א וּמַֽלְכַּת־שְׁבָ֗א שֹׁמַ֛עַת אֶת־שֵׁ֥מַע שְׁלֹמֹ֖ה לְשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וַתָּבֹ֥א לְנַסֹּת֖וֹ בְּחִידֽוֹת׃ ב וַתָּבֹ֣א יְרוּשָׁלְַ֗מָה בְּחַיִל֮ כָּבֵ֣ד מְאֹד֒ גְּ֠מַלִּים נֹשְׂאִ֨ים בְּשָׂמִ֧ים וְזָהָ֛ב רַב־מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה וַתָּבֹא֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־לְבָבָֽהּ׃ ג וַיַּגֶּד־לָ֥הּ שְׁלֹמֹ֖ה אֶת־כָּל־דְּבָרֶ֑יהָ לֹֽא־הָיָ֤ה דָּבָר֙ נֶעְלָ֣ם מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א הִגִּ֖יד לָֽהּ׃ ד וַתֵּ֙רֶא֙ מַֽלְכַּת־שְׁבָ֔א אֵ֖ת כָּל־חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁ֥ר בָּנָֽה׃ ה וּמַאֲכַ֣ל שֻׁלְחָנ֡וֹ וּמוֹשַׁ֣ב עֲבָדָיו֩ וּמַעֲמַ֨ד משרתו (מְשָׁרְתָ֜יו) וּמַלְבֻּֽשֵׁיהֶם֙ וּמַשְׁקָ֔יו וְעֹ֣לָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַעֲלֶ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וְלֹא־הָ֥יָה בָ֛הּ ע֖וֹד רֽוּחַ׃ ו וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֱמֶת֙ הָיָ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתִּי בְּאַרְצִ֑י עַל־דְּבָרֶ֖יךָ וְעַל־חָכְמָתֶֽךָ׃ ז וְלֹֽא־הֶאֱמַ֣נְתִּי לַדְּבָרִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־בָּ֙אתִי֙ וַתִּרְאֶ֣ינָה עֵינַ֔י וְהִנֵּ֥ה לֹֽא־הֻגַּד־לִ֖י הַחֵ֑צִי הוֹסַ֤פְתָּ חָכְמָה֙ וָט֔וֹב אֶל־הַשְּׁמוּעָ֖ה אֲשֶׁ֥ר שָׁמָֽעְתִּי׃ ח אַשְׁרֵ֣י אֲנָשֶׁ֔יךָ אַשְׁרֵ֖י עֲבָדֶ֣יךָ אֵ֑לֶּה הָֽעֹמְדִ֤ים לְפָנֶ֙יךָ֙ תָּמִ֔יד הַשֹּׁמְעִ֖ים אֶת־חָכְמָתֶֽךָ׃ ט יְהִ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּר֔וּךְ אֲשֶׁר֙ חָפֵ֣ץ בְּךָ֔ לְתִתְּךָ֖ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל בְּאַהֲבַ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְעֹלָ֔ם וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ י וַתִּתֵּ֨ן לַמֶּ֜לֶךְ מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֣ים ׀ כִּכַּ֣ר זָהָ֗ב וּבְשָׂמִ֛ים הַרְבֵּ֥ה מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה לֹא־בָא֩ כַבֹּ֨שֶׂם הַה֥וּא עוֹד֙ לָרֹ֔ב אֲשֶׁר־נָתְנָ֥ה מַֽלְכַּת־שְׁבָ֖א לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ יא וְגַם֙ אֳנִ֣י חִירָ֔ם אֲשֶׁר־נָשָׂ֥א זָהָ֖ב מֵאוֹפִ֑יר הֵבִ֨יא מֵאֹפִ֜יר עֲצֵ֧י אַלְמֻגִּ֛ים הַרְבֵּ֥ה מְאֹ֖ד וְאֶ֥בֶן יְקָרָֽה׃ יב וַיַּ֣עַשׂ הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־עֲצֵ֨י הָאַלְמֻגִּ֜ים מִסְעָ֤ד לְבֵית־יְהוָה֙ וּלְבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְכִנֹּר֥וֹת וּנְבָלִ֖ים לַשָּׁרִ֑ים לֹ֣א בָֽא־כֵ֞ן עֲצֵ֤י אַלְמֻגִּים֙ וְלֹ֣א נִרְאָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ יג וְהַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה נָתַ֣ן לְמַֽלְכַּת־שְׁבָ֗א אֶת־כָּל־חֶפְצָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאָ֔לָה מִלְּבַד֙ אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־לָ֔הּ כְּיַ֖ד הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַתֵּ֛פֶן וַתֵּ֥לֶךְ לְאַרְצָ֖הּ הִ֥יא וַעֲבָדֶֽיהָ׃ יד וַֽיְהִי֙ מִשְׁקַ֣ל הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר־בָּ֥א לִשְׁלֹמֹ֖ה בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת שֵׁ֥שׁ מֵא֛וֹת שִׁשִּׁ֥ים וָשֵׁ֖שׁ כִּכַּ֥ר זָהָֽב׃ טו לְבַד֙ מֵאַנְשֵׁ֣י הַתָּרִ֔ים וּמִסְחַ֖ר הָרֹכְלִ֑ים וְכָל־מַלְכֵ֥י הָעֶ֖רֶב וּפַח֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ טז וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֧לֶךְ שְׁלֹמֹ֛ה מָאתַ֥יִם צִנָּ֖ה זָהָ֣ב שָׁח֑וּט שֵׁשׁ־מֵא֣וֹת זָהָ֔ב יַעֲלֶ֖ה עַל־הַצִּנָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ יז וּשְׁלֹשׁ־מֵא֤וֹת מָֽגִנִּים֙ זָהָ֣ב שָׁח֔וּט שְׁלֹ֤שֶׁת מָנִים֙ זָהָ֔ב יַעֲלֶ֖ה עַל־הַמָּגֵ֣ן הָאֶחָ֑ת וַיִּתְּנֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בֵּ֖ית יַ֥עַר הַלְּבָנֽוֹן׃ יח וַיַּ֧עַשׂ הַמֶּ֛לֶךְ כִּסֵּא־שֵׁ֖ן גָּד֑וֹל וַיְצַפֵּ֖הוּ זָהָ֥ב מוּפָֽז׃ יט שֵׁ֧שׁ מַעֲל֣וֹת לַכִּסֵּ֗ה וְרֹאשׁ־עָגֹ֤ל לַכִּסֵּה֙ מֵאַֽחֲרָ֔יו וְיָדֹ֛ת מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה אֶל־מְק֣וֹם הַשָּׁ֑בֶת וּשְׁנַ֣יִם אֲרָי֔וֹת עֹמְדִ֖ים אֵ֥צֶל הַיָּדֽוֹת׃ כ וּשְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר אֲרָיִ֗ים עֹמְדִ֥ים שָׁ֛ם עַל־שֵׁ֥שׁ הַֽמַּעֲל֖וֹת מִזֶּ֣ה וּמִזֶּ֑ה לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה כֵ֖ן לְכָל־מַמְלָכֽוֹת׃ כא וְ֠כֹל כְּלֵ֞י מַשְׁקֵ֨ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ זָהָ֔ב וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית־יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר אֵ֣ין כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה׃ כב כִּי֩ אֳנִ֨י תַרְשִׁ֤ישׁ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּיָּ֔ם עִ֖ם אֳנִ֣י חִירָ֑ם אַחַת֩ לְשָׁלֹ֨שׁ שָׁנִ֜ים תָּב֣וֹא ׀ אֳנִ֣י תַרְשִׁ֗ישׁ נֹֽשְׂאֵת֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף שֶׁנְהַבִּ֥ים וְקֹפִ֖ים וְתֻכִּיִּֽים׃ כג וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וּלְחָכְמָֽה׃ כד וְכָ֨ל־הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ׃ כה וְהֵ֣מָּה מְבִאִ֣ים אִ֣ישׁ מִנְחָת֡וֹ כְּלֵ֣י כֶסֶף֩ וּכְלֵ֨י זָהָ֤ב וּשְׂלָמוֹת֙ וְנֵ֣שֶׁק וּבְשָׂמִ֔ים סוּסִ֖ים וּפְרָדִ֑ים דְּבַר־שָׁנָ֖ה בְּשָׁנָֽה׃ כו וַיֶּאֱסֹ֣ף שְׁלֹמֹה֮ רֶ֣כֶב וּפָרָשִׁים֒ וַיְהִי־ל֗וֹ אֶ֤לֶף וְאַרְבַּע־מֵאוֹת֙ רֶ֔כֶב וּשְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף פָּֽרָשִׁ֑ים וַיַּנְחֵם֙ בְּעָרֵ֣י הָרֶ֔כֶב וְעִם־הַמֶּ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ כז וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֧לֶךְ אֶת־הַכֶּ֛סֶף בִּירוּשָׁלִַ֖ם כָּאֲבָנִ֑ים וְאֵ֣ת הָאֲרָזִ֗ים נָתַ֛ן כַּשִּׁקְמִ֥ים אֲשֶׁר־בַּשְּׁפֵלָ֖ה לָרֹֽב׃ כח וּמוֹצָ֧א הַסּוּסִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹ֖ה מִמִּצְרָ֑יִם וּמִקְוֵ֕ה סֹחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ יִקְח֥וּ מִקְוֵ֖ה בִּמְחִֽיר׃ כט וַֽ֠תַּעֲלֶה וַתֵּצֵ֨א מֶרְכָּבָ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ בְּשֵׁ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְס֖וּס בַּחֲמִשִּׁ֣ים וּמֵאָ֑ה וְ֠כֵן לְכָל־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וּלְמַלְכֵ֥י אֲרָ֖ם בְּיָדָ֥ם יֹצִֽאוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

חומת אנך

ר' חיים יוסף דוד אזולאי

פסוק א:
ומלכת שבא. פ"ק דבתרא א"ר יונתן כל האומר מלכת שבא אשה היתה אינו אלא טועה מאי מלכת שבא מלכותא דשבא. ופירש מהרש"א ז"ל כל האומר מלכת שבא אשה היתה פירוש דהיתה אשת המלך טועה. אלא היא בעצמה מלכה כמו שיש עוד היום מלכיות דאשה מולכת ומלכת שבא מלכותא דשבא ולעולם דאשה היתה:
פסוק א:
שומעת את שמע שלמה לשם ה'. פירוש דשומעת תדיר חכמת שלמה היא נפלאת וניכר שאינו דרך טבע חכמת אדם. אלא מאת ה' היתה וז"ש שמע שלמה לשם ה' דהכל אומרים דאינו חכמת אדם. רק כי ה' יתן חכמה להפליא. מפרשים:
פסוק א:
ותבא לנסותו בחידות. פירוש שמה שהיתה שומעת תמיד תהלתו ידעה שודאי מופלג הוא בחכמה וכדאי הוא לבא מארצה לראות אדם חכם כזה. אך לא האמינה בכל ולכן באה לנסותו בחידות:
פסוק ב:
ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה. אפשר דהגידה כל הענינים אשר עם לבבה אך בדרך רמז וראשי פרקים. ושלמה המלך ע"ה הגיד לה כל דבריה דברים שבלב כלם בשלימות:
פסוק ה:
ולא היה בה עוד רוח. פירוש שנצטערה מאד לראות חכמתו הנפלאה בכל ענין בבנין ומאכל ומשקה ומשרתים ואביזרייהו דמלבד חכמתו הגדיל לעשות בכל עניני העולם הנהוגים להנהיגם בחכמה וסדר מתוקן בחכמה נפלאה:
פסוק ו:
אמת היה הדבר וכו' על דבריך ועל חכמתך. אפשר דנודע דיש מי שהוא חכם לבו ולבו רחב אך עמוס בלשונו ולא יוכל להרחיב לשון כפי חכמתו. ויש לך אדם שהוא דברן ולשון מדברת גדולות. והשומע בעת השמיעה נראה כי דבריו בהשכל. וכמו רגע יתבונן כי חכמתו מעוטה ולא יש כל כך ממשות בדבריו. אבל האדם השלם פיו ולבו שוין אשר חנן אלהים לו לשון צח וברור ורחב. גם לבו לב חכם להפליא. וז"ש על דבריך ועל חכמתך כי אמרו דלשונך ודבריך יפים ורחבים כחכמתך. וז"ש על דבריך ועל חכמתך. א"נ אפשר דהכונה על דבריך פירוש עניניך ועל חכמתך דמלבד חכמתך בחכמות למודיות תוריות טבעיות. גם עניניך מסודרים הכל בחכמה רמה. וז"ש ולא האמנתי לדברים פירוש לחלוקת הדברים שהם ענינים גופניים ונהוגים שהכל יהיה בחכמה רבה אשר לא נראה כזה מעולם:
פסוק ח:
אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה. פירוש אשרי אנשיך שאתה ממתיק סוד עמהם בענינים עמוקים. ולא מיבעיא אנשיך המיוחדים אלא אפילו עבדיך המשרתים נאמר בהם אשרי כי אזנים להם וישמעו חכמתך תמיד:
פסוק ט:
באהבת ה' את ישראל לעולם. אפשר במ"ש המפרשים דמלכותה קרובה למדבר שעברו ישראל מ' שנה במדבר וראו אבותיהם הנסים והנפלאות אשר עשה ה' לישראל במדבר. והיינו דקאמרה באהבת ה' את ישראל לעולם דייקא שמתמיד להפליא חסדיו ממצרים ועד הנה:
פסוק י:
ותתן למלך מאה ועשרים ככר וכו' לא בא כבשם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה. לכאורה אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה נראה יתר ח"ו. ואפשר דידוע מ"ש בש"ס דאם אשה נתנה מנה לאדם חשוב לקיחתו חשיבה נתינה והנאה זו שיש לה שקבל מתנה ממנה חשיבא והויא מקודשת בהנאה זו. ולמדנו דלקיחת אדם חשוב הויא נתינה. הנה כי כן בתחילה כתיב ותתן למלך מאה ועשרים ככר דהיא חשבה שנתנה. אך לפי האמת לקיחת המלך היא מתנה. אך הבושם ליוקר מציאותו ולא נראה עוד אפילו מעט וכ"ש לרוב כמו שהביאה עתה כמו שפירשו קצת מפרשים. לכן כתיב נתנה מלכת שבא למלך דהא חשיבה מתנה דבל יראה ובל ימצא ולכן גבי הזהב כתיב סתם ותתן למלך כאדם דעלמא שנתן למלך דלא חשיב אבל גבי בושם כתיב נתנה מלכת שבא דחשיב והויא מתנה הראויה ממלכה למלך. א"נ בסגנון אחר דבזהב דיש לה היא עוד הרבה לא הזכיר שמה. אבל בבושם דאין זולתו ועם כל זה הסירתו ממנה שגם היא מלכה ונתנתו לשלמה המלך לכן כתיב בבושם אשר נתנה מלכת שבא לומר ראו שהסירתו ממנה שהיא מלכה וזו מיקריא נתינה. א"נ אפשר דזהב הוא דין ונתנה מאה ועשרים להגביר ק"ך צירופי אלהים. ויש מי שפירש דגבי הזהב כתיב ותתן למלך סתם דהיה על ידי שליח. אבל הבושם לחשיבותו נתנה בידה היא בעצמה ולכן גבי בושם כתיב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה שהיא בידה נתנתו:
פסוק יב:
מסעד לבית ה' ולבית המלך. פירוש במסילה העולה מביתו לבית ה'. מפרשים:
פסוק יב:
לא בא כן עצי אלמוגים וכו'. פירוש גדולים וחזקים וטובים כמותן:
פסוק יד:
ויהי משקל הזהב וכו' שש מאות ששים ושש ככר זהב. אפשר דרמזו לו מן השמים במנין זה שהוא בגימטריא תסו"ר כי בזה עבר על ולא יסור לבבו שהרבה כסף וזהב נשים סוסים:
פסוק כ:
לא נעשה כן לכל הממלכות. לא מיבעיא קודם שלמה המלך אלא אפילו שהוא בחכמתו תקן כסא זה לא יכלו אחרים לעשות כמעשהו ממנו ואמרו באגדה שנשבר רגל אחד ממנו ונתקבצו כל האומנים ולא יכלו לעשותו:
פסוק כא:
אין כסף. אפשר דהיה סובר שלמה הע"ה דכיון דבימיו היתה סיהרא באשלמותא והיא בחינת זהב לכן היו כל כליו זהב. אמנם האמת דצריך המשכת החסדים תמיד הרומזים לכסף:
פסוק כג:
לעושר ולחכמה. אפשר דהקדים העושר משום דקאמר ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ והמלכים עיקר דעתם בעושר. א"נ דהעושר לא שאל מה' כי אם החכמה ונתן לו גם העושר: