א וּמַֽלְכַּת־שְׁבָ֗א שֹׁמַ֛עַת אֶת־שֵׁ֥מַע שְׁלֹמֹ֖ה לְשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וַתָּבֹ֥א לְנַסֹּת֖וֹ בְּחִידֽוֹת׃ ב וַתָּבֹ֣א יְרוּשָׁלְַ֗מָה בְּחַיִל֮ כָּבֵ֣ד מְאֹד֒ גְּ֠מַלִּים נֹשְׂאִ֨ים בְּשָׂמִ֧ים וְזָהָ֛ב רַב־מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה וַתָּבֹא֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־לְבָבָֽהּ׃ ג וַיַּגֶּד־לָ֥הּ שְׁלֹמֹ֖ה אֶת־כָּל־דְּבָרֶ֑יהָ לֹֽא־הָיָ֤ה דָּבָר֙ נֶעְלָ֣ם מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א הִגִּ֖יד לָֽהּ׃ ד וַתֵּ֙רֶא֙ מַֽלְכַּת־שְׁבָ֔א אֵ֖ת כָּל־חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁ֥ר בָּנָֽה׃ ה וּמַאֲכַ֣ל שֻׁלְחָנ֡וֹ וּמוֹשַׁ֣ב עֲבָדָיו֩ וּמַעֲמַ֨ד משרתו (מְשָׁרְתָ֜יו) וּמַלְבֻּֽשֵׁיהֶם֙ וּמַשְׁקָ֔יו וְעֹ֣לָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַעֲלֶ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וְלֹא־הָ֥יָה בָ֛הּ ע֖וֹד רֽוּחַ׃ ו וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֱמֶת֙ הָיָ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתִּי בְּאַרְצִ֑י עַל־דְּבָרֶ֖יךָ וְעַל־חָכְמָתֶֽךָ׃ ז וְלֹֽא־הֶאֱמַ֣נְתִּי לַדְּבָרִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־בָּ֙אתִי֙ וַתִּרְאֶ֣ינָה עֵינַ֔י וְהִנֵּ֥ה לֹֽא־הֻגַּד־לִ֖י הַחֵ֑צִי הוֹסַ֤פְתָּ חָכְמָה֙ וָט֔וֹב אֶל־הַשְּׁמוּעָ֖ה אֲשֶׁ֥ר שָׁמָֽעְתִּי׃ ח אַשְׁרֵ֣י אֲנָשֶׁ֔יךָ אַשְׁרֵ֖י עֲבָדֶ֣יךָ אֵ֑לֶּה הָֽעֹמְדִ֤ים לְפָנֶ֙יךָ֙ תָּמִ֔יד הַשֹּׁמְעִ֖ים אֶת־חָכְמָתֶֽךָ׃ ט יְהִ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּר֔וּךְ אֲשֶׁר֙ חָפֵ֣ץ בְּךָ֔ לְתִתְּךָ֖ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל בְּאַהֲבַ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְעֹלָ֔ם וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ י וַתִּתֵּ֨ן לַמֶּ֜לֶךְ מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֣ים ׀ כִּכַּ֣ר זָהָ֗ב וּבְשָׂמִ֛ים הַרְבֵּ֥ה מְאֹ֖ד וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֑ה לֹא־בָא֩ כַבֹּ֨שֶׂם הַה֥וּא עוֹד֙ לָרֹ֔ב אֲשֶׁר־נָתְנָ֥ה מַֽלְכַּת־שְׁבָ֖א לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ יא וְגַם֙ אֳנִ֣י חִירָ֔ם אֲשֶׁר־נָשָׂ֥א זָהָ֖ב מֵאוֹפִ֑יר הֵבִ֨יא מֵאֹפִ֜יר עֲצֵ֧י אַלְמֻגִּ֛ים הַרְבֵּ֥ה מְאֹ֖ד וְאֶ֥בֶן יְקָרָֽה׃ יב וַיַּ֣עַשׂ הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־עֲצֵ֨י הָאַלְמֻגִּ֜ים מִסְעָ֤ד לְבֵית־יְהוָה֙ וּלְבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְכִנֹּר֥וֹת וּנְבָלִ֖ים לַשָּׁרִ֑ים לֹ֣א בָֽא־כֵ֞ן עֲצֵ֤י אַלְמֻגִּים֙ וְלֹ֣א נִרְאָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ יג וְהַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה נָתַ֣ן לְמַֽלְכַּת־שְׁבָ֗א אֶת־כָּל־חֶפְצָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאָ֔לָה מִלְּבַד֙ אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־לָ֔הּ כְּיַ֖ד הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַתֵּ֛פֶן וַתֵּ֥לֶךְ לְאַרְצָ֖הּ הִ֥יא וַעֲבָדֶֽיהָ׃ יד וַֽיְהִי֙ מִשְׁקַ֣ל הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר־בָּ֥א לִשְׁלֹמֹ֖ה בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת שֵׁ֥שׁ מֵא֛וֹת שִׁשִּׁ֥ים וָשֵׁ֖שׁ כִּכַּ֥ר זָהָֽב׃ טו לְבַד֙ מֵאַנְשֵׁ֣י הַתָּרִ֔ים וּמִסְחַ֖ר הָרֹכְלִ֑ים וְכָל־מַלְכֵ֥י הָעֶ֖רֶב וּפַח֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ טז וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֧לֶךְ שְׁלֹמֹ֛ה מָאתַ֥יִם צִנָּ֖ה זָהָ֣ב שָׁח֑וּט שֵׁשׁ־מֵא֣וֹת זָהָ֔ב יַעֲלֶ֖ה עַל־הַצִּנָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ יז וּשְׁלֹשׁ־מֵא֤וֹת מָֽגִנִּים֙ זָהָ֣ב שָׁח֔וּט שְׁלֹ֤שֶׁת מָנִים֙ זָהָ֔ב יַעֲלֶ֖ה עַל־הַמָּגֵ֣ן הָאֶחָ֑ת וַיִּתְּנֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בֵּ֖ית יַ֥עַר הַלְּבָנֽוֹן׃ יח וַיַּ֧עַשׂ הַמֶּ֛לֶךְ כִּסֵּא־שֵׁ֖ן גָּד֑וֹל וַיְצַפֵּ֖הוּ זָהָ֥ב מוּפָֽז׃ יט שֵׁ֧שׁ מַעֲל֣וֹת לַכִּסֵּ֗ה וְרֹאשׁ־עָגֹ֤ל לַכִּסֵּה֙ מֵאַֽחֲרָ֔יו וְיָדֹ֛ת מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה אֶל־מְק֣וֹם הַשָּׁ֑בֶת וּשְׁנַ֣יִם אֲרָי֔וֹת עֹמְדִ֖ים אֵ֥צֶל הַיָּדֽוֹת׃ כ וּשְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר אֲרָיִ֗ים עֹמְדִ֥ים שָׁ֛ם עַל־שֵׁ֥שׁ הַֽמַּעֲל֖וֹת מִזֶּ֣ה וּמִזֶּ֑ה לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה כֵ֖ן לְכָל־מַמְלָכֽוֹת׃ כא וְ֠כֹל כְּלֵ֞י מַשְׁקֵ֨ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ זָהָ֔ב וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית־יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר אֵ֣ין כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה׃ כב כִּי֩ אֳנִ֨י תַרְשִׁ֤ישׁ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּיָּ֔ם עִ֖ם אֳנִ֣י חִירָ֑ם אַחַת֩ לְשָׁלֹ֨שׁ שָׁנִ֜ים תָּב֣וֹא ׀ אֳנִ֣י תַרְשִׁ֗ישׁ נֹֽשְׂאֵת֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף שֶׁנְהַבִּ֥ים וְקֹפִ֖ים וְתֻכִּיִּֽים׃ כג וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וּלְחָכְמָֽה׃ כד וְכָ֨ל־הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ׃ כה וְהֵ֣מָּה מְבִאִ֣ים אִ֣ישׁ מִנְחָת֡וֹ כְּלֵ֣י כֶסֶף֩ וּכְלֵ֨י זָהָ֤ב וּשְׂלָמוֹת֙ וְנֵ֣שֶׁק וּבְשָׂמִ֔ים סוּסִ֖ים וּפְרָדִ֑ים דְּבַר־שָׁנָ֖ה בְּשָׁנָֽה׃ כו וַיֶּאֱסֹ֣ף שְׁלֹמֹה֮ רֶ֣כֶב וּפָרָשִׁים֒ וַיְהִי־ל֗וֹ אֶ֤לֶף וְאַרְבַּע־מֵאוֹת֙ רֶ֔כֶב וּשְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף פָּֽרָשִׁ֑ים וַיַּנְחֵם֙ בְּעָרֵ֣י הָרֶ֔כֶב וְעִם־הַמֶּ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ כז וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֧לֶךְ אֶת־הַכֶּ֛סֶף בִּירוּשָׁלִַ֖ם כָּאֲבָנִ֑ים וְאֵ֣ת הָאֲרָזִ֗ים נָתַ֛ן כַּשִּׁקְמִ֥ים אֲשֶׁר־בַּשְּׁפֵלָ֖ה לָרֹֽב׃ כח וּמוֹצָ֧א הַסּוּסִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹ֖ה מִמִּצְרָ֑יִם וּמִקְוֵ֕ה סֹחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ יִקְח֥וּ מִקְוֵ֖ה בִּמְחִֽיר׃ כט וַֽ֠תַּעֲלֶה וַתֵּצֵ֨א מֶרְכָּבָ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ בְּשֵׁ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְס֖וּס בַּחֲמִשִּׁ֣ים וּמֵאָ֑ה וְ֠כֵן לְכָל־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וּלְמַלְכֵ֥י אֲרָ֖ם בְּיָדָ֥ם יֹצִֽאוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ומלכת שבא וגומר, אמרו בפ"ק מבבא בתרא (דף ט"ו ע"ב) שמלכ' שבא היה איש ולא אשה, ושפירושו מלכתא דשבא, ואין לנו לזוז מפשט הכתוב. והנה ארצה היא דרומית לארץ ישראל בארץ כוש, ולהיותה מקום הזהב ואבנים הטובות והבשמים הרחניים, קראה בטלמיוס ערבי מאושרת, בלשונם אראבי"א פיליציי"א, ואינה רחוקה מהמדבר אשר עברו בו בני ישראל, כי היא מתחברת עם המדבר ההוא הנקרא ערביא פנימית, שאותו המדבר הוא בעובי הארץ, וארץ שבא היא להלאה על שפת הים והים יסובבה, וים סוף הוא נכנס באותו הים למטה מהארץ ההיא לצד המערב. ודעתי נוטה שכאשר שלח שלמה האניה שלו לאופיר, והלכו שם עבדיו, הודיעו טבעו בעולם והגידו לאנשי הארץ מעלותיו וגדלו וחכמתו ותבונתו ושהיו ענייניו כלם בדרך נס, כי לא היה מהמנהג הטבעי שידע אדם אחר כידיעתו, וכאשר שמעה מלכת שבא שהיתה באותה מחוז מלכותה את שמע שלמה לשם ה', ר"ל שהיו ענייניו אלהיים, באה לנסותו בחידות כדי לאמת אם היה ענין חכמתו אלהי או טבעי, כי זה יוכר בחידות שתשאלהו כאשר עם לבבה, ואם רוח השם דבר בו ישמע חידה לפתור אותה ולא יבצר ממנו דבר, ואם לא יגלה כוונת החידה יתבאר שחכמתו אנושית ולא אלהית.
פסוק ב:
ועם היות שהלך אני המלך הנה היא למעלת מלכותה לא באה כ"א בדרך המדבר עם חיל כבד מאד, ר"ל אנשים רבים, או יאמר חיל על העושר והקניינים, כמו שאמר הנביא (ירמיה ט"ו י"ג) חילך וכל אוצרותיך, והביאה בשמים וזהב ואבנים יקרות לרוב. וספר הכתוב שהיא דברה אל המלך כל לבבה, ר"ל החידות שחשבה בלבה שלא היה יודע אדם בעולם מהם דבר, כי היו בלבבה ולפומה לא גלתה, (ג) וששלמה הגיד לה את כל דבריה, ר"ל כוונת החידות ההם כפי מה שהיה בלבה ומחשבתה, ולא היה דבר נעלם שלא יגיד לה, ר"ל שלא שאלה ממנו דבר שלא הגיד לה הנרצה והמכוון באותו דבר:
פסוק ד:
ובזה ראתה חכמת שלמה וראתה עם זה הבית אשר בנה, שהוא מורה ג"כ על רוב חכמתו, ואמר הבית על בית ה' ועל בית המלך ובית יער הלבנון ובית הנשים אשר עשה שלמה, (ה) ואמר ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם ומשקיו, ויראה שכל זה היה מיוחס לשלחנו, אחרי שהתחיל במאכל וסיים במשקה, ומה שביניהם יתחייב שיהיו מענינו, ולזה אחשוב ששאר המלכים בימים ההם לא היו באים על שלחנם כי אם הצריך למאכלם לא יותר מזה, והיו אנשים רבים אוכלים עם המלך בשלחן אחד יחד, כדרך שעושים הישמעאלים גם היום שהם ועבדיהם אוכלים בכלי אחד על שלחן אחד, אבל שלמה לא היה כן, כי נתעלה שלחנו על כל שלחנות המלכים ביתר שאת ויתר עז בדברים רשומים. ראשונה בכמות ואיכות המאכל שהיה בא על שלחנו, וכמו שנאמר בפרשה השנית (סי' ד' כ"ב) ויהי לחם שלמה ליום א' ל' כור סולת וששי' כור קמח עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים, הנה הודיע כמות המאכל והתחלפות מיניו וכל זה נכלל במה שאמר ומאכל שלחנו. השנית שהיו מעבדיו אנשים רבים הגבורים אשר מעולם אנשי השם אוכלים על שלחן המלך כל היום, וכמ"ש (שם כ"ו) וכלכלו הנציבים האלה את המלך שלמה ואת כל הקרב אל שלחן המלך, ולמעלת המלך ורוממותו לא היו יושבים על שלחן המלך, כי היה שלחן המלך ברוממות גדול, ועבדיו האוכלים עמו היו יושבים בשלחנות אחרות כפי מדרגותיהם במעלה ובכבוד, וע"ז אמר ומושב עבדיו, ר"ל בשלחן. הדבר השלישי הוא ענין המשרתים, שלא היו יושבים לאכול כ"א עומדים לשרת, ואלה ג"כ לא היו כלם שוים במדרגותיהם, כי כל אחד היה עומד לשרת במקום הראוי אליו, אלה היו רואי פני המלך ואלה שניים ואלה שלישיים וכן במדריגות, ואחרים היו מיוחדים לשרת בשלחנות האוכלים עם המלך ולא היו משרתים בשלחן המלך עצמו, ועל זה אמר ומעמד משרתיו, לפי שהמשרתים היו עומדים ולא יושבים, אבל לא היה זה עומד במקום זה כ"א כל אחד במקומו הידוע בסדר מופלא. הרביעי שהמשרתים ההם לא היו לובשים בשוה, כי כל אחד היה לובש מלבוש מיוחד כפי עבודתו, והאופים היו לובשים באופן מה, והמשקים באופן אחר, והטבחים באופן אחר, ומתקני המאכל באופן מתחלף, והמביאי' אותו באופן אחר, וכן כל מין ומין מהמשרתים היה להם מלבוש ידוע לא ישתתף בו זולת אנשי אותו אומנות ושירות, באופן שכל רואיהם יכירום וידעו אומנותיהם מפאת מלבושיהם, ועל זה אמר ומלבושיהם, ר"ל של כל המשרתים העומדים לשרת בשלחנות. ואמר בסוף ומשקיו, לפי שהמשקה כמו שזכרו הרופאים ראוי שיהיה אחרי המאכל, והודיע בזה שהיו באים על שלחן המלך יינות ממינים שונים ומתחלפים ומארצות רחוקות, כי כל זה היה על שלחן המלך שלמה בשלמות מופלג, כמ"ש על עצמו בספר קהלת (קהלת ב' כ"ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, ועליו אמר בכאן ומשקיו בלשון רבים ולא אמר ייניו, לפי שהיו לו מיני משקים אחרים שלא היו יין, כגון עסיס של רמונים ושאר הדברים הנעשים למשקה המלכים שהיה כל זה בסדור מופלג ובגודל נמרץ. ולא היה בה רוח מרוב התמיה שתמהה על חכמתו. ואמר ועלתו אשר יעלה בית ה'. אפשר ירמוז בו על העולות והקרבנות שהיה מקריב שמה. ואולי רמז (והוא האמת) על העלייה אשר עשה לעלות מביתו לבית ה' שהיה פעל נפלא, וכמ"ש בד"ה (ב' ט' ג') ועלייתו:
פסוק ו:
ומפני זה כלו אמרה למלך אמת היה הדבר אשר שמעתי וגומר, (ז) הוספת חכמה וטוב אל השמועה, ר"ל על השמועה אשר שמעתי, (ח) עד שהעבדים המשרתים לפניך הם מאושרים להיותם שומעים בתמידות את חכמתך.
פסוק ט:
והנה אמרה יהי ה' אלהיך ברוך אשר חפץ בך וגומר, לומר כמו שאמר חירם, שהמלכתו על ישראל היה בחמלת ה' עליהם, ואליהם היה החסד לא לשלמה בלבד, ויהיה שיעור הכתוב יהי ה' אלהיך ברוך אשר חפץ בך באהבת ה' את ישראל לתתך על כסא ישראל, לפי שבהיותך מלך תעשה משפט וצדקה כפי חכמתך:
פסוק י:
וספר הכתוב שנתנה המלכה מנחה למלך זהב מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה ואבן יקרה:
פסוק יא:
והנה זכר אחר זה וגם אני חירם הביא מאופיר עצי אלמוגים וגומר, לא לספר ענין האלמוגים כי אם לפי שזכר למעלה שראתה מלכת שבא העלייה אשר היה עולה בה המלך מביתו לבית האלהים, ראה כותב הספר להדיע מה היתה מעלת העלייה ההיא שנרשמה כל כך, ולז"א שאניות חירם שהביאו הזהב מאופיר הביאו ג"כ עצי אלמוג' הרבה, והם לדעת המפרשי' העצים הנולדים בים הנקראים קוראלי"ש. וחכמי הנוצרים אמרו שהם עצים שקוראים לינ"ו אלוא"י, שהם עצים ריחניים וערכם גדול, והוא נמצא בארץ כוש אשר שם הזהב, (יב) ושעשה המלך מהם מסעד לבית ה' ולבית המלך, והמסעד הנזכר כאן היה העלייה אשר זכר למעלה, וכן נקרא בד"ה (שם) מסלה, כי עשה שלמה לעלות מביתו אל בית ה' מסלה אחד ומעקה מפה ומעקה מפה משני עברותיו להסעד בהם העולה, והיה המסעד ההוא עשוי מעצי אלמוגים, וכן שאר העליות אשר בבית ה' ובבית המלך עשאם המלך מעצי אלמוגים, כי לא היו בהם מעלות, והיו מסילות לעבור בהם בנויות לתלפיות מהאלמוגים, ולהיות הדבר הזה גדול ומופלא נערך מאד בעיני המלכה, ולכן נזכר בכאן. והודיע עם זה שגם כן עשה כנורות ונבלים מהאלמוגים למשוררים, והיה הדבר המתמיה המצא אלמוגים כל כך גדולים לעשות מהם הבניינים והכלים האלה. הנה א"כ מה שנזכר בכאן מהאלמוגים בא מתייחס לספור מלכת שבא ולכן חזר הספור לעניינה, (יג) ואמר והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה מלבד אשר נתן לה כיד המלך וגומר, ירצה ששלמה נתן למלכת שבא ראשונה מנחה ונסכים ודברים נכבדים כיד המלך, והיה זה כנגד המנחה אשר היא נתנה לו, ולזה אמר בדברי הימים מלבד מה שהביאה אל המלך, ר"ל מלבד אשר נתן לה חלף המנחה אשר הביאה אל המלך, ומלבד זה היא שאלה דברי' אחרי' שראתה בארץ ישראל שלא היו בארצה ונתנם המלך אליה. הנה התבארו הפסוקים וקשורם וצרכם, והותרה השאלה החמשית:
פסוק יד:
ויהי משקל הזהב וגומר. אחרי שספר הכתוב ראשונה גדולת שלמה בבניינים אשר עשה, ואחרי כן בקרבנות אשר העלה בית ה', וראה לזכור עשרו וממונו מאין היה לו, אחרי שלא העלה מס מישראל, וזכר שהיה בא מאופיר אליו באניות אשר עשה, ונמשך מפני ענין האניות לדבר מספור ביאת מלכת שבא, לפי שהיה סבתה האניות אשר שלח שלמה לארצה, לכן אחרי השלים ספורה חזר הספור לענינו הראשון להגיד מאין נתעשר, ואמר שבשנה אחת באו אל שלמה שש מאות ששים ושש ככר זהב, והביאה הזאת היתה מאופיר, ואולי שאחרי ששבה מלכת שבא אל ארצה כאשר הלכו שמה אניות שלמה ועבדיו מאהבתה אותו היה כל הארץ לפניהם, עד שהביאו בשנה אחת סכום כל כך גדול מהזהב בסבת המלכה, ומפני זה בא זה הספור אחרי זכרו שמלכ' שבא חזרה והלכה אל ארצה.
פסוק טו:
וספר שמלבד הזהב אשר הביאו אליו האניות בא זהב אחר ג"כ מאנשי התרים ומסחר הרוכלים וכל מלכי הערב ופחות הארץ. והנה אנשי התרים הם אומה אחת ונקראים תרת"רים, והם סמוכים לארץ ישראל מצד הצפון. ואולי הם הסוחרי' שתרי' בארצו' הדבר שיחסר אליהם ויוליכום שמה, ויקחו מהם מה שיתרבה בגבולם ויחסר בגבול אחר. ואחשוב שהמלך שלמה היה לוקח מכס מהסוחרים, לא מהעוסקים במלכותו כמו שחשבו המפרשי' כי אם מהעוסקים באניות בלב ים שמכל הדברים המביאי' משם היו פורעי' דבר ידוע למלך, כמו שהוא גם היום המנהג בכל מלכי אדום וישמעאל שיקחו מכס מכל הסחורות אשר יביאו בים אל ארצם, ואולי שלא היה זה כי אם מהאנשים ההולכים באניות המלך לארץ הכושיים להביא בשמים ושאר הסחורות שהם לא היו מביאים זהב, כי לא היה בא כי אם למלך, וגם המלך לא רצה להתעסק בדברי סחורה מה כ"א בזהב בלבד, ולכן אמר שהביאו אל המלך משלו הכמות אשר זכר מהזהב ושהיה זה מלבד מה שהיו מביאים אנשי התרים שהם הסוחרים הגדולי' המוכרי' בגדי שש ומשי ושאר הסחורו', והרוכלים שהם העוסקים בבשמים, שכל אלה היו באים באניותיו, והיו מפני זה פורעים לו דבר רב בכל שנה, והיה זה בעד שכירות האניות ורשות המלך ללכת בהם. והנכון אצלי שאמרו בכאן ומסחר הרוכלים, אין פירושו הסוחרים כ"א סחורות הרוכלים שהיו מביאים אותו עם הזהב מאופיר למלך, וכן הוא עוד היום שמאותו מקום שמביאים הזהב מביאים הבשמים, והם ג"כ היו למלך. וגם היה לו העושר מדבר אחר, והוא שכל מלכי הערב וגדולי הארץ, ר"ל מלכי הגוים וגדוליהם היו מביאים לו מנחה ודורון, כמ"ש בד"ה (דברי הימים ב' ט' י"ג) וכל מלכי הערב ופחות הארץ מביאים זהב וכסף לשלמה. הנה א"כ גלו בזה שכל עושר שלמה אשר כנס ואסף לא היה מעבדיו, כי לא היה לוקח מהם דבר ממשפטי המלוכה, אבל היה בא אליו מחוץ מלכותו מארצות הגוים והיה מוציא אותו בארצו, וזו היה אליו הגדולה והגבורה והתפארת שהיה קונה מחוץ ארצו ומוצא בארצו:
פסוק טז:
והנה גבר וגדל עשרו כל כך שעשה מאתים צנה זהב שחוט ושלש מאות מגינים זהב, ולא נראה בעולם דבר כזה, כי הכלים האלה מדרכם שיעשו מברזל, והוא לעשרו עשה אותם זהב. והצנה הוא המגן, כמו שכתבו המפרשים, ולפי שהוא מכסה את האדם ועוטר אותו מכל צד אמר (תהלים ה' י"ד) כצנה רצון תעטרנו, והצנה הוא גדול מהמגן, שהוא הכלי שמוליכים אותו בידיהם להשגב בם מהאויב בעת שילחמו. וספר הכתוב שהיו על הצנה שש מאות זהב, ר"ל שש מאות שקלים זהב, (יז) ועל המגינים היו שלשה מנים בכל אחד מהם, וכתבו החכמים (בכורות ה' ע"א) שהיה המנה ליט' אחת, שהוא מאה דינרי זהב, ולכן אמר כאן שלש מנים, ובדברי הימים שלש מאות זהב, כי היה כל מנה מאה זהב. ופירוש שחוט, נמשך, כמו (ירמיה ט' ח') חץ שחוט לשונם, שהיה זהב טוב נמשך כשעוה:
פסוק יח:
ועוד זכר שעשה המלך בעשרו כסא המיוחד לשפוט עליו את העם, ושהיה משן, והוא שן הפיל הנקרא אמארפי"ל בלע"ז, ושצפהו זהב מופז, ר"ל נקי מסיגיו, (יט) ושהיו ששה מעלות לכסא וראש עגול שהיה מכסה מלמעלה, ואותו ראש היה אחוז מאחרי הכסא, והיו גם כן שתי ידות מפה ומפה לכסא, כמו זרועות להסמך בהם בידים בעת הישיבה, והיו שני אריות בשתי הידות, (כ) ועוד היו בכל מעלה משני צדדיה שני אריות, באופן שהיו שני אריות מלמעלה ושנים עשר אריות בכל המעלות. ואין ספק שלא עשה הכסא הזה בדרך הזדמן, כי אם להעיר ולרמוז דברים מדעיים. והנראה אלי בענין הוא, שהכסא הזה היה מורה על מלכותו, והיה ראשו עגול להעיר על השמים, כאלו אמר שמן השמים המליכוהו, והיו לו שתי ידות, לרמוז שהמשפט יהיה על פי התורה, אם התורה שבכתב ואם התורה שבעל פה, והיו שם אריות, להגיד שנביאי ישראל וחכמיה מפרשי התורה מאריות גברו בחכמתה, והיו לכסא שש מעלות ושני אריות בכל מעלה, להעיר על שנים עשר השבטים שבטי יה. וכמו שהיו באפוד (שמות י"ב שבטי יה חקוקים על האבנים) בשש שורות, ושני שבטים בכל שורה, כך היה כאן שש מעלות ושני אריות בכל מעלה, ושנים עשר אריות במעלות כלם. ובמדרש אחשורוש (דף קי"ט ע"א וע"ב) זכרו חז"ל דברים מתמיהים מעושר הכסא הזה ומענין האריות שהיו בו, וזכרו פלאות נעשו עליו ואין צורך לזכרם הנה:
פסוק כא:
וספר עוד שעשה שלמה כל כלי משקהו זהב, וכל הכלי' הצריכים לשמוש בית יער הלבנו' היו גם כן זהב, לפי שעם היות ממנהג המלכות להשקות בכלי כסף, הנה לא היה הכסף נחשב בימי שלמה למאומ', ולכן עשה אותם הכלים כלם זהב.
פסוק כב:
ולפי שכבר יוכל השואל לשאול ועם היות לשלמה ממון רב למה היה מבזבז אותו, והנה יחסר בהכרח ויבא לידי עניות? הנה מפני זה אמר הכתוב עוד כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם, ר"ל שביאת הזהב היתה תמידית ובלתי מפסקת, ולזה עם כל רוב הוצאתו לא היה אפשר שיבא לחסרון כיס. ואמרו כי אני תרשי' למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שני' תבא אני תרשי' נושאת זהב וכסף, כבר ראיתי מה שכתבו בו המפרשים שאני המלך ההולך לתרשיש בחברת אני חירם היתה באה לשלש שני' לרוב הדרך ואותה היתה מביאה זהב וכסף, והקושי בפסוקים האלה לדעתם מבואר, אם אמרו פעם שנית אני תרשיש נושאות וגומר, והנה באני תרשיש היה מדבר, והיה די שיאמר כי אני תרשיש למלך בים עם אניות חירם אחת לשלש שנים תבאנה נושאת זהב וכסף, ומה ראה לשנות אני תרשיש? ויקשה עוד אמרו אניות תרשיש, ולמעלה קרא הארץ ההיא אופיר ובכאן קראה תרשיש, ואם באמרו זהב וכסף וידוע שבארצות אשר יצקו הזהב לא ימצא הכסף, כי הוא יתילד בארצות הקרות כמו אלימניי"א, והזהב בארצות הכושיים החמות, ואם הכפל והיתור אשר בפסוקים בענין האניות, כי כבר נזכר למעלה שני פעמים שהלכו אניות שלמה עם אניות חירם ומה צורך לזכרו כאן עוד? והנראה לי בזה הוא, שהאניות אשר זכר למעלה שהיו שולחים שלמה וחירם אופירה, אינם האניות שזכר כאן שהיו הולכות לתרשי', כי הנה אופיר הוא בסוף ארץ כוש למזרח בחלק היישוב המזרחי הנקרא אשיי"א, קרוב לארץ שבא על הים הסובב כל הארץ הנקרא אוקינוס מצד הדרומי מזרחי, ותרשיש הוא בחלק הישוב הדרומי הנקרא אפריק"א, ותרשיש היא המדינה הנקראת מקדם קארטאג"ו, והיום קוראים אותה טוני"ש, והיא על הים ההולך באמצע הארץ הנקרא מאר"י מידי"ו טירינ"ו, וקראו התורה הים הגדול שהוא ים אחר, וביניהם מרחק עצום ודרכיהם שונים. ונראה ששלמה וחירם עשו שותפות וחברה להתעסק בסחורות הימים, וחירם היה שולח מצור מדינת ממשלתו שהיא יושבת על הים הגדול העובר באמצע הארץ אניותיו לתרשיש, והיה שולח עמהם שלמה אניות גם כן בחברתו, ולהיות עסק תרשיש מיוחד לצור, אמר יחזקאל הנביא בקינת צור ומפלתה (יחזקאל כ"ז כ"ה) אניות תרשיש שרותיך וגומר, ואמר (שם שם י"ב) תרשיש סחרתך מרוב כל הון בכסף וגומר, ולא תמצא שיזכור שם דבר מאופירה, לפי שאין מצור לשם דרך אניה בלב ים, ושלמה מפני שלכד עציון גבר אשר על שפת ים סוף לארץ אדום, והוא ים אחר נכנס בים אוקינוס לצד דרומי מזרחי, היה שולח משם אניות לאופירה, כי משם באותו הים היה דרך ישר לאופיר, והיו הולכות אניות חירם בחברה עם אניות שלמה אופירה ומביאים משם זהב ובשמים, והיה אם כן חברתם בשתי הדרכים, אם לא שדרך תרשיש נעשה על ידי חירם מצור להאותות הדרך משם, ודרך אופיר נעשה על ידי שלמה מעציון גבר שהיה שלו, להיותו בחוף ים סוף ובדרך הנאות ללכת אופירה, אמנם להיות אנשי חירם (כמו שזכר הכתוב) (בסי' הקודם פסוק כ"ז) אנשי אניות מקדם יודעי הים מה שלא היו אנשי שלמה, כי הוא לכד עציון גבר עתה מקרוב, ואנשיו לא היו עדיין מלומדים במלאכ' המלחות, מפני זה היו הולכים משם גם באניות שלמה עם עבדיו, ועל מהלך אופירה הנזכר אמר למעלה ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר וגומר, ואמר גם כן עם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר, ועל המהלך האחר שהיה מצור לתרשיש אמר הכתוב כאן כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים תבוא, כי הנה אמר עם אניות חירם, בעבור שהיו הולכים מצור וחירם היה העקר באותו הדרך, כמו שהיה שלמה העקר בדרך אופירה. ואמר באניות תרשיש אחת לשלש שנים תבא, לא מפני אורך הדרך כי אם בעבור שהיו מתעכבים לשם בעשו' הסחורה שנה אחת תמימה, והיו אם כן הולכים בקצה השנה האחת ויושבים שמה שנה אחת תמימה בעסק הסחורה עם אנשי המדברו', ובתחלת השנה השלישית ישובו. ואמר עם אני תרשיש נושאת זהב וגומר, להגיד שעם היות שהאניות לאופירה לא היו מביאות כי אם זהב ובשמים, הנה אניות תרשיש היו נושאות מלבד הזהב דברים אחרים והם הכסף ושנהבים וקופים ותוכיים. ופירשו המפרשים שנהבים שהם שיני הפיל הנקראים בלע"ז אמרפי"ל, וקופים הם הבעלי חיים הקטנים הדומים בצורותיהם לבני אדם, ויקראו בלשון חז"ל קוף, והתוכיים הם העופות היפות בנוציהם והמראים אשר להם הנקראים בלע"ז פווני"ש. ומפרשי הנוצרים אמרו ששנהבים הם הפנינים הנקראים בלע"ז פירלא"ש, ובערב אלגוה"ר, וקופים הם העצים האדומים הנולדים בתוך הים וצומחים שם הנקראים בלע"ז קוראלי"ש, ותוכיים הם נטף אחד ירוק ספיריי מעט הנקרא בערבי אלמעב"ר. ואמנם מה שנאמר ביהושפט (בסי' כ"ב מ"ט) שעשה אניות תרשיש ללכת אופירה ולא הלך כי נשברו האניות בעציון גבר, אין הכוונה שהיו האניות ללכת לתרשיש, כי הכתוב אמר ללכת אופירה, אבל קראם אניות תרשיש מפני תבניתם שהיו נעשות כמו האניות הנעשות בתרשיש, וכל האניות הנעשות באותו התבנית באיזה מקום היו נקראות אניות תרשיש, כמאמר הנביא (ישעיה ס' ט') ואניות תרשיש הראשונ' וגומר. ואמנם מה שנאמר בדברי הימים ביהושפט עם אחזיה מלך ישראל (דברי הימים ב' כ' ל"ז) ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר, ואמר וישברו האניות ולא עצרו ללכת לתרשיש, הוא קשה עד מאד, כי הנה עציון גבר העיד הכתוב שהיה על שפת ים סוף, ותרשיש היה בים הגדול העובר באמצע הארץ שהוא מצור, שהוא בלי ספק בים הגדול העובר באמצע הארץ היה דרך ישראל תרשיש, ולא היה אם כן אפשר שמעציון גבר ילכו לשם, כי הנה אין לים סוף מוצא אל הים העובר באמצע הארץ, ואולי טעה עזרא במה שמצא כתוב שעשה יהושפט אניות תרשיש, בחשבו שהיו האניות ההם ללכת תרשיש ואינו כן, כי הם היו ללכת אופירה ועל תבניתם אמר אניות תרשיש, והוא אם כן טעות ביד עזרא הסופר. ואם כן נאמר, שהאניות אשר זכר בדברי הימים הם אניות אחרות, ושיהושפט עשה אניות ללכת אופירה כמו שנזכר כאן, ואניות אחרות ללכת תרשיש כמו שנזכר בדברי הימים, מה שהוא בלתי מתישב אצלי, ראוי שנאמר בהתר הספק הזה, שעם היות שבין שני הימים האלה יש מרחק גדולה מהארץ, באופן שלא יוכל האדם לעבור מים לים כי אם ביבשה, הנה לנהר נילוס יש שני זרועות, האחד ההולך לים סוף, והשני עובר במצרים לאליכסנדריא"ה ונכנס בים ועובר באמצע הארץ הנקרא מידיי"ו טירינ"ו, והנה יהושפט ואחזיהו, לפי שהיה להם מלחמה עם מלך צור ולא יכלו לשלוח האניות מצור לתרשיש שהוא הדרך הישר כמו שהיה עושה שלמה, חשבו לעשות האניות בעציון גבר, כי לא היה להם חוף אחר בים האמצעי מוכן לזה, ושילכו דרך נילוס וממנו יכנסו בים העובר באמצע הארץ באליכסנדרי"אה ללכת משם לתרשיש, ולא יכלו האניות לעבור בנהר נילוס ונשברו בו, ולזה אמר וישברו האניות ולא עצרו ללכת לתרשיש, זהו מה שראוי שנאמר כפי הפסוקים מסכים לאמת כפי יישובי הארצות ומהלכי הימים וכפי סגנון הספור, והמפרשים לא הרגישו בכל זה דבר:
פסוק כג:
ובכלל אמר ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה, לפי שבמעלות האלה התגדל ועלה למעלה.
פסוק כד:
וספר שמלבד השלמות אשר קנה מחכמתו, הנה עוד קנה עוש' רב בעבור חכמת', וכאלו היה החכמה כלי לקנות העושר, לפי שכל הארץ היו מבקשים את פני שלמה לשמוע חכמתו, (כה) ומפני זה היו מביאים לו איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב ושמלות ונשק, שהם כלי זיין ובשמים פרדים וסוסים בכל שנה ושנה. ואחר שזכר הכתוב מעלת שלמה בחכמה ובעושר, (כו) זכר גם כן מעלת גבורתו, באמרו ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים, ובדברי הימים אמר (דברי הימים א' ט' כ"ה) ארבעת אלפים ארוות סוסים ומרכבות, ובמה שעבר אמר (סי' ד' כ"ה) ארבעים אלף אורות סוסים למרכבו, וכבר כתבתי קודם לזה בפרשה השנית, שאין בזה סתירה, לפי שבמה שעבר לא אמר הכתוב שהיו לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים, כי אם שהיו לו ארבעים אלף סוסים באורות, כלומר נבחרים ומעודנים, ולכן אמר שהיו באורות, רוצה לומר באבוסים, ובדברי הימים אמר שהאורות היו ארבעת אלפים, לפי שהיו עשרה סוסים בכל אורה והם הארבעים אלף הנזכרים. ואמנם מה שאמר כאן שהיו לו אלף וארבע מאות רכב, הוא להגיד כי מאותם ארבעים אלף סוסים שהיו לו עשה מהם אלף וארבע מאות רכב, שהיו ארבעה סוסים בכל רכב, ועליהם מושב הלוחמים ושאר הסוסים לא היו ברכב אבל היו בפני עצמם לרכוב בהם, ולפי שהיו אלה האלף וארבע מאות רכב היותר מובחרים מכלם, יחסם לעצמו עם הפרשים אשר זכר שהיו תמיד עמו. ואמרו ויניחם בערי הרכב ובירושלם, כבר פירשתי גם כן שהפסוק מתחלק, ושפירושו ויניחם, אם הרכב שזכר בערי הרכב, ר"ל בערים המיוחדים לשבת שם הרכב, ואם הפרשים שזכר בירושלם, כי תמיד היו עם שלמה ולא נפרדו ממנו. וכבר כתבתי במה שקדם (שם) כמה היה מהגדולה והגבורה בזה כי בהיות המלך בהשקט ובשלוה היה דבר מתמיה שיהיו עמו י"ב אלף פרשים וכל כך מהסוסים והרכב. והנה נזכרו הפסוקים האלה בכאן אחרי שזכר זה בתחלת ספור שלמה, ולהגיד גבורת שלמה ועשרו וחכמתו. וכבר זכרתי גם כן (שם) שמחכמת שלמה היה להתמיד עמו כל הפרשים והסוסים האלה, לפי שבעבור זה היו יראים מפניו כל מלכי הארץ וזה היה סבת שלותו. ולפי שכאשר ישב המלך זמן רב במקום אחד יתעשרו אנשי המקום, כי ימכרו מזונותיהם לאנשי המלך, לזה הגיד הכתוב שלהיות המלך יושב תמיד בירושלם והיו עמו י"ב אלף פרשים בתמידות והיו העמים כלם באים לשמוע חכמתו, היה זה סבה שנתעשרה ירושלם הרבה, (כז) וזהו אמרו אחרי זה ויתן המלך הכסף בירושלם כאבנים. ואמרו והארזים כשקמים, ר"ל שהיה כל אדם גם כן בונה ביתו ארזים, ולכן נתרבו הארזים מאד, שמפאת עשרם היו כלם עושים בתיהם יקרות, כי למדו מבניני שלמה ועשו בערכם כמעשיו:
פסוק כח:
ואמנם אמרו עוד ומוצא הסוסים וגו', ותעלה ותצא מרכבה ממצרים וגו', ראיתי המפרשים הולכים בפירושם בדרכים שונים, כי מהם אמרו שראשונ' אמר הכתוב שמוצא הסוסים אשר לשלמה היה ממצרים, ר"ל שמשם היה מוציא אותם לרצונו, ושגם כן היו מביאים אליו משם מקוה, שהוא מעין קבוץ, ונאמר על דרך (יהושע ב' י"ח) את תקות חוט השני, והוא בגדי השש וחוט הפשתן אשר במצרים שהוא משובח מאד, כמו שאמר (יחזקאל כ"ז ז') שש ברקמה במצרים, והיו לובשים אותו המלכים, וכאלו אמר ששני דברים אלו, ר"ל הסוסים והמקוה ההיא היו באים לשלמה ממצרים, כי סוחריו היו מוליכים שם דברים מירושלם וקונים מהם הסוסים והפשתן והשש. וכבר נמשכו המפרשים בפירוש הפסוקים האלה באופן אחר, ואמרו כי פרעה נתן לשלמה מוצא הסוסים אשר בארצו וגם כן מוצא הפשתן, ר"ל שלא יוציאו אותם אדם כי אם ברשותו, כי היה המנהג במצרים שלא יוציאו סוסים ולא פשתן מהמשובח כי אם ברשות המלך, והוא נתן לשלמה היכולת והרשות להוציא ושלא יוציאם אדם כי אם ברשותו, ושלמה היה מוכר הרשות והיכולת הזה לסוחרים לשנה במחיר ידוע, והם היו במצרים והיו לוקחים מכל מוציא רכב וסוס ופשתן המכס והמחיר אשר ישימו עליו, וזהו אמרו ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים, רצה לומר ומוצא הסוסים ממצרים היה לשלמה, שכל מי שהיה רוצה להוציא סוס משם היה ברשותו והיה נותן דבר ידוע אליו בעד אותו רשות, וכן היה המקוה, כלומר בגדי השש והפשתן החשובים, כלומר שהיה לשלמה גם כן הרשות והיכולת על הוצאתו כענין הסוסים, וסוחרי המלך שלמה היו לוקחים ממנו זה המקוה, רצה לומר הרשות והיכולת על הוצאתו והוצאת הסוסים במחיר ידוע בכל שנה ושנה, והמכס והמחיר מהסוסים היה שש מאות כסף בעד כל מרכבה שהם ארבעה סוסים שהיה עולה לכל סוס מאה וחמשים שקלים, והיה כל כך זה בידו עד שכל מלכי החתים ומלכי ארם שהיו רוצים להוציא סוסים ממצרים, בידם של סוחרי המלך שלמה היו מוציאים אותם ונותנים להם המכס והמחיר ההוא, ומזה היה מגיע תועלת רב לשלמה, רצה לומר מהסוסים והמקוה. ויקשה לפירוש הזה שזכר מחיר סוסים ולא זכר מחיר המקוה אם היה הוצאת שניהם מהמלך. והדרך השלישי אשר דרכו בפירוש הפסוקים האלה הוא, כי מוצא הסוסים ממצרים היה לשלמה כמו שנזכר, והיו שם סוחרי המלך לקבל המכס מהמוציאים אותו ממצרים, ולפי שהיה צריך המלך בגדי שש שהם בגדי המלכים, לכן היה מגיע אליו המקוה שהם בגדי השש מפאת הוצאת הסוסים, לפי שסוחריו היו לוקחים במצרים המקוה ההוא במחיר מה שראוי שיותן לשלמה ממוצא הסוסים, והסך שהיה ראוי אליו ממוצא הסוסים היה שש מאות שקלי כסף בעד רכב אחד ומאה וחמשים שקלים בעד כל סוס היוצא משם. ואמרו וכן לכל מלכי החתים ומלכי ארם בידם יוציאו, פירשו כן שנתנו גם כן מוצא הסוסים מארצם למלך שלמה, וביד סוחריו ועל ידם היו מוציאים הסוסים היוצאים משם.
פסוק כח:
ויקשה אצלי מאד לכל הפירושים האלה שיהיה מכס הסוס הנתון למלך בעד רשות הוצאתו מאה וחמשים שקלים שהם ששה ליטרה וחצי של כסף, לפי שכל משקל הוא חצי אוקי"א אחת כדברי רש"י ז"ל, והיו אם כן מאה וחמשים שקלים כסף שוים חמשים דוקאטו"ש, ואיך יתן אדם סכום גדול כזה בעבור להוציא סוס אחד מלבד מה שיתן בעד הסוס עצמו בקנינו? ואחרים פירשו לשון מקוה על הסוסים, רצה לומר קבוצם, אמר הכתוב שהיו מוציאים הסוסים ממצרים בקבוץ גדול, וכי היו מוציאים יחד סוסים רבים וסוחרי המלך יקחו בעד כל קבוץ ומקוה סוסים שהיה יוצא משם המחיר הידוע שזכר. ומאשר ראיתי אני ליונתן בן עוזיאל שלא תרגם מלת מקוה, והניחה כמות שהיא, ואמר ומתפקין סוסוותא דלשלמה ממצרים ומקוה תגרי מלכא זבנין מקוה בדמין, יראה לי דרך אחר בפירוש הפסוקים האלה, ואחשוב שהוא האמת, וענינו שהיה שם מקום או מחנה היו בו סוסים רבים וטובים, ובעבור שזכר למעלה רבוי המרכבות והפרשים אשר היה למלך שלמה, הודיע הכתוב בכאן מאין היו לו סוסים כל כך, ואמר שהיה מוצא הסוסים אשר לשלמה משני מקומות ממצרים ומקוה, רצה לומר ממחוז אחד נקרא קוה, והודיע שמקוה היו מביאים לו הסוסים במחיר שהיו נותנים מכס גדול להוציאם משם, וזהו אמרו סוחרי המלך יקחו מקוה במחיר, כלומר יקחו הסוסים ממחוז קוה במחיר ובדמים יקרים, כי במחיר יאמר על הערך הגדול, כמו (תלים מ"ד י"ג) ולא רבית במחיריהם, והמחיר הוא המכס שהיו נותנים כדי להוציאם מן הארץ, אמנם ממצרים לא היו מוציאים אותם במחיר, כי לא היה נותן בעדם שלמה כי אם הוצאת הדרך, וזהו אמרו ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף למאה וחמשים סוסים, כי היה אם כן הוצאת כל סוס ארבעה שקלי כסף לא עוד, עד שמלכי חתים וארם היו מוציאים גם כן ממצרים סוסים ביד סוחרי המלך, לפי שלא היו נותנים מכס כי אם ההוצאה בלבד, ולפי זה אמרו וסוס בחמשים ומאה, אין פירושו שקלים, כי אם סוסים חמשים ומאה בעד שש מאות שקלים כמו שזכרתי, ותהיה בי"ת בחמשים ומאה כמו (איכה ד' י"ד) בלא יוכלו יגעו בלבושיהם, וכל זה להודיע שהיה הרבוי הנזכר מהסוסים לשלמה בהוצאה מועטת נוספת, והפירוש הזה הוא היותר מתישב כפי פשט הכתובים: