פסוק א:וַיֹּאמֶר דָּוִד: הֲכִי, האם יֶשׁ עוֹד צאצא אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל? בני המשפחה של המלך המובס, אם נותרו מהם אחדים, לא הראו את עצמם, ואולי הסתתרו מפחד ומקומם לא נודע. דוד חיזר אחריהם לא כדי לרודפם ולבערם אלא להפך – וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אהובי ובן בריתי שנשבעתי לו.
פסוק ב:וּלְבֵית שָׁאוּל היה עֶבֶד, כנראה נכרי, בעל סמכות שהנהיג את כל המשק המשפחתי במשך שנים רבות, וּשְׁמוֹ צִיבָא. וַיִּקְרְאוּ לוֹ לבוא אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: הַאַתָּה צִיבָא? וַיֹּאמֶר: עַבְדֶּךָ, אני הוא.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הַאֶפֶס, האם אין עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים? חסד אמת, יציב וצודק, חסד שהמניע שלו הוא המחויבות שלי לה' בלבד. וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: עוֹד, עדיין נשאר בֵּן לִיהוֹנָתָן והוא נְכֵה רַגְלָיִם, ולכן אין הוא ידוע בקהל.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: אֵיפֹה הוּא? וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה הוּא בתוך בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר.
פסוק ה:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר.
פסוק ו:וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד: מְפִיבֹשֶׁת! וַיֹּאמֶר: הִנֵּה עַבְדֶּךָ. נראה שהיה זה נוסח תשובה מקובל.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד: אַל תִּירָא, כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד כפול בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ: ראשית, וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ. מעמדה של נחלתו של שאול לא היה ברור. כנראה הוחזקה על ידי המלך שקם תחת שאול, ובני משפחת שאול הנותרים שמרו על אלמוניותם ונמנעו מלתבוע אותה. וְשנית, דוד העניק לו גם כבוד אישי – אַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד.
פסוק ח:וַיִּשְׁתַּחוּ מפיבשת וַיֹּאמֶר: מֶה עַבְדֶּךָ, מי אני שאזכה לכבוד הגדול הזה, כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי?!
פסוק ט:וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר, משרת שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: את כֹּל הרכוש אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ, מפיבשת.
פסוק י:וְעָבַדְתָּ, אתה תמשיך בתפקידך הראשון לעבוד לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה, אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ, וְהֵבֵאתָ את יבולה, וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ. את ההכנסות מן השדה הזה, אחרי ניכוי כל ההוצאות, יקבל נכדו של שאול לפרנסת ביתו שוב כירושה, וּמְפִיבֹשֶׁת עצמו, בֶּן אֲדֹנֶיךָ, יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי. למזונו לא תצטרך לדאוג מפני שהוא יאכל על שולחני, אבל רווחי השדה יגיעו לידיו. וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ – כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ, וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ. תמיד הוא היה מכובד בעיני, ולא התעללתי בו, חלילה. חששתי לתבוע את זכויותיו, אבל כעת אני מחזיר את כל רכושו בשמחה.
פסוק יב:וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא. וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא, כלל אנשי ביתו נעשו כעת עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת.
פסוק יג:וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם, כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל. לא רק איכות סעודתו השתנתה, אלא בעיקר השתפר מעמדו – מכאן ולהבא השתייך לבית המלוכה ולפמליה המלכותית, וְהוּא פִסֵּחַ בשְׁתֵּי רַגְלָיו. האזכור הנוסף של עובדה זו אינו נועד רק להסביר מדוע מפיבשת איננו פעיל במיוחד; הוא גם נצרך להבנת המשך הסיפור על מפיבשת.
