פסוק א:ויתקע. להיות סימן על המרד:
פסוק א:אין לנו חלק. כלפי שהיו בני יהודה וישראל מתוכחים למי יש חלק יותר בדוד אמר הוא: למה תריבו כולכם, אנו אין לנו חלק כלל, ולכו איש לאהליו:
פסוק ב:דבקו במלכם. הלכו עמו, מהירדן עד בואו לירושלים:
פסוק ג:בית משמרת. במקום משומר, לבל יבוא מי עליהן, כי אסורות לכל אדם, על היותן פילגשי המלך:
פסוק ג:ואליהם לא בא. רבותינו ז״ל (ירושלמי סנהדרין ב ג) נחלקו בדבר, מהם אמרו: שהיה אסור בהן, על שבא אבשלום עליהן, ומהם אמרו: שמעצמו מנע מהן, לא בעבור איסור:
פסוק ג:צרורות. קשורות מבלי היתר להנשא לאיש:
פסוק ג:עד יום מותן וגו׳. כתרגומו: ומתקרין עד יום מותהן ארמלן דבעליהן קיים:
פסוק ד:שלשה ימים. עד שלשת ימים:
פסוק ד:ואתה פה עמוד. שוב עמהם לעמוד פה, כי רצה להעמידו לשר הצבא תחת יואב:
פסוק ה:ויוחר. נתאחר יותר מהזמן שקבע לו:
פסוק ו:אל אבישי. לא רצה מעתה לצוות ליואב, כי היה כועס עליו, על הרגו את אבשלום:
פסוק ו:ירע לנו. יעשה לנו רעה יותר מן אבשלום:
פסוק ו:עבדי אדוניך. רצה לומר: עבדי המלך, ולא אמר עבדי, כי כן דרך המקרא, וכן (בראשית ד כג): נשי למך, עם כי למך עצמו אמר:
פסוק ו:פן מצא. כמו פן ימצא, עבר במקום עתיד:
פסוק ו:והציל עיננו. יציל עצמו מעינינו או יפריש עינינו ממנו:
פסוק ז:אנשי יואב. הגבורים אשר היו סרים למשמעתו, והלכו עמו מאז אל המלחמה:
פסוק ח:הם עם האבן וגו׳. כשבאו הם סמוך להאבן וגו׳:
פסוק ח:ועליו. על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב, לא תלויה על הירך כדרכה, וכוונתו היתה, שתפול מתערה בשחיה מועטת, לבל ירגיש בה עמשא:
פסוק ח:והוא יצא. מהאבן הנזכר, ונפלה מתערה בשחיה מועטת, אשר שחה לתקן מנעלו, כמו שכתוב במלכים א (ב ה) ולקחה מהארץ בשמאלו:
פסוק י:לא נשמר. לא היה נשמר מהחרב וגו׳, כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה, ולקחה בשמאלו:
פסוק י:אל החומש. אל צלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א):
פסוק י:ולא שנה לו. לא הוצרך להכותו שנית, כי בראשונה הומת:
פסוק יא:אשר לדוד. אשר אוהב לדוד:
פסוק יא:אחרי יואב. ילך אחרי יואב, ולא יעמוד פה על החלל:
פסוק יב:מתגולל. היה מתגלגל בדמו, באמצע המסילה:
פסוק יב:וירא האיש. העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד, ולא הועילה אזהרתו:
פסוק יב:השדה. גררו השדה מרוחק מהמסילה, וכסהו בבגד, בראותו שעומד עליו כל הבא:
פסוק יג:כאשר הוגה. אחר שהוסר מן המסלה, עברו כולם אחרי יואב:
פסוק יד:ויעבור. יואב עבר בכל שבטי ישראל, ללכת עמו אבלה ובית מעכה, והיא אבלה ובית מעכה שנסגר בה שבע בן בכרי:
פסוק יד:וכל הברים. גם עבר יואב כל הברים, והוא שם מחוז, ובה מקומות רבות ואנשים מרובים:
פסוק יד:ויקהלו. משבטי ישראל ואנשי הברים, נקהלו ויבואו אחרי יואב:
פסוק טו:עליו. על שבע בן בכרי:
פסוק טו:וישפכו סוללה. דרך כובשי עיר, לשפוך עפר מול החומה, לעשות תל גבוה, ועולים עליה להלחם עם העיר, ועל שם שכובשים אותה במקלות וברגלי בני אדם, קרויה סוללה, מלשון מסילה:
פסוק טו:ותעמוד בחל. אחרי זה קרבה עדת המלחמה אל העיר, ועמדה על החל, והיא החומה הנמוכה שאצל הגבוה, כמו (איכה ב ח): חל וחומה:
פסוק טו:משחיתים. התחילו להשחית החומה, כי קרבו אליה לעמוד על החל:
פסוק טז:שמעו שמעו. כפלה דבריה, כדרך הצועק בבהלה, וקראה לאנשי המלחמה שהם ישמעו לה, אשר אמריה תאמר: אמרו ליואב שיקרב אלי, ואדברה אליו:
פסוק יח:ותאמר לאמר. רוצה לומר: אמרה ושאלה להשיב על דבריה:
פסוק יח:דבר וגו׳. רוצה לומר: היה לכם לדבר בראשונה לשלום, לשמוע מה יאמרו הם, כמו שכתוב בתורה (דברים כ י): וקראת אליה לשלום:
פסוק יח:שאול ישאלו באבל. רוצה לומר: דע לך שאם ישאלו שאלת מה באנשי אבל, והיא אבלה:
פסוק יח:וכן התמו. רוצה לומר, כאשר שאלו, כן היו משלימים השאלה, מבלי שנוי כלל:
פסוק יט:אנכי שלומי אמוני ישראל. אמרה בשם כל בני העיר, הן אנכי מעולם מבעלי השלום והנאמנים שבישראל, ולא נמצא בי מעולם מרד לשקר במלך:
פסוק יט:אתה מבקש. למה אתה מבקש להמית וגו׳, כי תמאן לשאול שאלתך, הלא שאל ונתנה לך:
פסוק יט:ואם. רוצה לומר: עיר גדולה, אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה, כי כמו שהעיירות הקטנות נקראות בנות הגדולה, כמו שכתוב (יהושע טו מה): עקרון ובנותיה, כן נקראה הגדולה אם הקטנות:
פסוק יט:נחלת ה׳. היא העיר שהנחיל להם המקום בנחלתם:
פסוק כ:אם אבלע וגו׳. רוצה לומר: גם העיר גם אנשיה:
פסוק כא:לא כן הדבר. שאני בוחר ומבקש להמית ולהשחית, אלא פה נמצא איש וגו׳:
פסוק כא:נשא ידו. רוצה לומר: מרד במלך:
פסוק כא:בעד החומה. דרך החומה ממעל לה:
פסוק כב:בחכמתה. באמרה: אם יכבשו את העיר, יהרגו את כולם, בעבור החזיקו בידי המורד:
פסוק כב:ויכרתו. ולא מסרוהו חי, כי פחדו שלא יגלה לדוד ואנשיו, שגם הם היו בקשר המרד:
פסוק כב:ויתקע. לסימן שילכו מן העיר:
פסוק כג:אל כל הצבא. לפי שרצה דוד להעמיד את עמשא תחתיו להיות שר הצבא, ולזה אמר כאשר הומת עמשא, נשאר יואב בשררותו על כל הצבא, כמו שהיה:
פסוק כג:ובניה. אף שכבר חשבו למעלה, חשבו כאן, על כי חשב שאר השרים:
פסוק כד:על המס. לגבות המס מישראל, ועל שמרדו בו בעצת אבשלום, ראה להטיל עליהם מס:
פסוק כד:המזכיר. היה ממונה על ספר הזכרונות:
פסוק כה:כהנים. רוצה לומר: שרי הכהנים, צדוק היה ממונה לכהן גדול לשמש בימי שלמה, ואביתר היה סגן, במקום בנו אחימלך הנזכר למעלה:
פסוק כו:וגם עירא וגו׳. גם הוא היה שר לדוד ובעל עצתו, נוסף על האמורים למעלה, כמו (לעיל ח יח) ובני דוד כהנים היו, או שהעמידו למשוח מלחמה במקום צדוק, כשישמש בכהונה גדולה בימי שלמה ובדברי רבותינו ז״ל (עירובין סג א): שהיה משגר לו מתנותיו: