוח והרעש והאש והסערה בלקיחתו להורות על זה גם כן, לפי שכלם היו מנבאים על ידי הכח המדמה, ולזה היו ממשלי משלים כפי הרכבות דמיוניהם, ומשה היה מנבא בלי הפעלות חמרו ובהשתמשות חושיו, כמו שאמר (שמות ל"ג י"א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגומר, לפי שלא היה כחו המדמה משתמש בנבואתו. שאר הנביאים ואליהו גם כן לא היו מתנבאים כל עת שהיו רוצים להנבא כי אם כאשר היתה שורה עליהם הנבואה, הלא תראה אליהו שהיה מצטער על שלא היה מגיע אליו הנבואה, עד שפני זה שם לדרך פעמיו ובא אל הר חורב ונטמן במערה, אמנם משה היה מנבא בכל עת שירצה, כמו שאמר (במדבר ט' ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה', והיה זה לפי שאליהו וכל שאר הנביאים לא היו תמיד מוכנים לנבואה, אבל היו צריכים להכין עצמם אליה ומשה היה מוכן תמיד, וכמו שביאר זה כלו הרב בפירוש המשנה (הלכות יסודי התורה פ"ח). עוד אומר שהמדרגה היותר עליונה שבנבואה היא קבול הלחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים ועם זה נתינת התורה, כי הוא השלמות העליון הכולל לאומה והנצחי לעד, וזה יוחד בו אדוננו משה ולא השתתף בו נביא אחר, כי תכלית נבואת שאר הנביאים היו על קיום תורת משה, כמו שאמר אחרון הנביאים (מלאכי ד' ד') זכרו תורת משה עבדי, ומה שיורה על נבואת משה עליו השלום היותה חוץ מהנהוג הטבעי ובדרך נס נפלא, הוא ישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, ולא נפרד מהדבקות האלקי אפילו דק אחד, והיתה זאת העמידה בזה האופן הנפלא שלשה פעמים בכל אחת מהם מ' יום וארבעים לילה בלי מאכל ומשתה ובלי שינה ושאר הדברים ההכרחיים לחי, ובסוף העמידה האחרונה קרן אור פניו המופלא. עוד מצאנו במשה שמהתהפכות ניצוץ זוהרו ושפע נבואתו נבאו שבעים הזקנים, וגם ישראל כלו ששים רבוא נבאו באמצעותו, ולרוב השפע האלקי הנשפע עליו היה מגיע לכל הקרובים אליו, מה שלא מצאנו בשו' נבי' אחר, והיה גם כן מקדושתו כל כך שעל ידי תפלתו נתכפר עון העגל ושב השם משליחות המלאך, ועל ידו שרה השכינה בישראל שהוא המופלא שבנסי', והתמידה ארבעים שנה בקרב ישראל מה שלא עשו שאר הנביאים. משה עשה מלחמת עמלק ומלחמת מדין ומלחמת סיחון ועוג ברצון אלקי מופלג, ולא עשה אליהו דבר מזה במלחמות. ואמנם מעלת שאר הנסים הנה נסי מצרים בכמותם וגדלם והיותם לעיני הכת המנגד' (כמו שכב' הר' המור') גדלו על נסי שאר הנביאי', ונס המן שהתמיד מ' שנה ונכללו בו נסים נפלאים לא נעשה נס יערוך אליו בכל הזמנים, סוף דבר מעלת משה אדוננו בנבואה ובנסים, כבר העידה התורה עליו במה שאין בו ספק, באמרו (דברים ל"ד י', י"א, י"ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה עוד אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל: