פסוק א:וְשָׁם נִקְרָא, הזדמן אִישׁ בְּלִיַּעַל, חסר מעצורים, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי, משבט בנימין. וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיֹּאמֶר: אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי. אין לנו כל קשר לדוד. אִישׁ לְאֹהָלָיו, יִשְׂרָאֵל. אנחנו שבים לאוהלינו. אם אנשי יהודה רוצים בדוד כל כך, והוא רוצה אותם – לנו אין חלק בדבר. מסתבר שבני בנימין, שבטו של שאול, לא תמכו בדוד לגמרי, ודבריו של שבע בן בכרי ביטאו גם את מחשבותיהם של אחרים מבני שבטו.
פסוק ב:וכך אכן קרה. וַיַּעַל, הסתלק כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד והלך אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. לא הייתה זו מרידה של ממש. שבע הסית את העם באמרו שדוד אינו אלא מלך יהודה, כפי שהיה בראשית מלכותו. וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם וליוו אותו מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם.
פסוק ג:וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ שבירוּשָׁלִַם. הפעולה הראשונה שעשה – וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת, שאותן אנס אבשלום, וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת, הכניסן למקום שמור על מנת לדאוג להן, וַיְכַלְכְּלֵם, סיפק להן מזון, ואולם אֲלֵיהֶם לֹא בָא. הוא לא קיים איתן שוב קשר מיני, כי לאחר שאבשלום שכב עמן, אין הוא, המלך, יכול לחזור אליהן. וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת, נותרו לבדן, עגונות, מבלי שיוכלו להינשא לאיש אחר או להיות עם דוד עַד יוֹם מֻתָן, במצב אַלְמְנוּת חַיּוּת, כאלמנות שבעלן חי.
פסוק ד:כעת עמד דוד בפני בעיה חדשה: אנשי ישראל פנו מעליו. גם אם אין זו מלחמה, דוד מוכרח לטפל במרי הזה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא, שר הצבא הטרי: הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה בתוך שְׁלֹשֶׁת יָמִים, ובעוד שלושה ימים אַתָּה פֹּה עֲמֹד, עליך להתייצב כאן לאחר שתגייס את אנשי יהודה לצבא שיאכוף את סמכותי על שאר ישראל.
פסוק ה:וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה, וַיּוֹחֶר, איחר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ. הוא לא הצליח למלא את המשימה בזמן שנקבע. לא ברור אם גרם לכך חוסר רצונם של בני השבט, חוסר יעילותו של עמשא או אפילו בגידה קטנה מצדו. בכל אופן, על רקע המצב המתוח, היה בכך כישלון של ממש.
פסוק ו:דוד נוכח שעמשא לא הגיע, ולא ידע אם בכוונתו לחזור כלל. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי: עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יותר מִן אַבְשָׁלוֹם. אבשלום שאב את כוחו מדוד, והשתלטותו הייתה ביסודה עניין פנימי בבית המלוכה, ואילו שבע בן בכרי הוא אדם זר המייצג את כלל ישראל, ולכן מרידתו עלולה להיות גורפת וטוטלית. עלינו לעשות מעשה: אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, עבדַי וּרְדֹף אַחֲרָיו – אחרי שבע, פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל את עצמו מעֵינֵנוּ. אם הוא עדיין לא התמקם, אפשר לתפוס אותו בקלות יחסית, אבל אם הוא יספיק להתבצר בתוך עיר, יהיה הדבר מסובך.
פסוק ז:וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, מפקדי הצבא והחיילים שהיו נאמנים ליואב, וגדודי הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים הבולטים של דוד, וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. דוד לא דיבר ישירות אל יואב אלא אל אבישי, שנשאר בתפקידו. יואב הוסר מתפקיד שר הצבא, לפחות באופן תיאורטי, אבל גם הוא הצטרף למרדף, ואף ייטול עליו את הפיקוד.
פסוק ח:הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן, וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם. מתברר שעמשא אכן חזר, מן הסתם עם אנשיו. וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ, במדי המלחמה שלו, וְעָלָיו חֲגוֹר, חגורת חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת, צמודה עַל מָתְנָיו נתונה בְּתַעְרָהּ, בנדן שלה. וְהוּא יָצָא ממקומו וַתִּפֹּל החרב מן התער. נראה שהניח את החרב באופן כזה שיוכל להפילה בקלות, כך שבמקום להיות במקומה, היא ניתנה עתה חופשית בידו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה, לך, אָחִי? מלבד היותם קרובי משפחה, רשמית הם עכשיו גם בני ברית. וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא כדי לִנְשָׁק לוֹ.
פסוק י:וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר, נזהר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר נפלה, והיא עדיין בְּיַד יוֹאָב. וַיַּכֵּהוּ בָהּ יואב אֶל הַחֹמֶשׁ, הבטן התחתונה, וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה. החרב נתקעה כה עמוק, שמעיו יצאו החוצה. וְלֹא שָׁנָה לוֹ, הוא לא היה צריך להכות אותו שנית, וַיָּמֹת עמשא מן המכה. וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. הם שבו מיד למלא את הפקודה.
פסוק יא:וְאִישׁ עָמַד עָלָיו – ליד עמשא המת מִנַּעֲרֵי יוֹאָב. וַיֹּאמֶר לאנשים המתקהלים סביב גווייתו של עמשא: מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד – אַחֲרֵי יוֹאָב. אל תתעכבו כאן, המשיכו במשימתכם.
פסוק יב:וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל, מתבוסס בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה, באמצע הדרך, במקום שבו נפגש עם יואב, וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם. אמנם הוא ניסה לזרזם, אבל ההמון עדיין עמד, וַיַּסֵּב, הסיר אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה אל הַשָּׂדֶה. וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד להסתירו מעיני העוברים כַּאֲשֶׁר רָאָה האיש שכָּל הַבָּא עָלָיו – וְעָמָד, יעצור.
פסוק יג:וכַאֲשֶׁר הֹגָה, הוסר עמשא מִן הַמְסִלָּה, עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
פסוק יד:וַיַּעֲבֹר יואב בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. כדי לצרף אנשים להילחם בשבע בן בכרי, עד שהגיע אָבֵלָה, לעיר אבל וּבֵית, של בית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים, מקומות הסמוכים ל'בארות' שבנחלת בנימין, וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף הם אַחֲרָיו.
פסוק טו:וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו – על שבע שהתבצר בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה. בארץ ובסביבתה יש כמה מקומות שנקראים אבל, וכדי לזהותם ניתן לכל אחד מהם שם נוסף. וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה, תל עפר אֶל הָעִיר כדי לעלות באמצעותה על החומה או כדי להתקרב אליה. וַתַּעֲמֹד הסוללה בַּחֵל, בחומה או בביצורים שסביבה, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת, עם יוֹאָב מַשְׁחִיתִם ומנסים לְהַפִּיל הַחוֹמָה מכל צד. אבֵל בית מעכה לא הייתה מצודה גדולה, אלא עיר חומה רגילה, ואפשר היה להפיל את חומתה.
פסוק טז:וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר, שכנראה הייתה מתושבי העיר שאינם נמנים על תומכי שבע בן בכרי: שִׁמְעוּ, שִׁמְעוּ! אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב: "קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ".
פסוק יז:וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר: אָנִי הוא. וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. זוהי פתיחה של נימוס.
פסוק יח:וַתֹּאמֶר לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה, בעבר היו אומרים לֵאמֹר: "שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל. כשהייתה מתעוררת שאלה, היו מפנים אותה לעירנו, אבֵל, וְכֵן הֵתַמוּ. וכפי עצת אנשי העיר, או לפי הנהוג בה היו גומרים את הדברים". גם אם אבֵל איננה עיר גדולה, היא עיר חשובה ומכובדת, האֲמונה על יושר וחכמה.
פסוק יט:אָנֹכִי מייצגת את שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אנשי שלום נאמנים, ואילו אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם, עיר עיקריתבְּיִשְׂרָאֵל, שהרי כאשר צרים על עיר וכובשים אותה, משחיתים אותה וגורמים הרג רב. לָמָּה תְבַלַּע, תקלקל את נַחֲלַת ה'?!
פסוק כ:וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר: חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. אין לי כל רצון להשחית את העיר. ידוע לי שהעיר איננה מורדת.
פסוק כא:לֹא כֵן הַדָּבָר. אין כוונתי להזיק לעיר. כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, הוא מבני בנימין, אך התגורר כנראה בהר אפרים. כשבא יחד עם 'בית יוסף' לקבל את פניו של דוד, נָשָׂא יָדוֹ, מרד בַּמֶּלֶךְ, בְּדָוִד. תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ – וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר. אינני מעוניין לכבוש את העיר ולפגוע בה. חכמתה של האשה נתבררה, ראשית לכול, בפנייתה אל יואב כדי לברר מה רצונו. יואב היה עלול לפגוע באנשי העיר משום שנתנו מחסה לשבע בן בכרי, ואולי תמכו בו, והנה בעקבות פנייתה של האשה הצהיר יואב שהוא מעוניין רק במורד עצמו. כיוון שכך – וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב: אם רק אותו אתה מחפש – הִנֵּה רֹאשׁוֹ יהיה מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד, דרך הַחוֹמָה.
פסוק כב:וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ. היא הצליחה לשכנע אותם שאין טעם להילחם ולהסתכן בהשחתת העיר רק בגלל אדם זר המתבצר בה. אנשי העיר קיבלו את הצעתה. וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וַיַּשְׁלִכוּ אותו אֶל יוֹאָב. לאחר שהתברר לו שהמורד נהרג – וַיִּתְקַע יואב בַּשּׁוֹפָר, אותה תקיעה שיואב השמיע כמה פעמים כסימון חזרה לשגרה – וַיָּפֻצוּ, התפזרו מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו. וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ.
פסוק כג:כאן מתואר הצוות המרכזי של ממשל דוד, שעכשיו, לאחר סיכול התככים והמרידות, נתבסס מחדש: וְיוֹאָב היה המפקד אֶל, על כָּל הַצָּבָא של יִשְׂרָאֵל; וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע, אחד מגיבורי דוד היה המפקד הישיר עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי, הלגיונות הזרים של דוד. בהמשך יתברר שלבניה הייתה נאמנות אישית למלך שלא דרך יואב;
פסוק כד:וַאֲדֹרָם היה ממונה עַל הַמַּס; וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר, מי שמעביר לפני המלך את כל הנושאים העומדים להחלטה בתחומי השלטון השונים;
פסוק כה:וּשְׁוָא היה הסֹפֵר, מעין שר החוץ, הכותב מכתבים בשפות זרות ועומד בקשר דיפלומטי עם מדינות אחרות; וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר היו כֹּהֲנִים. אביתר היה מנכדיו של עלי, מבית איתמר, ואילו צדוק מבית אלעזר. מכיוון שלא היה אז מקדש, לא היה צורך להכריע מי מהם יעמוד בראש, ולכן שניהם נשארו לשמש בתפקיד;
פסוק כו:וְגַם נוסף על הכהנים שעמדו לשרת – עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן, מעין כהן פרטי לְדָוִד.
