א וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽיהוָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל יְהוָ֥ה אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל׃ ב וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי־לִֽי׃ ג אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה־בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי׃ ד מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ׃ ה כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי־מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי׃ ו חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ ז בַּצַּר־לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל־אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו׃ ח ותגעש (וַיִּתְגָּעַ֤שׁ) וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ ט עָלָ֤ה עָשָׁן֙ בְּאַפּ֔וֹ וְאֵ֥שׁ מִפִּ֖יו תֹּאכֵ֑ל גֶּחָלִ֖ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ י וַיֵּ֥ט שָׁמַ֖יִם וַיֵּרַ֑ד וַעֲרָפֶ֖ל תַּ֥חַת רַגְלָֽיו׃ יא וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ יב וַיָּ֥שֶׁת חֹ֛שֶׁךְ סְבִיבֹתָ֖יו סֻכּ֑וֹת חַֽשְׁרַת־מַ֖יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ יג מִנֹּ֖גַהּ נֶגְדּ֑וֹ בָּעֲר֖וּ גַּחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ יד יַרְעֵ֥ם מִן־שָׁמַ֖יִם יְהוָ֑ה וְעֶלְי֖וֹן יִתֵּ֥ן קוֹלֽוֹ׃ טו וַיִּשְׁלַ֥ח חִצִּ֖ים וַיְפִיצֵ֑ם בָּרָ֖ק ויהמם (וַיָּהֹֽם׃) טז וַיֵּֽרָאוּ֙ אֲפִ֣קֵי יָ֔ם יִגָּל֖וּ מֹסְד֣וֹת תֵּבֵ֑ל בְּגַעֲרַ֣ת יְהוָ֔ה מִנִּשְׁמַ֖ת ר֥וּחַ אַפּֽוֹ׃ יז יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יח יַצִּילֵ֕נִי מֵאֹיְבִ֖י עָ֑ז מִשֹּׂ֣נְאַ֔י כִּ֥י אָמְצ֖וּ מִמֶּֽנִּי׃ יט יְקַדְּמֻ֖נִי בְּי֣וֹם אֵידִ֑י וַיְהִ֧י יְהוָ֛ה מִשְׁעָ֖ן לִֽי׃ כ וַיֹּצֵ֥א לַמֶּרְחָ֖ב אֹתִ֑י יְחַלְּצֵ֖נִי כִּי־חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃ כא יִגְמְלֵ֥נִי יְהוָ֖ה כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כב כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כג כִּ֥י כָל־משפטו (מִשְׁפָּטָ֖יו) לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ כד וָאֶהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵעֲוֺנִֽי׃ כה וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃ כו עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם׃ כז עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃ כח וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל׃ כט כִּֽי־אַתָּ֥ה נֵירִ֖י יְהוָ֑ה וַיהוָ֖ה יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי׃ ל כִּ֥י בְכָ֖ה אָר֣וּץ גְּד֑וּד בֵּאלֹהַ֖י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ לא הָאֵ֖ל תָּמִ֣ים דַּרְכּ֑וֹ אִמְרַ֤ת יְהוָה֙ צְרוּפָ֔ה מָגֵ֣ן ה֔וּא לְכֹ֖ל הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ לב כִּ֥י מִי־אֵ֖ל מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֑ה וּמִ֥י צ֖וּר מִֽבַּלְעֲדֵ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ לג הָאֵ֥ל מָעוּזִּ֖י חָ֑יִל וַיַּתֵּ֥ר תָּמִ֖ים דרכו (דַּרְכִּֽי׃) לד מְשַׁוֶּ֥ה רגליו (רַגְלַ֖י) כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַעֲמִדֵֽנִי׃ לה מְלַמֵּ֥ד יָדַ֖י לַמִּלְחָמָ֑ה וְנִחַ֥ת קֶֽשֶׁת־נְחוּשָׁ֖ה זְרֹעֹתָֽי׃ לו וַתִּתֶּן־לִ֖י מָגֵ֣ן יִשְׁעֶ֑ךָ וַעֲנֹתְךָ֖ תַּרְבֵּֽנִי׃ לז תַּרְחִ֥יב צַעֲדִ֖י תַּחְתֵּ֑נִי וְלֹ֥א מָעֲד֖וּ קַרְסֻלָּֽי׃ לח אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ לט וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי׃ מ וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי׃ מא וְאֹ֣יְבַ֔י תַּ֥תָּה לִּ֖י עֹ֑רֶף מְשַׂנְאַ֖י וָאַצְמִיתֵֽם׃ מב יִשְׁע֖וּ וְאֵ֣ין מֹשִׁ֑יעַ אֶל־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עָנָֽם׃ מג וְאֶשְׁחָקֵ֖ם כַּעֲפַר־אָ֑רֶץ כְּטִיט־חוּצ֥וֹת אֲדִקֵּ֖ם אֶרְקָעֵֽם׃ מד וַֽתְּפַלְּטֵ֔נִי מֵרִיבֵ֖י עַמִּ֑י תִּשְׁמְרֵ֙נִי֙ לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֔ם עַ֥ם לֹא־יָדַ֖עְתִּי יַעַבְדֻֽנִי׃ מה בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִתְכַּֽחֲשׁוּ־לִ֑י לִשְׁמ֥וֹעַ אֹ֖זֶן יִשָּׁ֥מְעוּ לִֽי׃ מו בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִבֹּ֑לוּ וְיַחְגְּר֖וּ מִמִּסְגְּרוֹתָֽם׃ מז חַי־יְהוָ֖ה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְיָרֻ֕ם אֱלֹהֵ֖י צ֥וּר יִשְׁעִֽי׃ מח הָאֵ֕ל הַנֹּתֵ֥ן נְקָמֹ֖ת לִ֑י וּמוֹרִ֥יד עַמִּ֖ים תַּחְתֵּֽנִי׃ מט וּמוֹצִיאִ֖י מֵאֹֽיְבָ֑י וּמִקָּמַי֙ תְּר֣וֹמְמֵ֔נִי מֵאִ֥ישׁ חֲמָסִ֖ים תַּצִּילֵֽנִי׃ נ עַל־כֵּ֛ן אוֹדְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם וּלְשִׁמְךָ֖ אֲזַמֵּֽר׃ נא מגדיל (מִגְדּ֖וֹל) יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וידבר דוד להשם את דברי השירה וגו'. חשבו המפרשים שדוד המלך עליו השלום בסוף ימיו אחרי שהצילו הקדוש ברוך הוא מכל אויביו חבר השירה הזאת להודות להשם הודאה כוללת על כל תשועותיו, ולכן הושמה במקום הזה באחרית המלחמות ותכליתם. ודעתי נוטה שהשירה הזאת דוד חברה בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה הקדוש ברוך הוא מצילו מכל צרה היה משורר השירה הזאת, והיתה אם כן שגורה בפיו כדי להודות להשם על כל תשועה שעשה עמו להפליא, וזהו אמרו כאן וידבר דוד להשם את דברי השירה הזאת ביום הציל השם אותו מכף כל אויביו, רוצה לומר שבכל יום ויום שהיה מציל השם אותו מכף כל אחד מאויביו, וגם כן בכל פעם שהיה מצילו מכף שאול, בכל הפעמים אשר רדף אחריו היה דוד משורר את השירה הזאת. והנה פרט מיד שאול בהיותו נכלל באויביו אשר זכר, לפי שאויביו בעצם קרא האומות הנלחמים בו, כמו שאמר (תהלים קל"ט כ"א) הלא משנאיך השם אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, אבל שאול עם היותו עויין את דוד ורודף אחריו לא היה ראוי שיקרא אויב ושונא, כי לא היה דוד שונא אותו, משום (ויקרא י"ט י"ז) לא תשנא את אחיך בלבבך, ולזה לא כללו בתוך האויבים ואמר בו בפרט ומכף שאול. ובמדרש תהלים (מזמור ז') אמר רבי יצחק, כשם שהיה דוד מתפלל שלא יפול ביד שאול, כך היה מתפלל שלא יפול שאול בידו, שנאמר (תהלים קמ"ד י') הנותן תשועה למלכים ואחר כך הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, אמר דוד אויבים רבים היו לי אבל שאול היה שקול כנגד כלם, שנאמר מכל אויביו ומכף שאול, ואל זה נטו כלל המפרשים בפירוש הפסוק. ואמנם למה נכתבה השירה הזאת בזה הספר מבין שאר המזמורים והשירות אשר עשה דוד, ולמה לא נכתב גם כן מזמור לדוד בברחו בספור אבשלום, ומזמור בבוא הזיפים במקומו, ומזמור בבוא אליו נתן הנביא בספור בת שבע, כבר אמרתי בהקדמה הכוללת אשר הקדמתי לפירוש הספרים האלה בהתחלת ספר יהושע (דף ג' ע"ד), שהיתה הסבה בו להיות השירה הזאת כוללת לכל התשועות ומפאת כללותה נזכרה בספר הזה, ולא נזכרו שאר המזמורים להיותם פרטיים שנאמרו על ענינים מיוחדים. ואין ספק שהשירה הזאת כתבה דוד בספר תהלים עם שאר המזמורים ושבאו בה שם חלופים ממה שאמר כאן במלות באותיות ובמאמרים, וראוי שנשתדל לתת בזה הסבה וטעם מספיק, כי אם היה שדוד אמרה שתי פעמים וברוח הקדש חוברה, איך לא הסכימה תמיד באופן אחד משתווה? ומאיזו בחינה באו בה החלופים? ואשר אחשבהו אני בזה הוא, שספר תהלים חברו דוד המלך עליו השלום בסוף ימיו להנהגת המתבודד ולסדר לפניו התפלות והתחנונים אשר יאמר ויתפלל האדם בעת צרותיו, והביא שמה המזמורים אשר הוא אמר בימים הראשונים על צרותיו, כדי שבהם יתפלל המתבודד בבוא עליו צרה וצוקה דומה למה שבאה על דוד, ואם יהיה נרדף מאויביו יאמר (תהלים ג') מזמור לדוד בברחו וגו', ואם יארבו לדמו יאמר (שם נ"ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו', ואם חטא וישוב בתשובה יאמר (שם נ"א) מזמור בבא אליו נתן הנביא, אם ילשינוהו אויביו יתפלל (שם נ"ב) בבא דואג האדומי, אם ירצה לקלל שונאיו יתפלל (שם ק"ט) אלקי תהלתי אל תחרש, ואם יבקש על תלמוד תורה יאמר האלפא ביתא שהיה דוד מתפלל לשם יתברך שירחיב לבו בתלמוד תורה (שם קי"ט) אשרי תמימי דרך וגו', אם יחל' יתפלל (שם מ"א) אשרי משכיל אל דל וגו', וכן שאר המזמורים כלם כתבם וקבצם בספרו לזה התכלית, רוצה לומר לתת למתבודדים סדור דברים ודברי תחנונים להתפלל בהם לה' כפי איכות הצרות וענינם, להיות במאמרים ההם סגולות נפלאות להורדת השפע האלקי על המתפלל בהם ולהועילו בדברים ידועים כפי כח כל מזמור וסגולתו, וכמו שביארוהו חכמינו ז"ל בשמוש תהלים. והנה השירה הזאת שהיתה נהוגה בפי דוד לאמרה על כל תשועותיו ראה לכתבה בספר תהלים, וזהו שאמר שם למנצח לעבד ה' לדוד אשר דבר לה' את דברי השירה הזאת ביום וגו', ר"ל שזה המזמור היה מהשירה שהיתה קודם לזה שגורה בפיו בזמן הצלחותיו בהיותו במלחמות האויבים ובהרדפת שאול, וזה ממה שיורה שנעשה ספר תהלים בזקנתו אחרי שהיתה כבר השירה הזאת שגורה בפי דוד מימי קדם, וכאשר העתיקה וכתבה בתוך המזמורים ראה לשנות בה דברים ממה שהיה אומר בה בזמן התשועות, וזה אם לתקון הדבר ואם לביאור הכוונה, כי בראשונה היתה מיוחדת לו בינו למקום, והוא האל יתברך היה מבין כוונתו, אבל כאשר רצה לכתוב אותה על ספר לתתם בפי המתבודדים, הוצרך לפרש בה דברים כדי שלא יטעו בהבנתם, כי אין ראוי שנחשוב שבאו בה החלופים קטנים או גדולים ושנה דוד מה שכבר עשאו אם לא לסבה מה, ואם בשירה אמר בראשונה (פסוק מ"ט) אף מקמי ובספר תהלים חזר לומר אף מן קמי, האם ראוי שנחשוב שהוסיף נו"ן ממן קמי ללא סבה? והנה לכל שנוי ענין ולקיומו סבה כמו שאמר החוקר, ואני חפשתי בשירה בשני המקומות האלה ומצאתי בה שבעים וארבעה חלופים (הרב מצא ע"ד חלופים בשירה הזאת שבאו בכאן ובמזמור י"ח), מהם במאמרים מורכבים ומהם במלות ומהם באותיות, ובביאור הפסוקים כאן אזכרם אחד לאחד ואתן כפי דעתי הסבה באותו חלוף כפי הכוונות האלה אשר זכרתי. ודע שבזה הדרך עצמו היה ענין הודו לה' קראו בשמו וגו', שהוא השיר אשר נזכר בספר דברי הימים (דברי הימים א' ט"ז) שעשה דוד לתת ללוים לשורר אותו לפני ארון האלקים בהביאו אותו מבית עובד אדום לציון, ובספר תהלים בא אותו מזמור באופן מחולף מאד, כי במזמור צ"ו שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ, הביא החצי האחרון ממנו, ואח"כ במזמור ק"ה הביא התחלתו וחציו הראשון, כמו שאמר הודו לה' קראו בשמו הודיעו וגו', עד ויקרא רעב על הארץ וגו', וראוי לשאול למה לא אמר בספר תהלים המזמור כלו מדובק כמו שחובר ונזכר בספר דברי הימים? ואם היה שחלקו לחצאין למה לא אמר ראשונה החצי הראשון ואחרי כן החצי האחרון ועשאו בהפך? אבל הסבה היה בזה אצלי כמו שאמרתי שספר תהלים כתבו דוד בסוף ימיו, ועם היות שנעשה שיר הודו לה' קראו בשמו כפי מה שהיה ראוי לשורר לפני הארון בהליכתו, הנה בחבור המזמורים להנהגת המתבודד ולסדר תפלותיו ראה לעשותם באופן אחר כפי כוונת המאמר, ולכן לקח מהפסוקים אשר באו באותו שיר ושנה מהם בדברים עצמם ובמצבם כפי כוונת המזמור ותכליתו, ומזאת הכוונה בא התכלית האחרון ראשונה והראשון באחרונה כפי מה שחייב סדר המזמורים וכוונתם:
פסוק ב:
ויאמר ה' סלעי מצודתי וגו'. החלוף הראשון אשר בא בשירה הוא, שבספר תהלים אמר מכף כל אויביו ומיד שאול, וכאן אמר בשניהם ומכף, כמו שאמר מכף כל אויביו ומכף שאול. והסבה בזה מבוארת שהיה ליפוי הדבור, כי דוד בתהלותיו ובנצחון מלחמותיו היה אומר מכף כל אויביו ומכף שאול, וכאשר כתב השירה על ספר ראה שהיה יותר יפה לו לומר באויבים לשון כף ובשאול לשון יד, כי היה אצל המשוררים הטעם והיפוי בהכפל הענינים במלות שונות לא במלות אחרות בעצמם, ולזה לא אמר מכף כל אויביו ומכף שאול כי אם ומיד שאול לשנות הדבור. החלוף השני הוא, שכאן אחרי אמרו מכף כל אויביו ומכף שאול התחילה השירה בפסוק ויאמר ה' סלעי ומצודתי וגו', ובספר תהלים נכנס ביניהם פסוק אחר והוא ויאמר ארחמך ה' חזקי, והפסוק הזה כלו לא אמרו בשירה כאן כלל. והחלוף השלישי הוא שכאן אמר ויאמר ה' סלעי, ובספר תהלים לא זכר ויאמר כי אם ה' סלעי ומצודתי וגו'. והסבה בשניהם היא, שכאן שהיתה השירה שבח והודאה על תשועות דוד שעברו עליו התחיל ויאמר ה' סלעי וגו', כי זה היה התחלת השירה, אבל בספר תהלים שסדר המזמור לכל מתבודד שיבקש רחמים ויתחנן לפני המקום לא לבד לתת הודאה על מה שעבר בדוד כי אם לבקש רחמים על העתיד, הוצרך להקדים שם ארחמך השם חזקי, ר"ל אבקש רחמים ממך ה' חזקי, כי בזה יבקש המתבודד רחמים ועזר האלקי בכל עניניו, ולפי שבפסוק ארחמך ה' חזקי בא ויאמר, לכן לא הביאו בפסוק השני ואמר לבד ה' סלעי וגו'. וחלוף הרביעי הוא, שבכאן אמר ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי, ובספר תהלים לא אמר לי כי אם ה' סלעי ומצודתי ומפלטי. והסבה בזה היא, כי בכאן ראוי שיפורש הכתוב ושיעורו ה' לי סלעי ומצודתי ומפלטי, ר"ל שהיה האל יתברך בערך דוד ולטובתו בענין הסלע והמצודה החזקה מגדל וראשו בשמים בו ירוץ צדיק ונשגב, אבל בספר תהלים כשתקן השירה לכתבה על ספר ראה שיהיה מיותר בעיני הקורא מלת לי, ושהיה די באמרו ה' סלעי ומצודתי ומפלטי, כי הכנוי הוא בתוארים דבק עמהם ולזה לא אמר שם לי: והנראה אלי בשירה הזאת הוא, שדוד חלקה לארבעה חלקים. האחד הוא בהקדמת השירה, והוא בשני הפסוקים הראשונים, עד מחמס תושיעני. והחלק השני הוא בביאור איך הקב"ה מלט והציל את דוד מידי אויביו שלא יהרגוהו, והתחיל בפסוק מהולל אקרא ה' וגו' עד כי אתה נרי ה'. והחלק השלישי יספר בו שנתן השם יתברך לדוד כח וגבורה לא לבד להנצל מאויביו, כי אם גם להכות בהם מכה רבה ולהכניעם, ויתחיל מאמרו כי אתה נרי וגו' עד חי ה' וברוך צורי. והחלק הרביעי הוא בחתימת השירה והשבח לאל יתברך, והוא מחי ה' וברוך צורי עד סוף השירה. ופירוש שני הפסוקים הראשונים שהם הקדמת השירה כך הוא. ראשונה הניח משל אחד בפסוק הראשון, והוא ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי, ר"ל שהאל יתברך היה כסלע וכמצודה והוא המגדל החזק שבו תהיה פלטה.
פסוק ג:
ואחרי שזכר בפסוק הראשון זה המשל, ביאר הנמשל והמכוון בו בפסוק השני, והוא אומרו אלקי צורי אחסה בו, רוצה לומר שהסלע והמגדל החזק הגבוה יצטרך אליו האדם לאחד משני הדברים או לשניהם, אם לצאת משם להכות באויביו ולהשחית בהם, או להמלט ולהשגב שם מהרודפים אחריו שלא יהרגוהו, ואמר שהאלוה יתברך הוא חזקו ומשגבו בשני הענינים האלה, אם להלחם ולהכות באויביו, וזהו אלקי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי, כי כמו שהשור והאיל כחם וחזקם בקרניהם ובהם ינגחו וישחיתו, ככה היה האל יתברך קרן דוד לנגח ולהשחית באויביו ובשנאיו יצמית, והוא על דרך (דברים ל"ג י"ז) וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, ואם לענין השני, רוצה לומר להמלט מהאויבים ולהשגב מהרודפים אחריו, אמר עוד משגבי ומנוסי מושיעי מחמס תושיעני. ובפסוק הזה בא החלוף החמשי, שכאן אמר מגיני וקרן ישעי משגבי ומנוסי מושיעי מחמס תושיעני, ובספר תהלים אמר לבד מגיני וקרן ישעי משגבי ולא אמר ומנוסי מחמס תושיעני. והסבה בזה היא שבכאן הרבה השמות הנרדפים לרוב צרותיו על ההצלה שהם משגבי ומנוסי מושיעי וגו', ושם נסתפק באמרו ומשגבי, כי יורה היותו נשגב ונמלט בו יתברך, ואולי לטעם השיר היה זה שאמר בספר תהלים יותר ראוי. ואפשר שנאמר גם כן בזה טעם שנית מכוון על דבריהם ז"ל במדרש תהלים (ריש מזמור י"ח) אמרו, רבנן אמרין כלפי שנפלו לפני דוד עשרה שונאיו, שאול ודואג ואחיתופל שבע בן בכרי שמעי בן גרא שהם חמשה מישראל, ושבך וגלית ושלשת אחיו מילידי הרפה שהם חמשה מאומות העולם, כנגדן אמר דוד עשרה קלוסין חזקי סלעי מצודתי מפלטי אלי צורי מגיני וקרן ישעי משגבי ומנוסי, ולפיכך קלסו בסוף ספר תהלים בעשרה הלולים, הללו אל בקדשו וגו', ומאי קרן ישעי? זהו קרן המשחה. וכפי הדעת הזה היה ראוי שדוד על עצמו יאמר עשרה קלוסין האלו בכאן, אבל בספר תהלים המיוחד לכל מתבודד לא היו ראויים כלם, כי לא יהיו לכל איש מתבודד עשרה אויבים ולזה קצר שם בהם. הנה בזה הניח דוד הקדמת השירה וכללותה והוא החלק הראשון:
פסוק ד:
מהולל אקרא ה' וגו'. בזה התחיל החלק השני להודות לשבח להלל לש"י על הפלטה אשר פלטו והצילו מאויביו בהיותם רודפים אחריו, והוא החלק השני מהשירה. ופירשו המפרשים כשאני מתפלל ואקרא ה' מהולל שאהללו בתהלותי, אז מאויבי אושע, מסכים הפירוש הזה למה שאמר רבי יודן במדרש תהלים (מזמור י"ח), סרס המקרא ודרשהו כשמאויבי תושיעני אז אקרא ה' ואהללך. ויותר נכון הוא שרמז בזה למה שאחז"ל במסכת ברכות (פ"ב ל"ב ע"א), לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואחר כך יתפלל, ולזה אמר מהולל אקרא ה', ר"ל אחרי היותו מהולל בפי ומשובח אז אקרא ואתפלל אליו על צרכי, ובהיות התפלה בזה הדרך אז אין ספק שמאויבי אושע. ובפסוק הזה בא החלוף הששי, שכאן אמר ומאויבי ובספר תהלים כתב ומן אויבי. והסבה בזה היא, כי למה שהיתה כוונת דוד בשירותיו לומר שהאל ית' הושיעו מן אויביו, חשש כאשר יכתוב בספר ומאויבי, יטעה הקורא ויחשוב שיהיה מ"ם מאויבי מ"ם היתרון, כמו (דברים ל"ג כ"ד) ברוך מבנים אשר, (שופטים ה' כ"ד) מנשים באהל תבורך, ויהיה פירושו יותר מאויבי אושע והוא בלתי צודק, כי האויבים לא יהיו נושעים לשיאמר בהם פחות ויתר, וכדי להסיר הדעת הזה פירשו בספר תהלים במה שאמר מן אויבי, ר"ל שהייתי נושע מהם ונמלט מידם:
פסוק ה:
ואמרו כי אפפוני, כאשר אפפוני משברי מים והם בגלי הים העצומות, ונחלי בליעל יבעתוני, ר"ל ונחל בליעל והוא עמוק מעוות הדרך והמסוכן מאד, שהוא משל לאויבים העצומים והחזקים המבקשים את נפשו, וג"כ המשילם (כפי דרך השיר לכפול הענינים במלות שונות) לכאבים החזקים שהם אותות המות, והוא אמרו חבלי שאול סבוני קדמוני מוקשי מות, שהם הכאבים הבאים מחמת המיתה, וקרא מוקשים אותות המות, הנה עם כל הצרות האלה בהיותי כבר מוטבע בים ונכנס בבטן שאול כאלו אני מת ובטל מן העולם, לא אמנע עצמי מן הרחמים, (ז) אבל בצר לי אקרא ה' ואל אלוה אשוע, ר"ל אקרא שם ה' המורה על הרחמים, ואושע אל אלוה המורה על היכולת המוחלט, וישמע מהיכלו קולי, רוצה לומר שעם היות ה' בשמים הכין כסאו והוא הנקרא היכלו, הנה עכ"ז לא עמד מרחוק לצעקתי, אבל באותה שעה שקראתי שמע מהיכלו קולי כאלו היתה נכנסת שועתי באזניו וקרובה אליו מאד. ובמדרש תהלים (מזמור י"ח) דרשו הפסוקים האלה על הגליות, אמרו משברי מות בבבל, נחלי בליעל במדי, חבלי שאול ביון, מוקשי מות באדום. רבנן אמרי למה כתוב בראשונה מות וברביעית מות? לפי שזו החריבה בית ראשון וזו החריבה בית שני, ר' אבא בר כהנא אמר זו גזרה שמד וזו גזרה שמד. בצר לי אקרא ה' בבבל, ואל אלקי אשוע במדי, וישמע מהיכלו קולי ביון, ושועתי לפניו תבא באזניו באדום. ר' פנחס אמר למה יזכיר בשלישית היכל? לפי שכל ימי יון היה ההיכל קיים. וחלוף השביעי והשמיני הוא בפסוק כי אפפוני משברי מות, שאמר במקומו בספר תהלים אפפוני חבלי מות, ולא אמר כי בתחלת הפסוק, ובמקום משברי הביא חבלי. והסבה בזה שאמרו כאן כי אפפוני, פירושו כאשר אפפוני, כמו שאמרתי שהיתה גזרת המאמר בצר לי אקרא ה', ולפי שלא יטעה הקורא לחשוב שמלת כי היא נתינת טעם למעלה ממנו, לכן כאשר כתב המזמור בספר תהלים הסיר מלת כי, ואמר אפפוני, וביאר שמשברי מות היה רצונו בו על הכאבים ועל החבלים, ולזה אמר חבלי מות במקום משברי מות. החלוף התשיעי הוא שאמר בכאן נחלי בליעל, ושם אמר בתוספת הוי"ו ונחלי בליעל. והסבה בו לפי שבכאן היה משל אחד משברי מות ונחלי בליעל ששניהם מזעף הים והמונו, והיה כפל הענין במלות שונות, אבל בספר תהלים למה ששנה ואמר חבלי מות היה אומרו נחלי בליעל משל שני, ולהבדילו מחבלי מות הוסיף הוי"ו ואמר ונחלי בליעל, לרמוז שהוא משל ודבור שני. החלוף העשירי באמרו בכאן חבלי שאול סבוני, ובספר תהלים אמר חבלי שאול סבבוני, וגם זה לתוספת ביאור היה, שלא נחשוב שהיתה כוונתו בסבוני מענין הסבה כי אם מענין ההקף, ולזה אמר סבבוני. החלוף הי"א הוא באמרו בכאן בצר לי אקרא ה' ואל אלקי אקרא, ובספר תהלים אמר בצר לי אקרא השם ואל אלקי אשוע. והסבה בזה הוא ליפות הדבור, שלא יאמר שתי פעמים אקרא זה אחר זה, ולכן אמר בשנית אשוע. החלוף השנים עשר הוא באמרו בכאן וישמע מהיכלו קולי, ובספר תהלים הסיר הוי"ו ואמר ישמע מהיכלו קולי. והסבה בזה היא שכאן היתה השירה על הצלותיו שכבר עברו ולכן אמר בלשון עבר וישמע, אבל בספר תהלים שסדר הדברים הראויים שיאמר המתפלל, עשאו לשון עתיד באמרו ישמע וגומר. החלוף השלשה עשר שאמר בכאן ושועתי באזניו, ובספר תהלים אמר ושועתי לפניו תבא באזניו. והוא תוספת דברים. והסבה בו לפי שתוארי הגשמות משוללים ומרוחקים מהאל ית' ולא יאמר בו אזנים כי אם על צד המשל להישרת הענין ולהורות על השגחתו יתברך, ולזה שם אמר ושועתי לפניו שהוא ספור הענין ואמתתו, ואמרו עוד תבא באזניו הוא משל אמרו לפניו, כאלו בזה הורה שאמרו באזניו הוא משל, ופירושו שבאה לפניו ית' שועתו:
פסוק ח:
ותגעש ותרעש הארץ וגומר. אחרי שזכר שבצרותיו קרא אל ה' והושיעו, אמר שהאל יתברך לתשועתו עשה באויביו שבעה מיני עונשים משונים זה מזה, והם שבעה מיני שלוחי ההשגחה בעולם הזה. האחד רמז באמרו ותגעש ותרעש הארץ ומוסדות השמים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו, רוצה לומר שהאל יתברך כדי לצילו מאויביו פעמים ירעיש הארץ ירגיש ממלכות להעניש האויבים להמם ולאבדם, והוא על דרך שאמר (תהלים מ"ו ז') המו גוים מטו ממלכות נתן בקולו תמוג ארץ, וזה המין מהעונש מצינו בעדת קרח, ועליו אמר ותגעש ותרעש הארץ ומוסדות השמים, שהיא הארץ להיותה מרכז העולם אשר עליה תסוב הגלגל, הנה מוסדות השמים הארציים ירגזו ויתגעשו, וזה לפי שחרה לו ומי יעמוד לפניו בחרון אפו? האמנם לפי שבספר תהלים אמר במקום זה ומוסדי השמים ירגזו, יראה לפרש ומוסדות השמים מוסדות ההרים העליונים שלגבהם יתוארו בשם שמים, כאמרו (משלי כ"ג ה') כנשר יעוף בשמים, ואמר (דברים א' כ"ח) ערים גדולות ובצורות בשמים, והוא החלוף הארבעה עשר. וענין המאמר שהאל יתברך להעניש אויביו ולהציל את עבדו פעמים ירעיש הארץ, ויהיה זה בהיות הרוח החם בבטן הארץ, וזהו אמרו ויתגעשו כי חרה לו, שהוא מענין חום דומה על רוב הכעס, הנה העונש הזה אם כן הוא ביסוד הארץ:
פסוק ט:
והעונש השני הוא ביסוד האש שהיא הפכיי ליסוד הארץ ומנגד אליו, ועליו אמר עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו, ובזה רמז לשריפת המקומות גפרית ומלח שרפה כל ארצה אשר יהיה זה בחרון אף השם וכעסו, וזהו עלה עשן באפו, דמיון האיש המתכעס, כמו שאמר (דברי' ל"ב כ"ב) כי אש קדחה באפי וגומר, וכל זה דבור (שיהיה מהרעשת הארץ ושרפת המקומות) משל להשחתת האומות ומפלתם, כמו שביאר בכדומה לזה הרב המורה בפרק כ"ט ח"א:
פסוק י:
ולפי שאמר שיתרעש הארץ ויתילד אש שורף, אמר על זה ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו, ר"ל שבהיות מוסדות השמים והמרכז מתנועע ומתרעש בלתי קיים, יתחייב שיהיה המקיף גם כן בלתי מסודר בתנועתו, וזו היא ההטיה שזכר בשמים, ונתן הסבה בזה באמרו וערפל תחת רגליו, רוצה לומר שהשמים נקראו ערפל תחת רגלי השם יתברך לכל אשר יחפוץ יטם. ואפשר עוד לפרש הפסוק באופן אחר, יאמר שהתרעשות הארץ ושרפתה לא ימנע יתברך מעשותה מפאת הוראת המערכ' השמימיית אם יהיה מנגד לזה ויתחייב לאומות הנמשלים בזה מעלה וכבוד, כי הוא יתברך אל שדי שודד המערכות ויטה שמים אל אשר ירצה וירד האל יתברך, רוצה לומר ישגיח בדברים השפלים האלה לזה, כי ההשגחה הפרטית וחול העונש באישי השפל יכונה בלשון ירידה כמו שזכר הרב המורה בפ"י ח"א, והערפל הוא שם נרדף לשמים, כאמרו (שמות כ' כ"א) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. ולפי שאמר שהוא יתברך ימשול על השמים ויטם לאשר יחפוץ. והיו הגלגלים מתנועעים מהנעת השכלים הנבדלים אשר קרא הנביא יחזקאל במרכבה (יחזקאל י') כרובים, לכן אמר עוד בכאן וירכב על כרוב ויעוף, רוצה לומר שהאל יתברך יטה גם כן המניעים לרצונו. וכבר כתב הרב המורה שאפשר לפרש ויט שמים וירד וירכב על כרוב ויעוף, שיחזור הירידה לשמים ושהכרוב הוא אשר יעוף לא האל יתברך. ורלב"ג פירש ויט שמים וירד, שהוא דבור המשליי, כאלו הקב"ה יטה השמים וירד מהם כדי לפעול בעולם השפל תשועות דוד, וכאלו ירד מהמעלה העליונה להשגיח בדברים השפלים, ושזהו וערפל תחת רגליו, שערפל הוא העולם השפל לרוב החשך וההפסד אשר בו, ואמר שהוא יהיה תחת רגלי השם לעשות בו כרצונו, ושאמרו וירכב על כרוב ויעוף, הוא השכל הפועל המלאך השלוח ממנו להשגיח בבני האדם שהוא ישגיח בדוד, ועל רוב המהירות אמר וידא על כנפי רוח, ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון, שויט שמים וירד וערפל תחת רגליו הוא השלמת הדבור הקודם, ואמר שינהיג השמים לעשות מה שירצה בהרעשת הארץ ושריפת המקומות, ובזה השלים ספור העונש השני שיעשה השם באמצעות יסוד האש, כמו שעשה בסדום ועמורה:
פסוק יא:
העונש השלישי הוא מה שיעשה באמצעות יסוד האויר הסמוך לאשר שזכר, ועליו אמר וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח, רוצה לומר שיניע יסוד האויר וירכיב הרוחות להחריב האויבים ולהחרים המקומות, והוא הרוח החזק המפרק הרים ומשבר סלעים, כמאמר המשורר (תהלים י"א ו') אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. ובזה בא החלוף הט"ו, שכאן אמר וירא על כנפי רוח בר"יש ובספר תהלים אמר וידא בד"לת, לפי שבכאן כוון לומר שהאל יתברך רכב על כרוב ויעוף והיה נראה על כנפי רוח, ר"ל פעולתו נראה שם, ובספר תהלים ראה לשנות ולומר וידא, מענין (דברים כ"ח מ"ט) כאשר ידאה הנשר, להמשיך הלשון מענין התעופפות, כמו שאמר ויעוף וידא. וכבר נמצא בדבריהם ז"ל שפירשו כרוב וכנפי רוח על יסוד האויר והרוחות החזקים כמו שפירשתי, אמרו במדבר סיני רבא (פרש' י"ד דף רנ"ז ע"ב תהלים כ"ד), ויבא מלך הכבוד, א"ר אבין הקב"ה הוא מלך הכבוד, שחולק מכבודו לבשר ודם, מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבים על כסאו אין משתמשין בשרביטו ואין לובשין לבושו, אבל הקב"ה אינו כן, הוא רוכב על כרוב וידא על כנפי רוח ונתנו לאליהו, שנאמר (מלכי' ב' ב' י"ב) ויעל אליהו בסערה השמים, הוא יושב על כסא דין ונתנו לשלמה, שנאמר (דברי הימים א' כ"ט כ"ג) וישב שלמה על כסא ה', נתן שרביטו למשה, שנאמר (שמות י"ז ט') ומטה האלקים בידי, לבושו הוד והדר לפניו שנאמר (תהלים ק"ד ה') הוד והדר לבשת, ונתנו למלך המשיח, שנאמר (שם כ"א ה') הוד והדר תשוה עליו וגומר. הנה אם כן פירשו כרוב וכנפי רוח על הסערה:
פסוק יב:
העונש הרביעי הוא מה שיעשה הקב"ה באמצעות יסוד המים וגשם שוטף, כמו שהיה בדור המבול, ועליו אמר וישת חשך סביבותיו סכות חשרת מים עבי שחקים, רוצה לומר שפעמים יהיה הגשם והעננים והחושך הקודמים אליו והמתחייבים ממנו כולם לתשועת ה', כי יכה האויבים ברבוי הגשמים, כמו שעל כדומה לזה היה דוד אומר (שם ס"ט ב' ג') הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני ולרבוי הגשמים אמר שישית הקב"ה חושך, כמו לקדרות העבים ורבויים שימנע מעבור בהם ניצוץ השמש להאיר על הארץ, וזהו חשרת מים עבי שחקים, וחשרת הוא קשור העבים זו בזו, וכל הדברים האלה הוא משל לנצחון האויבים והשחתתם, ובפסוק הזה בא החלוף הט"ז שאמר בכאן וישת חשך סביבותיו סכות, ובספר תהלים אמר ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו, ועשה זה לתכלית הביאור, שלא נחשוב שהיתה כוונתו שסכות הם החשך, כי החשך הוא העדר האור, וסכות הן העננים והעבים העכורים, ואמר ישת חושך סתרו לבאר שהחושך שזכר הוא לבד להסתרת האור, וסביבותיו חוזר לסכות לא לחושך שהם העבים, ולפי שהיה זה עונש רביעי נבדל מהקודם, אמר בספר תהלים וישת חושך בוי"ו, להורות על היותו עונש אחר מחולף מהקודם. ובא בזה הפסוק גם כן חלוף הי"ז שכאן אמר חשרת מים, ובספר תהלים רצא לבאר מלת חשרת, ואמר חשכת מים, שהוא נאמר על קשור העבים אשר ימנעו האור ויבא משם החשך:
פסוק יג:
העונש החמשי הוא באמצעות הדברים אשר יתילדו מחומרי האד והעשן באויר, ועליו אמר לפי דעתי מנוגה נגדו בערו גחלי אש ירעם משמים ה' ועליון יתן קולו וגומר, ורש"י פי' שמא תאמר בחשך הוא שרוי, מנוגה נגדו. ולפי דעתו ראוי שנפרש הכתוב חוזר למה שאמר למעלה ישת חשך סביבותיו, כלומר שהשם יתברך יסבב החשך להעניש בו את אויביו, עם היות שנהורא עמיה שריה ומנוגה נגדו יבערו גחלי אש, ובזה הדרך לא יהיה המאמר הזה כפול אחרי אמרו למעלה גחלים בערו ממנו. אבל כפי מה שאמרתי לא יכוון הכתוב לזה, כי אם לענינים המתחדשים באויר מחומרי האיד והעשן העולה מן הארץ. וכבר כתבו בזה הטבעיים שמלהט השמש כשיתרשם בלחות האוירי שנתחדש מהמטר תראה הקשת והעגולה אשר סביב הלבנה, והשחזיזים יעשו מהתלהבות האש בעשן העולה מן הארץ בעלותו במקום יסוד האש, וגם כן בהשאר כלום מהעשן בתוך העב והענן יתנעע בו בחזקה וימצא ממנו הקולות והרעם, ובהתחזק אותה תנועה מחמימותה תשוב אש מאירה ויקרא ברק, ואם יהיה המתלהב גס וכבד יעשה האלגביש. הנה בזה האופן אמרו שיעשו הקולות והרעמים אשר פעמים רבות ימותו אנשים מהם ומפחדם ואימם, ועל זה אמר מנוגה נגדו, רוצה לומר מהנוגה והאש המתלהב בעשן בערו גחלי אש שיראו האשים המבהיקים וישמעו הקולות והרעמים מתנועתו בענן, (יד) וזהו וירעם משמים ה' ועליון יתן קולו, ויהיה אם כן אמרו נגדו שב אל האש שהוא נגדי למים הנזכר. ועם היות הדברים האלה טבעיים בתולדתם, הנה פעמים יתהוו על דרך נס, וגם הטבעיים ההם פעמים יהיו שלוחי ההשגחה וכלי רצונו יתברך להכות את אויביו, כמו שסופר בספר יהושע (יהושע י' י"א) שבהלחמו עם המלכים השליך ה' עליהם מן השמים אבנים גדולות עד עזקה וימותו רבים. ובפסוק הזה בא החלוף הי"ח, שאמר בכאן מנוגה נגדו בערו גחלי אש, ובספר תהלים אמר מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש, הנה הוסיף עביו עברו וברד. והוא גם כן לתוספת ביאור כפי הכוונה שפירש שמה, שהאש המתלהט והעשן המתנועע הוא בענן לא באויר הפשוט הזך הנקי, ולזה אמר עביו עברו שבעבים תבא, וגם פירש ששם נתילד הברד באד העשני ההוא כמו שהתבאר. והחלוף הי"ט שכאן אמר ירעם מן שמים ה', ובספר תהלים אמר ירעם בשמים ה'. והסבה בזה לפרש שאין הכוונה שירע' מן השמים על הארץ, כי אם שבשמים עצמם ירעם, כי הרעם הוא בהתנועעות העשן בתוך הענן בסבת חום המתלהב בו. והחלוף הכ"ף שכאן אמר ועליון יתן קולו, ובספר תהלים הוסיף ואמר ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. והיה זה לומר שמהקולות לבדם לא ימותו האנשים מהם, כי אם מהברד והאש המתלקחת שם, (טו) וזהו שהמשיך לומר וישלח חצים ויפיצם וגם האשים הבוערים מתחדשים עם הברק, ולזה אמר ברק ויהומם, שהאל יתברך ישלח אותם הדברים המבהילים ובהם יפיץ האומות ויהומם, ובספר תהלים אמר וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהומם והוא החלוף הכ"א. והסבה בו לבאר שהחצים הנזכרים בכאן אינם חצים ממש כפשוטו, כי אם אבני הברד והאלגביש שהם בידו כחצים ביד גבור, ולזה אמר שם וישלח חציו שהם החצים המכונים אליו יתברך. ובמקום שאמר כאן ברק יאמר שם וברקים רב, להגיד שלא היה ברק אחד כי אם ברקים רבים, ולהיותם החצים רמז לאבני הברד והאלגביש והברקים הוא דבר מתחלף אליהם במהות, אמר שם וברקים בתוספת הי"ו, להורות הבדלם מהחצים שזכר, ולכן אמר וברקים רב, כלומר וברקים הרבה והוא החלוף הכ"ב. ואמ' שם ויהומם במקום שאמר כאן ויהם, שהוא החלוף הכ"ג, לפרש ולרמוז לאויבים שזכר והוא פירוש מה שאמר כאן בלשון יחיד ויהם:
פסוק טז:
העונש הששי זכר באמרו ויראו אפיקי ים יגלו מוסדות תבל בגערת ה' מנשמת רוח אפו, והמפרשים פירשוהו על הדברים הנסתרים ששכל האדם לא תקיף בהם קודם היותם, שדומים לאפיקי ים שהם מעמקי ים, ומוסדות תבל, הם המקומות השפלים במרכז הארץ שאדם לא יראם, כאלו אמר שהדברים הנסתרים שלא יחשוב האדם שיתחדש נתחדשו בהשגחתו יתברך, כמיתת יהונתן עם שאול אביו לשלא ישאר יורש עצר אחריו וכמיתת אישבשת. ואני אחשוב שרמז בזה שממפלאות תמים דעים הוא פעמים להחריב את העולם ברבוי הגשמים, כמו שאמר חשרת מים עבי שחקים, ופעמים יחריבהו בציה גם חום ועצירת הגשם, עד שכמעט יראו אפיקי ים יגלו מוסדות תבל בסבת החורב והצמאון, וכמו שבא בספר מלכים (מלכי' ב' ג') שהלכו מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום להלחם במישע מלך מואב ולא היה מים למחנה, ואמר מלך ישראל אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב, כי בעבור צמאון המים תהיה מפלתם. גם אפשר לפרשו שכל אשר חפץ השם עשה בשמים ובארץ בימים ובכל תהומות, ואם יצטרך להצלת עבדיו להחריב הים ולהציב מים כמו נד יהיה נקל בעיני ה' לעשותו, כמו שהיה בים סוף להצלת ישראל ובהעברת הירדן, וקרוב לזה דרשו בו חז"ל במדרש תהלים. ובפסוק הזה בא החלוף הכ"ד, שבמקום שאמר כאן בגערת ה' מנשמת רוח אפו, אמר בספר תהלים מגערתך ה' מנשמת רוח אפך. והיה זה לפי שראה דוד שלהטיב כוונת המתבודד היה יותר טוב שיכוון הדברים לנוכח השם ויאמר אליו יתברך מגערך ה', והנה לא אמר בגערתך ה' לפי שאין ראוי ליחס פועל גשמיי מתנועע מאתו יתברך, ולכן לא רצה לומר בגערתך, שהגערה תחריב הים בעצמה ואמר מגערתך, והמ"ם היא מ"ם הפועל כמו (משלי כ' כ"ד) מהשם מצעדי גבר כוננו, יאמר מסבת גערת השם נמשך המסובב הזה, ולא ישלול המאמר הזה היותו נעשה על ידי אמצעיים כפי מה שגזרה רצונו וחכמתו. הנה בזה כלל המשורר ששה מיני שלוחי השגחה וכלי האל יתברך, להשחית באויביו ולהענישם ולהציל עני מחזק ממנו לאוהביו ולשומרי מצותיו כפי מה שפרשתי:
פסוק יז:
ישלח ממרום יקחני וגומר. בפסוקים האלה ספר המשורר איך בהעניש האל יתברך את אויביו בששת מיני העונשים האלה שזכר ניצול ונמלט הוא מהם ולא נכלל באותם העונשים, ולזה אמר ישלח ממרום יקחני, וזהו כנגד העונש הראשון מרעש הארץ, שבהיותה מתרעשת שלח האל יתברך ידו ממרום ולקחו שלא יבולע בה. ואמר ימשני ממים רבי', כנגד העונש הרביעי הבא באמצעות יסוד הים ברבויי הגשמים:
פסוק יח:
ואמר יצילני מאויבי עז משונאי כי אמצו ממני, כנגד העונש השני אשר יבא באמצעות יסוד האש, שהוא האויב הגדול, והוא רמז לשאול והמשנאים הם עבדי שאול שהיו רודפים את דוד. ובפסוק הזה בא החלוף הכ"ה, שבמקום שאמר כאן משנאי, אמר בספר תהלים ומשנאי. וזה לבאר שאין אמרו אויבי עז כמו משנאי, ושאינם שמות נרדפים, כי אויבי עז אמרו על שאול, ומשונאי אמר על דואג ושאר עבדיו, ולהורות על רבויים והתחלפותם מהאויב שזכר אמר ומשנאי:
פסוק יט:
ואמר יקדמוני ביום אידי ויהי ה' למשען לי, כנגד העונש השלישי הבא באמצעות הרוחות המבהילים וחזקים. ובפסוק הזה בא החלוף הכ"ו, בשאמר כאן יקדמני ובספר תהלים אמר יקדמוני בלשון רבים. והיה הסבה בזה כי בכאן כי רומז אל יסוד האויר שהוא האמצעי בעונש הזה, למה שהיה כמו שזכר הפלוסוף אריסטו הרוחות הם אויר מתנועע, אבל בספר תהלים אמר יקדמוני לרמוז לרוחות, לפי שאין האויר במה שהוא אויר מפרק הרים ומשבר סלעים, כי אם מפאת הרכבותיו אשר מהם יתילדו הרוחות שהם רבים:
פסוק כ:
ואמר ויוצא למרחב רגלי, כנגד העונש הששי הבא באמצעות קריעת הים והצמאון. ואמר יחלצני כי חפץ בי, על העונש החמשי אשר יבא מהדברים המבהילים המזיקים המתילדים באויר מחומר האיד והעשן העולה מן הארץ. והנה לא זכר המשורר בתוך העונשים האלה המות, לפי שכמו שזכר סיניק"א הפילוסוף המדיני אין המות צרה, אבל היא תכלי' הצרות כלם. ובפסוקים האלה בא החלוף הכ"ז, שבמקום שאמר כאן ויהי ה' משען לי, אמר בספר תהלים למשען לי. וסבתו מבוארת שהקב"ה אינו בעצמו משען, אבל היה לדוד ובערכו למשען כי מאמ' משען הוא הדבור המשליי יאמ' בו יתברך בערך דוד, לפי שהיה בוטח בו ונשען עליו. ובא בזה החלוף הכ"ח, שאמר כאן ויצא למרחב אותי, ובספר תהלים אמר ויוציאני למרחב. והוא ליופי הדבור ולנועם המאמר, כי הכנוי יותר ראוי שידבק עם הפעל, ולזה אמר ויוציאני, ובהיות הכנוי דבק עם ויוציאני, היה מהמותר שיאמר עוד אותי. ובמדרש תהלים מזמור י"ח דרשו הפסוקים האלה כלם על פרעה ועל מצרים ועל קריעת ים סוף ועל ישראל בהצילו השם יתברך מצרותיו. והמפרשים במקומות מהם נמשכו אחרי דעת המדרש, וגם חכמי הנוצרים פירשו כן, ואני נטיתי מזה, לפי שלא כיוון דוד בשירה הזאת כי אם לתת שבח והודאה לאל יתברך על הצלחותיו לא על עניני ישראל, וכמו שאמר בתחלת דבריו, ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול, שעל אויביו ועל הצלותיו ידבר, לא על פרעה ועל מצרי' ועל הצלת ישראל, כי משה כבר עשה עליהם שירת הים, ומה לו לדוד להזכירם בכאן? (כא) יגמלני ה' כצדקתי וגומר. עתה זכר דוד המלך ע"ה שהיו לו ששה מדות משובחות לפני המקום, שבעבורם היה ראוי להיות ניצול ונמלט מאותם העונשים הששה שזכר. האחת אמרו יגמלני ה' כצדקתי, ר"ל ראוי היה שיגמלני השם כפי צדקתי, והיא הצדקה וההטבה אשר היה דוד עושה עם הבריות. ורש"י כתב כצדקתי שלא הרגתי את שאול בכרתי את כנף מעילו. ובספר תהלים אומר כצדקי, והוא החלוף הכ"ט, ולא עשאו כי אם ליופי הדבור ולהקל הקריאה, כי בהיות צדקי כמו צדקתי יותר נקל על המתפלל לומר צדקי. המדה השנית היה כבור ידי ישיב לי, ר"ל שלא הייתי שולח יד בגזל ובשוחד ולא בדברים הנזכרים בפרשת המלך (שמואל א' ח'), כי מלבד שהיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ממה שלו, הנה גם לא היה לוקח דבר משל אחרים, וזהו כבור ידי ישיב לי, כי השוחד והגזל ייוחס לידים, כמו שאמר (ישעי ל"ג ט"ו) נוער כפיו מתמוך בשוחד:
פסוק כב:
המדה השלישית אמרו כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי, ופירושו שהיה מתנהג בדרכי השם, וכאמר' חז"ל (סוטה י"ד ע"א) והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'. ואחשוב שכוון לומר בזה שהיה דוד בכל הדברים דורש את ה' ועושה מצותו ולא היה עובר דברו כמו שאול, וזהו כי שמרתי דרכי ה' ר"ל במה שצוני. המדה הרביעית היא, שעם היות שדוד חטא בענין בת שבע ואוריה, הנה היה זה במה שבין אדם לחבירו, אבל במה שבין אדם למקום היה נשמר מאד, וזהו ולא רשעתי מאלהי, רוצה לומר בדברים שבין אדם למקום והם האמנות:
פסוק כג:
המדה החמשית היא אמרו כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסור ממנה, רוצה לומר שעם היותו מלך ובידו לעבור המשפטים כפי צורך השעה, הנה הוא היה שומר המשפטים האלקיים ולא יסור מהם, וכמו שאמר במקום אחר (תהלים י"ט י"ב) גם עבדך נזהר בהם, וזהו כי כל משפטיו לנגדי, שהיו תמיד נגדו לעשותם בשלמות, ואפילו החוקים שאין להם טעם לא היה זז מהם, וזהו וחקותי לא אסור ממנה. והנה בספר תהלים אמר וחוקתיו לא אסיר מני, והוא החלוף השלשים. והיה זה לתיקון הדיבור, לפי שהאדם יסור מהחקים או יתקרב אליהם והמה לא יסורו ממנו, כי המקרה הוא אשר יסור מהנושא, לא הנושא ממנו, ולזה תקן מה שאמר לא אסור ממנה, שיורה שהוא הסר מן החוקים ואמר לא אסור מני, רוצה לומר לא אסיר החקים ההם ממני:
פסוק כד:
המדה הששית היא אמרו ואהיה תמים לו ואשתמר' מעוני, ירצה שלא היה במופלא ממנו דורש וחוקר ולא היה מפקפק באמונותיו, אבל היה תמים עם השם אלקיו, ועל זה אמר ואהיה תמים לו. ונתן הסבה למה יחזק בתמימות ולא יפליג בדרישה ובחקירה, ואמר ואשתמרה מעוני, רוצה לומר שבפחדו פן יפגע בחקירתו ישתמר מאותו עון, ולכן יהיה תמים. ובספר תהלים אמר ואהי תמים לו, והוא החלוף הל"א. והסבה בו לפי שאהיה הוא עתיד, ואין ראוי שיאמר שבעתיד יהיה תמים, ולכן אמר ואהי שהוא לשון הווה. והחלוף הל"ב הוא שאמר כאן ואשתמרה, ובספר תהלים אמר ואשתמר, וגם זה הוא ליפות הדבור, כי היתה הה"א בואשתמרה נוספת, והדבור ההגון הוא ואשתמר: ואחרי שזכר ששת המדות המשובחות האלה שהיו בו, זכר שבעבורן היה ראוי שיזכה לזכיות מתייחסות אליהם, (כה) וזה שאמר וישב השם לי כצדקתי, והוא כנגד מה שאמר יגמלני השם כצדקתי, רוצה לומר אם אני עשיתי צדקה עם הבריות, היה ראוי שהשם יתברך יגמול עלי צדקה רבה. ובספר תהלים אמר וישב השם לי כצדקי והוא החלוף הל"ג, שלא אמר שם כצדקתי, כי אם כצדקי, וכבר אמרתי בסבתו. ואמר כבורי לנגד עיניו, כנגד מה שאמר כבור ידי ישיב לי, רוצה לומר אם אני הייתי נשמר בנקיון כפים לבלתי אקח מאיש דבר, גם כן האל יתברך ראוי שישיבני עליו מדה כנגד מדה, שלא יקח אדם מכל אשר לי ולא יגזלני אויב. ובספר תהלים אמר כבור ידי לנגד עיניו והוא חלוף ל"ד, והיה זה לתכלית הביאור, שאין פירוש כבורי כי אם על בור הידים שזכר:
פסוק כו:
ואמר עם חסיד תתחסד, כנגד מה שאמר כי שמרתי דרכי השם ולא רשעתי מאלהי, שהוא מדת החסידות, ואמר עם חסיד כמוני ההולך בדרכיך היה ראוי שתתחסד בעשות עמי גם כן גמילות חסדים לפנים משורת הדין. ואמר עם גבור תמים תתמם, כנגד ואהיה תמים לו, ירצה שעם האיש שאף על פי שהוא גבור במלחמת העיון הוא תמים בדעותיו ואמונתיו, היה ראוי לשם יתברך שיהיה עמו תמים מדה כנגד מדה, והוא השלימות והתמימות:
פסוק כז:
ואמר עם נבר תתבר, כנגד מה שאמר שהיה שומר המשפטים והחוקים ולא יסור מהם עם היותו מלך, רוצה לומר שעם אדם כמוהו שהוא נבר וזך ונקי היה ראוי שהאל יתברך יתברר עמו בהטבה וברחמים, אמנם עם האיש העקש שהוא הפכיי לכל המדות שזכר, שלבו עקש ופתלתול, תתפל, רוצה לומר ראוי שתבא עליו בדרך נפתל, ליסרו שבע על חטאותיו. ובספר תהלים אמר במקום תתבר תתברר והוא החלוף הל"ה, ובמקום אמרו כאן תתפל אמר שם תתפתל, והוא החלוף הל"ו. וגם אלה ליופי הדבור ותקונו היו וכפי דרך הדקדוק גם כן, כי ההתפעל מברר יאמר תתברר, כמו התברכו והתלבנו, וההתפעל מפתל יאמר תתפתל, וכן הביאוהו המדקדקים, ועם היות שדוד בשוררו השירה הזאת היה אומר תתבר תתפל על דרך ההעברה, הנה בכתבו אותה בספר תהלים דקדק אותה כראוי. הנה אם כן בחלק השני הזה מהשירה הביא המשורר ששה מיני שלוחי ההשגחה וכלי העונש שיעשה השם יתברך להעניש אויביו, וששה מיני הצלות שניצול דוד מהם, וששה מדות משובחות שהיו לו, וששה זכיות שבעבורם היה ראוי לזכות אליהם, ואין להפליא מאשר קצתם לא באו על הסדר, כי כן יקרה בדבור השיריי:
פסוק כח:
ואחרי כל זה אמר ואת עם עני תושיע, רוצה לומר ומלבד שאני ראוי והגון להצלה מפאת המדות אשר לי, הנה עוד הייתי ראוי להנצל בעבור ישראל כדי שיהיו נושעים מאויביהם, וזהו ואת עם עני תושע ועיניך תתן על הרמים שהם אויביהם להפילם. ואתה תראה שבספר תהלים אמר במקום ואת עם עני תושיע, כי אתה עם עני תושיע, שהוא החלוף הל"ז, והוא להודיע ולבאר שהפסוק הזה הוא כלל מקיף על מה שזכר למעלה, והוא נתינת טעם אחר להצלתו כמו שפירשתי, ולזה אמר בו כי אתה וגו'. והחלוף הל"ח אמרו כאן ועיניך על רמים תשפיל, ובספר תהלים אמר ועינים רמות תשפיל, והיה זה לתקן המאמר שלא יאמר שתכלית ההשגחה האלקית להשפיל הרמים, ולא יהיו העינים כאן מיוחסים לו יתברך כי אם לרמים עצמם, וזהו ועינים רמות תשפיל. הנה במה שאמרתי בזה התבארו פסוקי החלק השני מן השירה, והוא בהגידו שהאל יתברך הושיעו מכף אויביו והוא משגבו ומנוסו מחמס יושיעהו. ובמדרש תהלים (מזמור י"ח) דרשו הפסוקים האלה על האבות אברהם יצחק ויעקב, ומהם דרשו אותם על שבט לוי ומשה עליו השלום במעשה העגל, והוא דרך אחר והפשט יתישב על פשוטו:
פסוק כט:
כי אתה נרי השם וגו'. עתה יבאר החלק השלישי והוא איך האל יתברך אמצו ועזרו לא לבד להמלט מאויביו אבל גם להכותם ולהמיתם ולהכניעם, והנה הקדים לזה להודיע שהצלחותיו כלם הם מושגחות מאתו יתברך ומושפעים ממנו בדרך נס, ואינם כשאר הדברים הנמשכים בטבע. ולפי שהיו ההצלחות היותר אהובות אצלו שתים, אם נפשיית והיא האמיתית, ואם מדומה התלויה בכבוד, להיות הכבוד כמו שזכר הפלוסוף (אריסטו) הוא מה שיחשבו יותר שהיא ההצלחה והאושר, לכן אמר ששתיהם מהאל יתברך, וזהו אמרו כי אתה נרי השם והשם יגיה חשכי, ואין ראוי שנפרש שהאל יתברך היה הנר, כי אם שהוא יתברך היה מאיר נרו של דוד שהוא הנפש, כמו שאמר (משלי כ' כ"ז) נר השם נשמת אדם, וכאלו אמר שההשכלה והשפע האלקי ורוח הקדש אשר בו לא היה מהשכל הפועל, כי אם ממנו האל יתברך שהוא המאיר את נרו והוא מגיה חשכו, רמז לחשך הסכלות ומפני זה אמר בספר תהלים כי אתה תאיר נרי, שהוא החלוף הל"ט, והיה זה לתוספת ביאור, שלא נחשוב שיתואר השם יתברך בנר, כי אם שיתארו במאיר שיאיר את נרו. ויש חלוף ארבעים, באמרו שם השם אלקי יגיה חשכי, במקום מה שאמר בכאן והשם הגיה חשכי, הנה הסיר הוי"ו לרמוז שהם כפל ענין, אתה תאיר נרי השם יגיה חשכי, כי היה הוי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולתקן הדבור שלא יאמר שני פעמים השם בלי שנוי כלל הוסיף מלת אלקי, שהוא חלוף מ"א ממה שהוסיף שם אלקי, ואמר השם אלקי יגיה חשכי. הנה ביאר בזה שמעלתו הנפשיית היתה מאתו יתברך, (ל) ועל זה אמר כי בך ארוץ גדוד וגו', כי המלחמות מהם שיהיו בשדה מערכה מול מערכה וגדוד נגד גדוד, ומהם שיהיו בצורם על האויבים בהיותם בעיר דלתים ובריח סוגרת ומסוגרת, ועל שניהם אמר כי בך ארוץ גדוד להלחם עם הגדוד הרב בשדה, באלקי אדלג שור שבהיות האויבים נסגרים בתוך העיר אדלג החומה ואכנס שמה בעל כרחם. ולהיות המאמר הזה כולל שתי ענינים מתחלפים האחד ארוץ גדוד והשני אדלג שור כמו שפירשתי, לכן בספר תהלים הוסיף באלקי אדלג שור הוי"ו, ואמר ובאלקי אדלג שור, שהוא החלוף מ"ב, והוא כדי לבאר ולרמוז שהם שני ענינים והוי"ו הוא סימן התוספת, ואמר עוד שעם היות ששני הדברים האלה, רוצה לומר שלמות הנפש ונצחון האויבים הם מתחלפים בעצמם, אל יחשוב חושב שהם יבואו מהתחלות מתחלפות, כי שניהם יחד בלי ספק מאתו יתברך, (לא) וזהו שאמר האל תמים דרכו, רוצה לומר שדרך האל יתברך בהשפעה ובהטבה הוא שלם ותמים לא יחסר כל בו, ובו ימצא האושר הנפשיי והמדומה, וזהו תמים דרכו, עד שהאמירה והרושם אשר יאמר בו יתברך היא אמירה צרופה בלי ספק וסיג כלל ואמיתית היא שמגן הוא לכל החוסים בו, אם בנפשיי ואם בגופני ובמדומה, וראוי הוא שיהיה כן, כי הוא יתברך היכול בכל הדברים, (לב) וזהו כי מי אל מבלעדי השם, רוצה לומר בשלמות הנפשיי, ומי צור מבלעדי אלקינו בנצחון האויבים ובשלמות הכבוד המדומה, ולכן הוליד מזה שכל הצלחותיו וכבודו הם ממנו יתברך על דרך נס לא במקרה לא בחיל ולא בכח, (לג) וזהו שהמשיך לומר האל מעוזי חיל ויתר תמים דרכי, רוצה לומר האל יתברך הוא הנותן לי עוז ותעצומות וחיל, והוא אשר יתר דרכי להיותו תמים ושלם. ובספר תהלים במקום כי מי אל מבלעדי השם ומי צור מבלעדי אלקינו, אמר כי מי אלוה ואמר ומי צור זולתי אלקינו והם החלופים מ"ג ומ"ד. ושניהם ליפות הדבור וביאור הכוונה, כי למה שהיה כוונתו בכי מי אל מבלעדי השם להשלים הנפש כמו שפירשתי, שם בו שם לשון אלוה, לפי שאל וצור אשר יבא בחלוקה השנית שניהם כפי הלשון אחד, ולרמוז ההבדל בהם כפי הכוונה אמר אלוה, וכדי שלא יאמר שתי פעמים מבלעדי זה אחר זה העתיק השני לזולתי. והחלוף המ"ה אמרו שם במקום האל מעוזי חיל האל המאזרני חיל. אבל היה זה לתוספת ביאור, כדי שלא נחשוב שיאמר שהאל יתברך הוא מעוזו, כי אם שהוא המאזרו והנותן אליו כח וגבורה, וכן אמר במקום ויתר תמים דרכי, ויתן תמים דרכי והוא החלוף המ"ו, וגם הוא לפרש מלת ויתר שהכוונה בו ויתן תמים דרכי. הנה חמשת הפסוקים האלה אמרם המשורר בדמות הקדמה למה שיאמר אחרי זה, שיספר החסדים שעשה עמו יתברך בהכנעת אויביו והחתתם. ולפי שלא נחשוב שהם היו במקרה או בכח אינושי, הקדים שהכל מאתו יתברך ואליו ראוי שיתיחסו עניניו כלם. ואמנם במדרש תהלים (מזמור י"ח) דרשו הפסוקים האלה על דוד ויואב, וכן דרשו אותם, על מרדכי ואסתר, ולא ראיתי להביאם הנה, כי אינם מענין פירוש הפסוקים ואמתתם:
פסוק לד:
משוה רגלי כאילות וגו'. אחרי שהניח שפועל הטובות כלם עמו הוא האל יתברך ואין זולתו, זכר עשרה מיני חסדים אשר עשה עמו שהיו סבה להכנעת אויביו והמשלו עליהם. הראשון אמרו משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידיני, רוצה לומר כי מהלוחמים קצתם שלא ינוסו מהמלחמה לא לגבורתם, כי אם להיותם כבדים בכלי מלחמתם ולא יוכלו להתנועע, וכמו שזכרתי בענין גלית הפלשתי, (דף קי"ד ע"ג) ואמר המשורר שהוא לא נמנע מלברוח מהמלחמה לזאת הסבה, כי אם מפאת גבורתו שהיה אמיץ לבו בגבורים, עד שלתקפו מימיו לא ברח מתוך המלחמה, וזהו משוה רגלי כאילות, והוא משל לקלות תנועתו, ועל כל זה על במותי יעמידיני, שלא ברחתי מימי ממלחמת האומות:
פסוק לה:
החסד השני הוא אומרו המלמד ידי לקרב ונחת קשת נחושה זרעותי, רוצה לומר שנתן לו יתברך כח יתר וגבורה רבה חוץ מהמנהג הטבעי, וזה אם כח טבעי ואם כח למודי, כי היה מחלוקת בין המדיניים מי הוא הראוי יותר להלחם בשלימות, אם בעלי החוזק והכח בטבעם ומולדתם בלי למוד, ואם בעלי למוד ותחבולות המלחמה? ואמר דוד שהתחברו בו שני הענינים יחד הטבעי והלמודי, וזהו מלמד ידי לקרב, שאמרו על מלאכת המלחמה ולמודה, ונחת קשת נחושה זרועותי שהוא הטבעי שהיה כחו כל כך שהיה מוריד ומשבר בידיו קשת נחושה. ובמדרש תהלים (מזמור י"ח) אמרו, נח לו לאדם לכוף קשת נחושה ולא לכוף זרועותיו של דוד, וקרוב הוא למה שפירשתי. ורלב"ג פירש בו והוריד קשת נחושה כל אחד מזרועותיו, ענינו שהוריד יתר הקשת אל המקום המוגבל לירות משם החצים. ובספר תהלים אמר במקום ונחת ונחתה, והוא החלוף המ"ז, והיה זה ליפות הדבור כי כפי הדקדוק האמתי כן היה ראוי לומר ונחתה:
פסוק לו:
החסד השלישי הוא אמרו ותתן לי מגן ישעך וענותך תרבני, רוצה לומר שמלבד הגבורה הטבעית והמלאכותיית אשר אצלו, הנה עוד נתחברה אליו התשועה והעזר האלקי, כי הוא יתברך כאלו נתן לו מגן ישעו, כמשל המלכים שנותנים כלי מדיהם לכל אשר יחפצו ביקרו, וכמו שהיה נותן שאול מדיו לדוד להלחם עם גלית, וזהו ותתן לי מגן ישעך. ובספר תהלים הוסיף בזה וימינך תסעדני והוא החלוף מ"ח. והסבה בו גם כן ליפות הדבור, כי למה שאמר ותתן לי מגן ישעך כמשל המלכים, הוסיף לומר באותו משל וימינך תסעדני כאלו היה האל יתברך הולך לימינו לחזקו ולדבר על לבו כאשר יעשו הגבורים אלה לאלה: והנה אמר עוד וענותך תרבני, להודיע שעם כל גבורתו לא גבה לבו ולא רמו עיניו כדרך הגבורים לעמוס את רעיהם וכל דאלים גבר, כי גדלתו כאב הענוה והמוסר:
פסוק לז:
החסד הרביעי הוא אמרו תרחיב צעדי תחתני ולא מעדו קרסלי, רוצה לומר שפעמים יקרה לאדם בהלחמו עם אויביו, עם היות שהם לא ינצחוהו הנה הוא מעצמו אפשר שימעדו רגליו ויפול ארצה בסבת המקום אשר הוא בו היותו צר או ממעיד, ואמר דוד שהיתה מטוב הצלחתו שלא קרהו כן מימיו בהשגחת השם, וזהו תרחיב צעדי תחתני באופן שלא מעדו קרסולי והם הברכים, כי כן תרגם אונקלוס (ויקרא י"א כ"א) אשר לו כרעים, קרסולין. ובספר תהלים אמר במקום תחתני תחתי, והוא החלוף המ"ט, אבל הוא ליפות הדבור ולתקון המאמר כפי הדקדוק:
פסוק לח:
החסד החמשי הוא אמרו ארדפה אויבי ואשיגם וגו', ואכלם ואמחצם וגו', כלומר שאר האנשים ברדפם אחרי אויביהם הבורחים מהמלחמה פעמים לא ישיגום וישובו בידים ריקניות, ופעמים יקרם בהרדפתם מקרים רעים כי יפרדו מאנשי מלחמתם וימצאום האויבים הבורחים ביניהם, וזכר דוד שבחמלת השם עליו לא היה כן, כי פעמים רבות היה רודף אחרי אויביו אבל תמיד היה משיגם ומשמידם ולא ישוב מההרדפה עד כלותם, ולא היתה ההרדפה אם כן פעל בטל, וגם לא יקרהו בהרדפה מקרה רע כי הוא יכלם וימחצם ולא יוכלו קום ויפלו תמיד תחת רגליו. ובספר תהלים אמר במקום ארדפה ארדוף, והוא החלוף הנו"ן, והוא גם כן ליפות הדבור ולתקון המאמר, שכפי הדקדוק הה"א בארדפה נוספת וראוי שיהיה ארדוף, כמו (שמות ט"ו ט') ארדוף אשיג אחלק שלל. גם אמר שם במקום ואשמידם ואשיגם והוא חלוף נ"א. והסבה בו להישיר הדבור כראוי, כי אם היה רודף מבואר הוא שראוי לזכור ראשונה שישיג את האויבים ואחר כך יאמר ולא אשוב עד כלותם:
פסוק לט:
גם אמר כאן ואכלם ואמחצם, ושם אמר אמחצם ולא אמר ואכלם, והוא החלוף נ"ב, והסבה בזה כי אחרי שאמר ולא אשוב עד כלותם היה כפל באמרו ואכלם ואמחצם, ולזה בספר תהלים לא אמר כי אם אמחצם, כאלו הוא פירוש הכליה שזכר. וביאר איך יכלם וזה בשימחצם באופן שלא יוכלו קום, והוא חלוף נ"ג, והוא גם כן לתכלית הביאור, לומר שלא נמנעו מהקימה לרצונם כי אם לפי שלא יוכלו קום. גם אמר כאן ואמחצם בוי"ו ובספר תהלים הסיר הוי"ו משניהם ואמר אמחצם ולא יוכלו קום יפלו תחת רגלי, והוא החלוף נ"ד. והסבה בזה לפי שבכאן היתה השירה על מה שעבר על דוד, ולכן באו הדברים בלשון עבר, ובספר תהלים שסדר הדברים למתבודד אמר זה בלשון עתיד אמחצם יפלו תחת רגלי. הנה בזה זכר החמשה חסדים הראשונים והם מיוחדים למלחמות האומות אויבי השם:
פסוק מ:
והחסד הששי הוא אמרו ותזרני חיל למלחמה תכריע קמי תחתני, ואמר זה על מלחמת שאול ואנשיו ואבשלום ואנשיו, ולזה אמר תכריע קמי תחתני, כי הקמים עליו מבני ישראל היו, וכמו שאמר (תהלים ג' ב') השם מה רבו צרי רבים קמים עלי. ובספר תהלים אמר במקום ותזרני ותאזרני והוא חלוף נ"ה, ובמקום תחתני תחתי והוא חלוף נ"ו, ושניהם לתקון הדבור כפי שרשי הדקדוק, וכמו שאמרתי בכיוצא בהם:
פסוק מא:
והחסד השביעי הוא אמרו ואויבי נתת לי עורף משנאי ואצמיתם, ואמר זה גם כן על מלחמות בני ישראל, שאנשי אישבושת כשנלחמו עם אנשי דוד ברחו מפניהם ולא שמו אליהם פנים, וכן אנשי אבשלום בהלחמם עם אנשי דוד ושבע בן בכרי, כי כלם הפכו עורף לברוח מפניו ונצמתו. בספר תהלים אמר ומשנאי אצמיתם והוא החלוף נ"ז, והיה זה לפי שאצמיתם היא גזרת המאמר ואין ראוי שתבא עם וי"ו, ולכן הסיר הוי"ו מאצמיתם ושמו במשנאי, ואמר ומשנאי אצמיתם:
פסוק מב:
והחסד השמיני הוא אומרו ישעו ואין מושיע אל השם ולא ענם, רוצה לומר שעם היות המשנאים הקמים עליו מבני ישראל ויזעקו אל השם בצר להם שיעזרם ויפלטם, הנה האל יתברך לא שמע אל צעקתם ולא קבל תפלתם להיותם כנגד דוד, וזהו ישעו ואין מושיע אל השם ולא ענם, והוא על דרך (במדבר ט"ז ט"ו) אל תפן אל מנחתם, והמאמר הזה יורה שהיו מבני ישראל אחרי היותם משועים אליו יתברך. והמפרשים פירשוהו על האומות, והוא מחכמינו ז"ל במדרש תהלים (מזמור י"ח) ואמת יורה דרכו. ובספר תהלים במקום ישעו אמר ישוועו והוא חלוף נ"ח, והוא מבואר שהיה לישר הדבור, כי הכוונה בו על הצעקה אשר שרשה שוע. גם במקום שאמר כאן אל השם כתב שם על השם והוא חלוף נ"ט, והיה זה ליפות הדבור והוא על דרך (שמואל א' א' י') ותפללל על השם:
פסוק מג:
והחסד התשיעי הוא אמרו ואשחקם כעפר ארץ כטיט חוצות אדיקם ארקעם, רוצה לומר ששאול ואבשלום וכל אויבי דוד אשר מתו לא נשאר להם זרע של קיימא בכבוד וכלם כבגד יבלו, והיה זה מהשגחת השם לבלתי ישארו בניהם אשר יקומו מאחריהם אויבי דוד ושונאי נפשו, ועל זה אמר ואשחקם כעפר הארץ, שבזכותו מתו אויביו הם ובניהם ונעשו שפלים ונבזים כעפר האדמה, ולא אמר זה להיותו פועל זה בעצם, כי אם לפי שהיה זה בזכותו ובעבורו. ובספר תהלים במקום שאמר כאן כעפר הארץ, אמר שם כעפר על פני רוח, והוא חלוף ס'. והיה זה להוסיף ביאור, שאין הכוונה כעפר הארץ המדובק זה בזה עם רוב הלחות שיתחזק כאבן, כי אם כעפר על פני רוח שישאנו הרוח ולא ישאר ממנו דבר נח ושקט במקומו, וכאמרו כדומה לזה (הושע י"ג ג') כמוץ יסוער מגורן. גם אמר כאן אדיקם ארקעם, ואמר בספר תהלים אדיקם לבד והוא חלוף ס"א. והוא ליפוי המאמר, כי אדיקם הוא מגזרת דק, רוצה לומר שיעשה את האויבים דק ככפור על הארץ, וכפי כוונת המאמר לא היה מקום עוד לארקעם:
פסוק מד:
(מד-מו) והחסד העשירי הוא אמרו תפלטני מריבי עמי תשמרני לראש גוים עם לא ידעתי יעבדוני, בני נכר וגו', בני נכר יבולו וגו', רוצה לומר שהאל מלטו והצילו ממלחמות בני ישראל והרדפתם לתכלית טוב, והוא להיותו ראש גוים לא לבד ישראל כי אם שאר העמים שנכנעו תחת ממשלתו, ואמר מריבי עמי על שאול דואג ואחיתופל ואבשלום והזיפים וכל הרודפים אותו, כי היה מריבת העם עם מלכם יותר קשה ממריבת שאר העמים עמו, והיה התכלית בכל צרותיו משובח, והוא אמרו עם לא ידעתי יעבדוני והם מואב ודמשק ואדום ששם דוד נציבים בכל ארצם, ולזה פירש ואמר עוד בני נכר יתכחשו לי לשמע אוזן ישמעו לי, ופירשו ישמעו מענין קבוץ, כמו (שמואל א' כ"ב י"ד) וסר אל משמעתך, (שם כ"ג ח') וישמע שאול את העם, וכבר כתב רד"ק בספר שרשים (בשרש שמע), שכלם מענין אחד מלשון שמיעה, יאמר שיתכחשו לו האויבים להכנע לפניו לעבדו, והיתה הסבה בזה מפני שמועתו הנפלאה באשר השם מצליח בידו ומפני כובד מלחמתו גם כן, וזהו בני נכר יבולו ויחגרו ממסגרותיהם, רוצה לומר שהיו פוחדים ונבהלים גם בהיותם במסגרותיהם, ומפני פחדו של דוד ובהיותם חגורים מפניו יבולו ויבואו להפסד ולכן נשתעבדו אליו. וחכמינו ז"ל דרשו במדרש תהלים, (מזמור י"ח) תפלטני מריבי עמי, שלא יהא לי דין לפניהם ולא יבואו דיני' לפני. הנה השלים בזה עשרת החסדים שהגדיל השם לעשות עם דוד עבדו להכניע אויביו ולהשמידם מעל פני האדמה, ובזה השלים החלק השלישי מהשירה. ובספר תהלים במקום מה שאמר כאן מריבי עמי, אמר שם מריבי עם, והוא החלוף הס"ב, והיה זה לפי שבהיותם מריבים עמו לא היו אז נקראים עם דוד כי היו קמים עליו, ולזה אמר מריבי עם ולא אמר מריבי עמי. גם אמר במקום תשמרני לראש גוים והוא חלוף ס"ג. והיה זה לומר שלא היה תכליתו הראשון מהשם יתברך למשול באומות, כי אם להיותו מלך ישראל, והכנעת האומות נמשכה על הכוונה השנית, ולזה שנה מאמרו תשמרני, שהיה מורה ששמר יתברך אותו לזה התכלית ואמר תשימני, שיאמר על מה שנעשה כפי הכוונה השניה. גם במקום בני נכר יתכחשו לי לשמע אוזן ישמעו לי, אמר שם לשמע אוזן ישמעו לי בני נכר יתכחשו לי, והוא חלוף ס"ד, ואינו כי אם חלוף במצב. והיה זה לפי שהסבה ראוי שתקדם זכרונה לזכרון המסובב, והנה השמועה מהצלחת דוד היתה הסבה, והתכחשות האויבים הוא המסובב קודם לסבה, תקנו בספר תהלים ואמר לשמע אוזן ישמעו לי שהיא הסבה, נמשך מזה שבני נכר יתכחשו לי שהוא המסובב. גם במקום מה שאמר כאן ויחגרו ממסגרותם, אמר בס"ת ממסגרותיהם והוא חלוף ס"ה, והסבה בו גלויה, כי בני נכר הם רבים וממסגרותם הוא מסגר אחד לרבים, ולכן תקן בעשותו אותו בלשון רבים לרבים ממסגרותיהם, כפי הראוי לרבוי בני נכר אשר זכר. והיה חלוף ס"ו שאמר כאן ויחגרו, ובס"ת אמר ויחרגו, והיה זה לפי שכוונתו היתה ביחרגו מלשון פחד, שהיו האומות יראים ופוחדים מדוד אעפ"י שהיו נסגרים בעריהם, ולפי שהמתפלל לא יטעה ויחשוב שהוא מענין קשירה והסרה ששרשו הוא חגר, וכמו שהביאו בעל השרשי', לכן בספר תהלים כדי לפרש כוונתו אמר ויחרגו ששרשו חרג, והוא מלשון פחד ויראה, וכמו שבא בספר השרשים (בשרש חרג):
פסוק מז:
חי יי וברוך צורי וגו'. הפסוקים האלה הם חתימת השירה, והוא החלק הרביעי האחרון ממנה, אמר שמכל הדברים אשר זכר שעשה השם ית' להעניש אויביו ומכל החסדים שעשה עם דוד יודע ויתבאר שחי ה', ר"ל יודע ומשיג הדברים אשר בכאן, כי החיים יאמרו על ההשגה, כמו שהתבאר בחכמת האלהות, ולכן ראוי שישובח ויפואר ויבורך הפועל את כל זה, אחרי שהוא פועל הדברים בידיעה ורצון, וזהו אמרו חי ה' וברוך צורי וירום אלקי צור ישעי, כלומר שירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואמר שיהיה ההלול והשבח בעבור שני מיני ההצלחה שקדמו, אם על מה שהשליטו על אויביו להכות ולהשחית בהם, (מח) וזהו אמרו האל הנותן נקמות לי ומוריד עמים תחתני, ואם על מה שהצילו ומלטו מכף כל רודפיו ומכל הקמים עליו, (מט) והוא אומרו ומוציאי מאויבי ומקמי תרוממני מאיש חמסים תצילני, שהם שני החלקים האמצעיים מהשירה כמו שזכרתי, ועל שניהם אשר זכר בשירה בפרט וזכרם בכלל בזה המאמר אמר שראוי להודות לו ולשבחו, (נ-נא) וזהו אמרו על כן אודך בגוים ה' ולשמך אזמר, וזה לפי שהוא ית' בדרך נס והשגחה נפלאה היה מגדיל ומרבה ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם. והתבונן בפסוק הזה שאמר מלכו ומשיחו ודוד, וענינו אצלי שדוד המלך עליו השלום ראה עצמו בשלשה מדרגות, האחת בהיותו מלך על ישראל, והשנית קודם זה בהיותו משוח על יד שמואל למלך קודם שנמלך בפעל עם הימים אשר היה נרדף משאול עד יום מותו, והמדרגה השלישית היא קודם המשיחה בהיותו לבד דוד בן ישי רועה צאן, ואמר שבכל שלשת הזמנים האלה עשה האל יתברך עמו להפליא, אם בהיותו מלך והיא המדרגה העליונה והאחרונה בכל המלחמות אשר נלחם באויביו, ובמדרגה השנית האמצעית בזמן המשיחה בזולת מלכות רבו גם כן חסדיו יתברך עמו במה שעזרו להמית את גלית, וגם כן במה שהצילו פעמים רבות מכף שאול ומיד אכיש מלך גת ומן העמלקים, ואם במדרגה הראשונה בזמן היותו רועה צאן כבר זכר הוא שהיה העזר האלקי עמו, כמו שאמר (שמואל א' י"ז ל"ד) רועה צאן היה עבדך וגו' ובא הארי והדוב וגו' גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך וגו'. ולפי שבשלשת הזמנים האלה היו תשועותיו, אמר בכאן מגדול ישועות מלכו, ר"ל בהיותו מלך במדרגה העליונה האחרונה, ועשה חסד למשיחו, כלומר גם בהיותו משוח קודם ההמלכה, וכן בזמן המדרגה השפלה הראשונה, וזהו אמרו עוד לדוד. ואחרי שנתן הודאות על החסדים אשר עשה עמו עד הנה, התפלל לפניו יתברך שכן יהיה תמיד עם זרעו ובניו לא יעזבם ולא יטשם ויעשה עם זרעו כאשר עשה עמו, ועל זה אמר ולזרעו עד עולם, רוצה לומר שלא יהיה עניינו כענין שאול, שלא נמשך מלכותו לבניו אחריו, כי לזרעו יתן המלכות עד עולם. וחכמינו ז"ל דרשו בפסוקים האלה דרשות מתחלפות כלם נכוחים למבין במקומות רבים ואין צורך להביאם הנה כלם, ולבד זה אזכור מה שאמרו בשני מקומות מהם, אם במה שנקרא הקב"ה צור, אמרו במדרש תהלים (מזמור י"ח), אין צור כאלקינו, הצייר הזה אינו יכול לצור באפלה והקב"ה צר באפלה, שנאמר (תהלים קל"ט ט"ו) אשר עושתי בסתר רוקמתי וגו'. הצייר הזה צר צורה מתוך צורה מתוך סממנין הרבה, שחור ולבן וירוק, והקב"ה מטיפה אחת של לובן ומטפה אחת של אודם צר את האדם. הצייר הזה אינו יכול לצור כל הצורה בבת אחת, אלא קימעא קימעא, והקב"ה צר אותה בבת אחת, שנאמר (ירמיהו י' ט"ו) כי יוצר הכל הוא. בשר ודם משבח את צורתו, והקב"ה משבח אותו צורתו. בשר ודם אינו יכול להטיל בו נשמה ורוח קרבין ובני מעי', והקב"ה נותן לו הכל מבחוץ ומבפנים, שנאמר (תהלים ק"ג א') ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, הה"ד וירום אלקי צור ישעי. עוד אמרו שם, ומוציאי מאויבי מבבל, אף מקמי תרוממני מיון, מאיש חמסים תצילני מאדום, מגדול ישועות מלכו, מה כתיב בתריה? (שם י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל, בשעה שהכין הקב"ה כסאו של דוד היו הכל שמחים, שנאמר (תהלים פ"ו ה' ו') עד עולם אכין זרעך, וכתיב בתריה ויודו שמים פלאך ה'. כתוב אחד אומר מגדיל וכתוב אחר אומר מגדול? א"ר יודן לפי שאין הגדולה של אומה זו באה בבת אחת אלא מתגדלת והולכת, ומהו מגדול? שנעשה להם מלך המשיח כמגדול, שנאמר (משלי י"ח י') מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. אמנם בס"ת אמר במקום וירום אלקי צור ישעי, וירום אלקי ישעי, ולא אמר צור, והוא חלוף ס"ז. והסבה בו מבוארת שהוא ליפות הדבור, כי אחרי שאמר חי השם וברוך צורי, ראה שאין ראוי לומר פעם שנית צור, ושיותר נאות לומר וירום אלקי ישעי. ובמקום שאמר כאן ומוריד עמים תחתני, אמר שם ומוריד עמים תחתי, והוא חלוף ס"ח, וכבר אמרתי בסבתו בכיוצא לזה שעשאו להישיר הדבור, וכי כן ראוי לומר תחתי כפי הדקדוק ולא תחתני. גם אמר שם מפלטי מאויבי, במקום מה שאמר כאן ומוציאי מאויבי והוא חלוף ס"ט, והיה זה לפי שלא היה השבח על שהוציאו השם מאויביו בורח או באופן אחר זולת הנצחון, כי אם שפלטו מידם, וכאמרו (תהלים ל"ב ז') רני פלט תסובבני סלה, כי על הפלטה תהיה הרנה והשבח. גם במקום ומקמי תרוממני שאמר כאן, כתב בספר תהלים אף מן קמי, ובזה שני חלופים שהוסיף אף ושאמר מן קמי, והם חלופים ע' וע"א. וסבתם לביאור הכוונה, כי מפלטי מאויבי אמרו על האומות, ואמרו ומקמי תרוממני הוא על בני ישראל שקמו נגדו, וכמו שהתבאר במה שקדם, ולהורות שאינם שמות נרדפים אבל הם נאמרים על ענינים מתחלפים, אמר שם אף מן קמי. וכבר אמרתי שהוסיף הנו"ן במן קמי, לבאר שאין מ"ם מאויבי מ"ם היתרון, שיאמר שיותר רוממו מאשר רומם את האויבים, אבל פירושו שרוממו עליהם, ולזה אמר מן קמי. גם אמר שם במקום מאיש חמסים מאיש חמס, והוא חלוף ע"ב, וגם זה לתקן הדבור הוא, שלהיות הנושא אחד כמו שאמר מאיש, ראה ליחס לו חמס שהוא ג"כ לשון יחיד ולא חמסים שהם רבים, ואולי כוון בזה לשאול ואל החמס אשר היה עושה ברדפו אחריו. גם במקום שאמר כאן ולשמך אזמר, אמר שם ולשמך אזמרה והוא חלוף ע"ג, ואין ספק ששתי הלשונות יסבול המאמר אזמר ואזמרה, אבל מאשר השבח הזה קראה שירה ראה לומר בה אזמרה. ואפשר שכפי טעם השיר היה ראוי שיאמר אזמרה. גם אמר שם מגדיל במקום מגדול שאמר כאן, והוא חלוף ע"ד, והיה זה לבאר הכוונה שלא נפרש מגדול מלשון מבצר, כמו (משלי י"ח י') מגדל עוז שם ה', כי אם מלשון הגדלה, ולזה היה כאן קרי וכתיב, ושם בספר תהלים פירשו באמרו מגדיל, וכבר זכרתי דעת חז"ל בזה. הנה התבארו בזה ע"ד מיני החלופים שמצאתי בדברי השירה הזאת ממה שבא בכאן למה שבא בספר תהלים, וסימנם (תהלים ע"ג ט"ז) ע"ד אבא אל מקדשי אל אבינה. וממה שפירשתי בהם תדע שבכלם היה התקון והביאור האמתי כפי מה שנכתבה השירה בספר תהלים. כי היו הדברים כאשר נכתבו יותר נחקרים ונשרשים מהנאמרים בעל פה כמו שהיתה השירה הזאת, וכמו שאמר (קהלת י"ב י"א) בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר אמרי אמת. ועם זה התבארו בשירה הפסוקים כלם כפי דעתי למעט ההכפל בהם כפי יכולתי, ואתה הראית לדעת שנטיתי בהם מדרכי המפרשים לבקשת היותר ישר ולברוח מן הספק וההכפל הרב: