לפרק ו'
העלאת ארון ד'
משנגמרה המלחמה עם פלשתים, ובכך סולק האויב הגדול שסיכן את ישראל, הגיעה שעה של רווחה. דוד לא חיפש מנוחה, אלא ביקש להצעיד את העם קדימה אל יעדיו האידיאליים.
הדבר הראשון שעשה דוד כדי להרים את מלכות ישראל אל מעלתה הקדושה הוא להעלות ארון ד' מבית אבינדב הלוי, לאחר עשרים שנה ששהה שם. "וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱ-לֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְ-הוָ֧ה צְבָא֛וֹ-ת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃"(שמואל ב ו ב). חז"ל אומרים (שבועות לה:) שנקרא שם צבאו-ת על שם ישראל - ישראל הם צבא ד', ומלכות ישראל היא מלכות ד'. זהו הדבר העיקרי שהעסיק את דוד; דוד הבין שכדי לבנות את מדינת ישראל צריך להציב את ארון ד' בראש. בתוך הארון מונחת התורה, מונחים לוחות הברית; את זה צריך להעמיד במרכז, כדי שכולם ידעו שמדינת ישראל אינה מדינה ככל המדינות, אלא מדינה לד' - מדינה לריבונו של עולם. וכך נאמר בספר תהילים: "שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְ-הוָ֥ה לְדָוִ֑ד אֵ֝ת כָּל־עֻנּוֹתֽוֹ׃ אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַי-הוָ֑ה נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ אִם־אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם־אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי׃ אִם־אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה׃ עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַי-הוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃"(תהילים קלב א-ה).
"וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה"(שמואל ב ו ג) - זה מזכיר לנו את העגלה החדשה בה השיבו פלשתים את ארון ד' מגבולם לגבול ישראל (ראה שמואל א ו ז). כשמדובר בקודש אין משתמשים בדבר ישן, בונים עגלה חדשה שתהיה רק לשם הקודש.
פרץ עוזא - לא כל אחד יכול לגשת אל הקודש
"וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ...וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְ-הוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃"(שמואל ב ו ג,ה) - דוד וכל בית ישראל ניגנו, שרו ושמחו. והנה באמצע הדרך נטה הארון הצידה ועוזא הזדרז ליישרו שמא ייפול. עוזא נענש על מעשהו, עליו היה להזהר, לא כך ניגשים אל הקודש, לא כל אחד יכול לגשת ולגעת בארון ד' - "וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְ-הוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱ-לֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱ-לֹהִֽים׃"(שמואל ב ו ז).
דוד הבין שמשהו כאן לא בסדר, לכן החליט להשהות את העלאת הארון לירושלים. הוא לא העלה אותו לעיר דוד, מחשש שאינו ראוי לכך, ובאופן זמני הפקיד אותו אצל עובד אדום הגיתי.
כבודה של תורה
לאחר פרץ עוזא, הופקד הארון אצל עובד אדום הגיתי. מאז, החל ביתו להתברך בצורה מופלאה. חז"ל אומרים (ברכות סג:, במדבר רבה פרשה ד אות כ) שבאותם שישה חודשים נכנסה אשתו של עובד אדום להריון ויחד איתה נכנסו כל כלותיה להריון. היו לה שמונה כלות וכולן ילדו, כל אחת שישה בנים. בכך לא תמה הברכה, בתקופת שלמה המלך זכה עובד אדום לעבוד עם שישים ושנים בחורים, כולם בנים ונכדים שלו, בבית המקדש. הכל בזכות אותה תקופה בה שהה ארון ד' בביתו. הוא נהג כלפי ארון ד' בצורה מאוד מכבדת - כל יום היה מנקה את מקום הארון ומבריקו, שחלילה לא יהיה איזה לכלוך, ולו הקטן ביותר, שיפגע בכבוד הראוי לארון ד'.
ב"ספר חסידים" (קכח) מסופר שרבו של רש"י היה מנקה את האבק שלפני ארון הקודש בזקנו, כדי להראות כמה אנחנו מנמיכים את הראש בפני התורה. כמה צריך להזהר בכבודה של תורה. על המשנה בפרקי אבות "כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה - גופו מחולל על הבריות"(פרקי אבות ד ו) כותב רש"י: מה זה "מכבד את התורה"? אם אדם רואה ספר קודש הפוך והוא מיישר אותו, זה לא התורה, זה הספר; התורה היא רוחנית, ואף על פי כן, מי ששומר על הספר שיהיה נקי, שלא יהיה מקופל - גופו מכובד על הבריות.
העלאת הארון המחודשת – בזהירות רבה
משראה דוד את הברכה הגדולה שבאה לעובד, הבין דוד שד' רוצה בישראל, ומה שארע בדרך, בשעה שהעלו את ארון ד', היה בגלל חטא פרטי. אם לא היו ישראל ראויים, אם חרון אף ד' היה בגלל פגם ציבורי, לא היה ד' מברך את עובד, שכן בזמן של כעס אין ד' מברך. כיון שכך, החליט דוד לשוב ולהעלות את ארון ד'.
דוד לא מוותר, הייתה לו תוכנית, היא נכשלה פעם אחת, והוא מנסה פעם שניה. הפעם דוד נזהר מאוד. כל שישה צעדים מקריבים קרבן, מרגישים אחריות; מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין (ברכות טז:). מעלים את הארון ברגל, לא בעגלה. הכהנים מחזיקים את הארון בעצמם. דוד מבין שעבור הפלשתים היה נכון לשים את הארון על העגלה, כי היה נגרם יותר חילול השם אם היו לוקחים את הארון בידיהם הטמאות; יותר מכובד שהבהמות יישאו את הארון מאשר שהפלשתים ישאוהו. אבל בישראל מוטב שהכהנים ישאו ולא בהמות.
כשמדובר בכבוד ד' - אין לדוד כבוד משלו
"וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃"(שמואל ב ו יד) - דוד התלבש בבגד של כהנים, הוא לבש אפוד בד, בגד שדומה לבגדי הכהנים [לא בבגדי כהונה ממש, זה אסור(שמואל ב ו ד; רד"ק שם)], כדי להראות שלפני ארון ד' הוא מרגיש כמו כהן שעובד את ד' ולא כמו מלך.
דוד ליווה את ארון ד' יחד עם כולם: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ד' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר". הם הלכו בדרך - מבית עובד אדום ועד ירושלים - וכל שישה צעדים הקריבו קרבנות ולאורך כל הדרך דוד ניגן ורקד. משהגיע ארון ד' לעיר דוד, ראתה מיכל את דוד המלך רוקד בהתלהבות ברחובה של עיר עם כל האנשים. היא הביטה בו בזלזול. הרי מלך צריך להיות מכובד ולא לנהוג כך ברשות הרבים.
"וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל"(שמואל ב ו טז) - אפשר היה להסתפק בשמה, מדוע חשוב לציין כאן את עובדת היותה בת שאול? נראה שהכתוב רומז לנו שכשלונה נבע מהיותה בת שאול. כיון שמיכל בת מלך וגדלה בבית המלכות, היא היתה רגישה מאוד לגינוני המלכות; מלך צריך מאוד להיזהר שלא לעשות דבר בחברת אנשים; מלך לא אוכל בחברת אנשים, לא מתלבש כשאנשים נוספים נמצאים אתו. כאן בא דוד, המלך החדש, ורוקד ברחובה של עיר - זה לא מתאים למלך.
מיכל יצאה לקראתו, ולמרות שהיא אשתו והוא מלך, אמרה לו מה שחשבה בלבה פנימה, היא זלזלה בו, "מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃"(שמואל ב ו כ) - אתה כמו אחד מהאנשים ברחוב, אתה מתנהג כמו אחד מההמון, הרי אתה מלך ישראל, אתה לא מתבייש?! נשים הולכות בדרך ומוחאות לך כפיים. אתה רוצה לעשות רושם על אנשים? איזה מין מלך אתה?
דוד השיב למיכל: אל תשכחי שד' בחר אותי יותר מבית אביך. אנשי בית אביך דאגו לכבוד שלהם, ואני דואג לכבוד ד'. כשמדובר בכבוד ד' - אין לי כבוד משלי. המדרגה שלי לא עומדת מול ארון ד'. יתרה מזאת, "וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י"(שמואל ב ו כב), אני מוכן להיות עוד פחות מזה, האנשים האלה מישראל שאת רואה אותם כאנשים פשוטים, בשבילי זה כבוד גדול לרקוד לצדם כי הם הולכים לפני ארון ד'. עם ישראל איננו המון עם, הם לא אנשים פשוטים, לצדם אני מוכן לרקוד ולהשפיל את עצמי, אני מרגיש שזה כבוד גדול בשבילי, להשפיל את עצמי לפני ריבונו של עולם.
הנביא אומר לנו שמיכל נענשה על התנהגותה, "וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹֽא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃"(שמואל ב ו כב). מיכל הבינה את מעלת המלכות, אבל לא את מעלתו של דוד, ולא את מעלתה של מלכות ישראל. מלך שמכיר עד כמה גדול ערכה של תורה, יותר מכהונה ויותר ממלכות, מלך כזה הוא באמת מלך שראוי למלוך על ישראל, הוא מבין שהמלכות של ישראל אינה דומה למלכות של גויים, הוא מלך בזכות האומה, בזכות מלכות שמים שמתגלה בישראל שהוא עם התורה.