א וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽיהוָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל יְהוָ֥ה אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל׃ ב וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי־לִֽי׃ ג אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה־בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי׃ ד מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ׃ ה כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי־מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי׃ ו חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ ז בַּצַּר־לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל־אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו׃ ח ותגעש (וַיִּתְגָּעַ֤שׁ) וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ ט עָלָ֤ה עָשָׁן֙ בְּאַפּ֔וֹ וְאֵ֥שׁ מִפִּ֖יו תֹּאכֵ֑ל גֶּחָלִ֖ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ י וַיֵּ֥ט שָׁמַ֖יִם וַיֵּרַ֑ד וַעֲרָפֶ֖ל תַּ֥חַת רַגְלָֽיו׃ יא וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ יב וַיָּ֥שֶׁת חֹ֛שֶׁךְ סְבִיבֹתָ֖יו סֻכּ֑וֹת חַֽשְׁרַת־מַ֖יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ יג מִנֹּ֖גַהּ נֶגְדּ֑וֹ בָּעֲר֖וּ גַּחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ יד יַרְעֵ֥ם מִן־שָׁמַ֖יִם יְהוָ֑ה וְעֶלְי֖וֹן יִתֵּ֥ן קוֹלֽוֹ׃ טו וַיִּשְׁלַ֥ח חִצִּ֖ים וַיְפִיצֵ֑ם בָּרָ֖ק ויהמם (וַיָּהֹֽם׃) טז וַיֵּֽרָאוּ֙ אֲפִ֣קֵי יָ֔ם יִגָּל֖וּ מֹסְד֣וֹת תֵּבֵ֑ל בְּגַעֲרַ֣ת יְהוָ֔ה מִנִּשְׁמַ֖ת ר֥וּחַ אַפּֽוֹ׃ יז יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יח יַצִּילֵ֕נִי מֵאֹיְבִ֖י עָ֑ז מִשֹּׂ֣נְאַ֔י כִּ֥י אָמְצ֖וּ מִמֶּֽנִּי׃ יט יְקַדְּמֻ֖נִי בְּי֣וֹם אֵידִ֑י וַיְהִ֧י יְהוָ֛ה מִשְׁעָ֖ן לִֽי׃ כ וַיֹּצֵ֥א לַמֶּרְחָ֖ב אֹתִ֑י יְחַלְּצֵ֖נִי כִּי־חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃ כא יִגְמְלֵ֥נִי יְהוָ֖ה כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כב כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כג כִּ֥י כָל־משפטו (מִשְׁפָּטָ֖יו) לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ כד וָאֶהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵעֲוֺנִֽי׃ כה וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃ כו עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם׃ כז עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃ כח וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל׃ כט כִּֽי־אַתָּ֥ה נֵירִ֖י יְהוָ֑ה וַיהוָ֖ה יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי׃ ל כִּ֥י בְכָ֖ה אָר֣וּץ גְּד֑וּד בֵּאלֹהַ֖י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ לא הָאֵ֖ל תָּמִ֣ים דַּרְכּ֑וֹ אִמְרַ֤ת יְהוָה֙ צְרוּפָ֔ה מָגֵ֣ן ה֔וּא לְכֹ֖ל הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ לב כִּ֥י מִי־אֵ֖ל מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֑ה וּמִ֥י צ֖וּר מִֽבַּלְעֲדֵ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ לג הָאֵ֥ל מָעוּזִּ֖י חָ֑יִל וַיַּתֵּ֥ר תָּמִ֖ים דרכו (דַּרְכִּֽי׃) לד מְשַׁוֶּ֥ה רגליו (רַגְלַ֖י) כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַעֲמִדֵֽנִי׃ לה מְלַמֵּ֥ד יָדַ֖י לַמִּלְחָמָ֑ה וְנִחַ֥ת קֶֽשֶׁת־נְחוּשָׁ֖ה זְרֹעֹתָֽי׃ לו וַתִּתֶּן־לִ֖י מָגֵ֣ן יִשְׁעֶ֑ךָ וַעֲנֹתְךָ֖ תַּרְבֵּֽנִי׃ לז תַּרְחִ֥יב צַעֲדִ֖י תַּחְתֵּ֑נִי וְלֹ֥א מָעֲד֖וּ קַרְסֻלָּֽי׃ לח אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ לט וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי׃ מ וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי׃ מא וְאֹ֣יְבַ֔י תַּ֥תָּה לִּ֖י עֹ֑רֶף מְשַׂנְאַ֖י וָאַצְמִיתֵֽם׃ מב יִשְׁע֖וּ וְאֵ֣ין מֹשִׁ֑יעַ אֶל־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עָנָֽם׃ מג וְאֶשְׁחָקֵ֖ם כַּעֲפַר־אָ֑רֶץ כְּטִיט־חוּצ֥וֹת אֲדִקֵּ֖ם אֶרְקָעֵֽם׃ מד וַֽתְּפַלְּטֵ֔נִי מֵרִיבֵ֖י עַמִּ֑י תִּשְׁמְרֵ֙נִי֙ לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֔ם עַ֥ם לֹא־יָדַ֖עְתִּי יַעַבְדֻֽנִי׃ מה בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִתְכַּֽחֲשׁוּ־לִ֑י לִשְׁמ֥וֹעַ אֹ֖זֶן יִשָּׁ֥מְעוּ לִֽי׃ מו בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִבֹּ֑לוּ וְיַחְגְּר֖וּ מִמִּסְגְּרוֹתָֽם׃ מז חַי־יְהוָ֖ה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְיָרֻ֕ם אֱלֹהֵ֖י צ֥וּר יִשְׁעִֽי׃ מח הָאֵ֕ל הַנֹּתֵ֥ן נְקָמֹ֖ת לִ֑י וּמוֹרִ֥יד עַמִּ֖ים תַּחְתֵּֽנִי׃ מט וּמוֹצִיאִ֖י מֵאֹֽיְבָ֑י וּמִקָּמַי֙ תְּר֣וֹמְמֵ֔נִי מֵאִ֥ישׁ חֲמָסִ֖ים תַּצִּילֵֽנִי׃ נ עַל־כֵּ֛ן אוֹדְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם וּלְשִׁמְךָ֖ אֲזַמֵּֽר׃ נא מגדיל (מִגְדּ֖וֹל) יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
ביום הציל. רוצה לומר: לעת זקנותו, שניצול מכל התלאות, ועבדיו מנעוהו מלרדת עוד במלחמה כמו שכתוב למעלה, אז אמר השירה הזאת או רוצה לומר: בכל עת שבאה עליו צרה וניצל ממנה, אז היה שר השירה הזאת:
פסוק ב:
ה׳ סלעי. ה׳ מחסי, כבנין מסלע, וכמצודה:
פסוק ג:
צורי. ה׳ הוא חזקי, אשר אחסה בו:
פסוק ג:
וקרן ישעי. הוא לי לישע ועזר, כמו קרן לבעל הקרנים:
פסוק ג:
ומנוסי. אנוס אליו מפחד האויב:
פסוק ג:
מחמס. מאנשי חמס:
פסוק ד:
מהולל. כאשר אני קורא אל ה׳ בהלל, אז אני נושע:
פסוק ה:
כי אפפוני. כאשר סבבו אותי משברי מות, רוצה לומר: כאבי מות, וכאשר החליים הבאים מאנשי בליעל בעתו וחרדו אותי:
פסוק ו:
חבלי. וכאשר כאבי שאול סבבוני, ובאו לפני מוקשים המביאים את המיתה:
פסוק ז:
בצר לי. כאשר היה צר לי בעבור הדברים האלה, אז קראתי לה׳, ושמע קולי, וצעקתי באה באזניו, וכפל הדבר במלות שונות, וכדרך מליצת השירה:
פסוק ח:
ויתגעש. נעו ונדו אויבי יושבי הארץ, מרוב הפחד:
פסוק ח:
מוסדות השמים. הוא משל על השרים מכנען:
פסוק ח:
כי חרה לו. כאשר חרה לו, לקחת מהם נקמתו:
פסוק ט:
עלה עשן באפו. הוא ענין כעס, ואמר בלשון הנופל באדם, שעל ידי חמום הכעס, נראה כעין עשן יוצא מנחירי האף, וכן (תהלים עד א): יעשן אפך:
פסוק ט:
תאכל. את הקמים עלי:
פסוק ט:
ממנו. רצה לומר: מעמו באו הגחלים, ובערו לשרוף בשונאי:
פסוק י:
ויט. נטה את השמים למטה לארץ, וירד עליהם להתקרב אל שונאי להכות בהם, והוא מדרך משל, לומר שהיה ממהר ליפרע מהם:
פסוק י:
תחת רגליו. להיות מוכן להפרע מהם, בחושך של ערפל:
פסוק יא:
וירכב. לבוא:
פסוק יא:
וירא. היה נראה בא על כנפי רוח, ודימה נשיבת הרוח, לעפיפת כנפי העוף:
פסוק יב:
וישת חושך. שם החושך סביבות סוכתו, להיות מוכן להחשיך להאויב:
פסוק יב:
חשרת. החושך ההוא בא מחשרת רבוי המים הנקשרים בעבים הפרושים מתחת השחקים:
פסוק יג:
מנוגה נגדו. מחמת האורה שלפניו אשר חפצו להאיר להושיע לי, לזה בערו גחלי אש בהקמים עלי:
פסוק טז:
ויראו. היו נראים קרקעות מי הים, כי נבקעו המים:
פסוק טז:
יגלו וגו׳. כי נבקע הארץ:
פסוק טז:
בגערת. בעבור גערת ה׳ בהקמים עלי:
פסוק טז:
מנשמת. מנשיבת רוח אפו, והכל הוא בדרך משל:
פסוק יז:
ישלח ממרום. ישלח עזרתו ממרום, ויקחני מיד האויב, ויוציאני מיד הרבים הקמים עלי, השוטפים כמים רבים:
פסוק יח:
כי אמצו. כאשר התחזקו ממני, אז יצילני מידם:
פסוק יט:
יקדמוני. האויב היה מקדים לבוא עלי בעת יקרני מקרה רע, בחושבו כאשר החילותי לנפול לא אוסיף לקום, אבל ה׳ היה לי למשען, ואף כי נפלתי, הנה קמתי:
פסוק כ:
למרחב. למקום רחב, להנצל מיד:
פסוק כ:
יחלצני. יוציאני מן המיצר, כי חפץ בי:
פסוק כא:
כצדקתי. כפי צדקתי, כי לא הרעותי את אחד מהם:
פסוק כא:
כבור ידי. כפל הדבר במלות שונות:
פסוק כב:
מאלהי. ממצות אלהי:
פסוק כג:
לנגדי. להתבונן בהם:
פסוק כג:
וחקתיו. ואף החוקות, הם הדברים שטעמיהם נעלמים:
פסוק כג:
לא אסור. אפילו מאחת ממנה, לא אסיר את עצמי:
פסוק כה:
וישב. ולכך וישב ה׳ לי וגו׳:
פסוק כה:
לנגד עיניו. אשר הוא לנגד עיניו, ולא נגד בני אדם ולהתיהר:
פסוק כו:
עם חסיד וגו׳. רצה לומר: כן דרכך להתנהג בחסד עם החסיד:
פסוק כז:
עם נבר. עם איש ברור ונקי, תתנהג בברירות, רצה לומר: תשלם לאיש כמעשהו:
פסוק כח:
עם עני. מוכנע כעני:
פסוק כח:
ועיניך. תתן עיניך על המתגאים, ותשפיל אותם:
פסוק כט:
כי אתה נירי. אתה תאיר לי כנר:
פסוק כט:
יגיה חשכי. רצה לומר: יוציאני מן הצרה:
פסוק ל:
בכה. בעזרתך ארוץ אל גדודי האומות:
פסוק ל:
אדלג שור. אקפוץ על החומה, לכבוש עיירות:
פסוק לא:
תמים דרכו. לגמול לאיש כמפעלו:
פסוק לא:
צרופה. ככסף צרוף מבלי סיג, כן אין באמרי הבטחתי דבור בטל:
פסוק לא:
מגן. מחסה כמגן:
פסוק לב:
כי מי אל. אשר יוכל לעמוד כנגדו, ולמחות בידו מלקיים הבטחתו:
פסוק לג:
מעוזי חיל. מחזק אותי בכח:
פסוק לג:
ויתר תמים דרכי. מדלג אותי בדרכי, להיות תמים מבלי מכשול:
פסוק לד:
משוה. משים רגלי קלות, לרוץ מהר אחר האויב, כאילה זו הרצה מהרה:
פסוק לד:
ועל במותי. העמיד אותי על גבהי וגדולתי:
פסוק לה:
למלחמה. להלחם בטוב, וכדרך תכסיסי המלחמה:
פסוק לה:
ונחת. נתת בי כח לשבר קשת נחושה, בעת המתחי לירות:
פסוק לו:
מגן ישעך. ישעך היה לי למגן:
פסוק לו:
וענתך תרבני. הענוה שבך להשגיח בי, עשה אותי כאלו הייתי עם רב, אף כי היו אנשי מתי מספר, נצחתי האויב כאלו היו רבים עמדי:
פסוק לז:
תרחיב צעדי. הרחבת פסיעתי, לבל ימעדו רגלי לנפול בארץ:
פסוק מ:
ותזרני. אזרת אותי כח להלחם, ואת שונאי תפיל לכרוע תחתי:
פסוק מא:
תתה לי עורף. כי ינוסו ויהפכו לי עורף:
פסוק מא:
משנאי. רצה לומר: וכן משנאי תתה לי עורף, והוא כפל ענין במלות שונות, כדרך מליצת השיר:
פסוק מא:
ואצמיתם. רצה לומר: עם כי ינוסו, אשיגם ואצמיתם:
פסוק מב:
ישעו. יפנו אל מלכי האדמה:
פסוק מב:
אל ה׳. רצה לומר: לאחר זמן יפנו אל ה׳ להתפלל אליו, אבל לא יענם:
פסוק מג:
כעפר. להיות דק כעפר:
פסוק מג:
כטיט חוצות. כטיט המושלך בחוצות, אעשה אותם דק דק, וארדד אותם על פני האדמה:
פסוק מד:
מריבי עמי. מאנשי מלחמתי אשר בבני עמי, הלוחמים עמדי:
פסוק מד:
תשמרני. שמרתני מיד כולם, עד הביאתני להיות ראש:
פסוק מד:
עם לא ידעתי. רצה לומר: העם אשר המה מארץ מרחק:
פסוק מה:
יתכחשו לי. כדרך הירא, המתנצל בפני מי אשר ירא ממנו אף בדברי כזב, בעבור הפחד:
פסוק מה:
לשמוע אוזן. בעבור כי ישמעו רב כחי ואומץ ידי, לזה יהיו נשמעים אלי לכל אשר אצום:
פסוק מו:
יבולו. רצה לומר: יהיו מיוסרים ואבודים:
פסוק מו:
ויחגרו. יהיו חגרים ממה שיהיו סגורים בידי בכבלי ברזל:
פסוק מז:
חי ה׳. רצה לומר: הלא ה׳ חי לעולם, וכזאת יעשה כל הימים:
פסוק מז:
וברוך צורי. וכן יהיה ה׳ צורי, ברוך לעולם:
פסוק מז:
וירום. כי כשעושה נקמות בגוים, הוא מרומם ומנושא:
פסוק מח:
הנותן נקמות לי. רצה לומר: הנוקם נקמתי:
פסוק מט:
ומקמי. יותר מן קמי תרומם אותי:
פסוק נ:
על כן. בעבור החסדים האלה:
פסוק נ:
בגוים. לפרסם חסדך:
פסוק נא:
מגדול. רצה לומר: וכן אודך, כי אספר לומר: דעו אשר ה׳ מגדול וגו׳, רצה לומר: עושה ישועות גדולות למלכו, ולא בעבור תשלום גמול, כי אם בחסד:
פסוק נא:
ולזרעו. כמו שעשה לדוד, כן יעשה לזרעו עד עולם ואף שדוד עצמו אמרו, אמר לדוד ולזרעו, ולא אמר לי ולזרעי, כי כן דרך המקרא וכן (שמואל א יב יא): וישלח ה׳ וגו׳ ואת שמואל, ועם כי שמואל עצמו אמרו, לא אמר ואותי: