פסוק א:זקן בא בימים. כי זקן יאמר בלשון בני אדם על המוחש הנראה באדם, מלובן השער והקמטת הפנים, ולפעמים תקדים לבוא בלא עת, ולזה פירש ואמר בא בימים, כאומר הזקנה בא בזמנו לפי הימים:
פסוק א:ויכסהו. עם שהיו מכסים אותו בבגדים, מכל מקום לא היה בשרו מתחמם:
פסוק ב:נערה בתולה ועמדה לפני המלך. להיות מוכנת לו:
פסוק ג:נערה יפה. כי היופי יורה על רבוי הדם, המוליד דב החום:
פסוק ד:ותשרתהו. בדבר החמום:
פסוק ד:לא ידעה. כי הבעולה לא תחמם עוד כבתולה, ורבותינו ז״ל אמרו (סנהדדין כב א) שהיתה אסורה עליו, משום שנאמר (דברים יז יז): לא ירבה לו נשים:
פסוק ה:מתנשא לאמר וגו׳. היה מראה בעצמו נשיאות וגדולה, וכאילו אמר אני אמלוך כי הגדולה שהיה מראה בעצמו, לא תתכן אלא למי שמעותד למלוך:
פסוק ו:ולא עצבו וכו׳. רוצה לומר: מעודו, עם כי עשה דבר מה שלא כהוגן, לא היה אביו מעציבו לומר למה עשית כזאת ובעבור זה חשב שכל מעשיו הגונים, וראוי הוא למלוכה:
פסוק ו:וגם הוא טוב תואר. רוצה לומר גם בעבור היופי חשב שהגון הוא למלכות:
פסוק ו:ואותו ילדה. אמו ילדה אותו מיד אחר שנולד אבשלום, ואם כן היה עתה גדול האחים, כי אמנון ודניאל ואבשלום הגדולים ממנו כבר מתו, ובעבור זה חשב גם כן אשר לו משפט המלוכה:
פסוק ז:ויהיו דבריו. עצתו היה עם יואב, על כי ידע בעצמו שנבאש בעיני דוד בדבר אבנר ועמשא, והשכיל לדעת את אשר יצוה את שלמה עליו לבל ינקהו, וכאשר באמת צוה עליו וכמו שכתוב למטה (ב ו), לזה היה נוטה אחר אדניה, בחשבו שהוא יאהב אותו בעבור זה וגם אביתר נסתלק על ידי דוד מלהיות עוד כהן גדול בימי שלמה, וחשב שאדניה יחזירו:
פסוק ח:ושמעי. אולי הוא שמעי בן גרא:
פסוק ח:ורעי. יתכן שהוא חושי הארכי, הנקרא ריע המלך:
פסוק ח:והגבורים אשר לדוד. הם עדינו ואלעזר ושמה, אשר היו בתמידות עם דוד (כמו שנאמר בסוף שמואל ב):
פסוק ט:עם אבן הזוחלת. סמוך לאבן הזוחלת, שעמדה אצל עין רוגל:
פסוק ט:ולכל אנשי וכו׳. מאותם שנטו אחריו:
פסוק יא:הלא שמעת. באמת בודאי שמעת אשר אדוניה רוצה למלוך, והדבר קרוב:
פסוק יא:לא ידע. כאומר לא תחשוב שבדבר המלך נעשה ואין להשיב, כי המלך לא ידע מזה:
פסוק יב:ומלטי. בכדי שתמלטי את נפשך וכו׳, כי אם ימלוך אדוניה, בוודאי יהרג אתכם, למען לא תהיו לו לשטן בדבר המלוכה:
פסוק יד:עודך. בעוד שתדברי עם המלך, אבוא גם אני להשלים דבריך:
פסוק טו:החדרה. לחדר משכבו, ולשלא נחשוב שבאה לשכב אצלו, אמר: והמלך זקן מאוד, והחום הטבעי הלך ממנו, עד שאבישג היתה משרתת אותו בדבר החמום:
פסוק טז:מה לך. היות לא היתה רגילה לבוא אליו:
פסוק יח:ועתה. דבר הנעשה עתה, הנה לא ידעת מזה, רוצה לומר: לא אחשוד אותך שעברת על השבועה, והדבר נעשה בידיעתך:
פסוק יט:ויזבח וכו׳. הביאה ראיה לדבריה, ואמרה שעשה משתה וקרא לכל בני המלך, ולשלמה לא קרא, ואם לא היתה המשתה בעבור דבר המלוכה, היה אם כן קורא גם לשלמה:
פסוק כ:עיני כל ישראל עליך. רוצה לומר: ופן תחשוב שכולם בחרו בו ולא תוכל להם, לא כן הוא, כי הכל תולים עיניהם בך, להגיד להם וכו׳, ויקבלו מאמריך:
פסוק כא:והיה. רוצה לומר: אבל כאשר כן יהיה, מבלי הגיד מי ימלוך, אז כשכב המלך וכו׳, נהיה אני ובני חסרים מן העולם, כי ימלוך אדוניה וישלח בנו יד:
פסוק כב:בא. אל חצר בית המלך:
פסוק כג:ויבוא. מן החצר בא לפניו אל הבית, אחר שצוה המלך לבוא לפניו וקצר בדבר המובן מאליו:
פסוק כד:אתה. תחסר ה״א השאלה, והוא כמו האתה אמרת וכו׳:
פסוק כה:כי ירד היום וכו׳. ובוודאי המשתה ההיא נעשתה לשמחת המלכות:
פסוק כה:ויאמרו וכו׳. רוצה לומר, בוודאי אמרו יחי המלך אדוניהו:
פסוק כו:ולי אני עבדך וכו׳. הביא ראיה שהמשתה נעשתה לשמחת המלכות, שהרי קרא לכל בני המלך וכו׳, ולי וכו׳ לא קרא, ואם לא היתה בדבר המלוכה, היה קורא גם לנו:
פסוק כז:אם מאת וכו'. אם המלכת אדוניה היא במצותך, תמה אני, למה לא הודעתני מי ישב וכו':
פסוק כח:קראו לי לבת שבע. כי רצה לתת לה התשובה ׳על כי הדבר נוגעת אל נפשה ובעבור כי נתרחקה מאצלו בבוא נתן, שלא ירגיש המלך שבאת בעצתו, לזה צוה לקרותה אליו:
פסוק ל:כאשר נשבעתי וכו׳. רצה לומר: כאשר נשבעתי מאז, להמליכו אחר מותי, כן אעשה היום, להמליכו מיד בחיי:
פסוק לא:יחי אדוני. רוצה לומר: בחיי הנפשות, וזה שאמרה לעולם:
פסוק לג:עבדי אדוניכם. על עבדי עצמו אמר, ודרך המדבר לדבר כן ודוגמתו בשמואל, שאמר (שמואל א יב יא) את יפתח ואת שמואל ולא אמר ואותי:
פסוק לג:אשר לי. המיוחדת לי, והוא לאות על המלוכה, שאין הדיוט רוכב על מה שרוכב המלך:
פסוק לג:אל גיחון. לסימן טוב, שתמשך מלכותו כנחל:
פסוק לד:ותקעתם בשופר. להשמיע לרבים:
פסוק לה:אחריו. צוה שהוא יעלה לפניהם, כדרך המלך ההולך בראש:
פסוק לו:כן יאמר ה׳. שישב על כסא המלוכה:
פסוק לט:מן האוהל. אשר נטה דוד בעירו, להכניס בו הארון, ושם היה שמן המשחה:
פסוק מ:מחללים בחלילים. מזמרים בכלי זמר ששמו חליל וכן (ישעיהו ל כט): כהולך בחליל:
פסוק מ:בקולם. בעבור קול ההמיה והוא ענין גוזמא:
פסוק מא:והם כלו לאכול. את הקול שמעו בעת כלו לאכול:
פסוק מא:קול הקריה הומה. קול קבוצת אנשי העיר הומה:
פסוק מב:וטוב תבשר. על כי מדרך אדם המעולה, להתאמץ להשמיע בשורה טובה:
פסוק מג:אבל. רצה לומר: לא כמו שתחשוב שאבשר טוב, אבל הוא בהפך, כי המלך דוד וכו׳, ורעה היא:
פסוק מז:על המשכב. בשכבו על המשכב, השתחוה לה׳:
פסוק מח:אשר נתן היום יושב. כמו אשר נתן היום בן יושב וגו׳:
פסוק נ:ירא. שלא לדונו כמורד במלכות, על אשר רצה למלוך מבלי דעת המלך:
פסוק נ:בקרנות המזבח. אשר עמד לפני הארון, בחשבו שלא יחלל המקום, להרגו שם:
פסוק נא:אם ימית. רצה לומר: שלא ימית, וכאלו אמר שיהיה עליו עונש שבועה אם ימית וגו׳:
פסוק נב:לבן חיל. רצה לומר: לעבוד עבודתו כשאר עבדי המלך:
פסוק נב:לא יפול וגו׳. רצה לומר: לא יעונש על העבר, אפילו עונש מועט ואמר בלשון גוזמא, כדרך שהבריות אומרים:
פסוק נב:ואם רעה תמצא בו. ואפילו בדבר שאין בו כדי להמית מכל מקום יומת בעבור צרוף הדבר הזה:
פסוק נג:וירדהו. צוה לו לרדת בהבטחתו:
פסוק נג:לך לביתך. כי נשאר עומד לפני שלמה, בחשבו שכוונתו להיות לבן חיל, לעמוד לפניו ולשרתו בכל עת, ואמר לו לך לביתך, כאומר לבבי לא כן יחשוב, כי אם תהיה לבן חיל לעת מצוא, בזמן הצורך:
