מפיבשת ירא למות בשל היותו נצר לשאול

וַ֠יָּבֹא מְפִיבֹ֨שֶׁת בֶּן־יְהֽוֹנָתָ֤ן בֶּן־שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ מְפִיבֹ֔שֶׁת וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ דָוִ֜ד אַל־תִּירָ֗א כִּ֣י עָשֹׂה֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה עִמְּךָ֥ חֶ֨סֶד֙ בַּֽעֲבוּר֙ יְהֽוֹנָתָ֣ן אָבִ֔יךָ וַהֲשִֽׁבֹתִ֣י לְךָ֔ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה שָׁא֣וּל אָבִ֑יךָ וְאַתָּ֗ה תֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֖י תָּמִֽיד׃
(שמואל ב ט ו-ז)

רואים מתשובתו של דוד: "אל תירא", שהיה ניכר שכן ירא. ביטוי של יראתו אפשר למצוא בהשתחויה שעשה.

המלבי"ם כתב(בפסוק א) שמעת שגברה יד דוד, יראו משפחת שאול לנפשו פן יהרגם דוד כדרך מלכי קדם, שהיו הורגים את אחיהם כדי שלא ימרדו. הם התחבאו כל הימים ועקבותם לא נודעו.

אם כן, מובנת יראתו של מפיבושת, פן יהרגנו דוד משום שמפיבושת נצר לבית שאול. וזו גם הסיבה שבפסוק ו' מיוחס מפיבושת אל שאול: "מְפִיבֹ֨שֶׁת... בֶּן־שָׁאוּל֙"

ואכן מפיבשת אומר זאת כמעט בפירוש בהמשך הספר:

כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵׁי־מָ֨וֶת֙ לַֽאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֨שֶׁת֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹֽכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃
(שמואל ב יט כ)