ללא הכרעה

וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹֽנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת־כָּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְֽאֶת־נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְֽאֶת־הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת־שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא׃
(מלכים א א ט-י)

כתב הרמב"ם:

...שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה' שייראוהו...
(פירוש המשניות לרמב"ם כריתות פ"א מ"א)

מבואר שכאשר יש מחלוקת בין בני המלך ההכרעה מסורה ביד בני המלך עצמם, וזה מה שהיה עם אדניהו.

מנגד, אומר הרמב"ם שהכרעה ניתנת גם ע"י סנהדרין או נביא או כהן גדול, וכאן נתן הנביא היה עם שלמה.

אם כן, הויכוח על המלוכה לא מוכרע, שכן לכל צד יש על מה לסמוך – לאדוניהו על דעת הרוב, ולשלמה על הגיבוי של נתן הנביא.