פסוק א:אחרי מות שאול ודוד שב בעת שקע שמשו של שאול, ובני ישראל לא עצרו כח לפני אויביהם, זרח שמשו של דוד והוא וארבע מאות איש נצחו מחנה גדול וכבד מאד:
פסוק ד:אשר נס העם ספר לו כסדר, תחלה נס העם וזה היה סבת מפלתם, ואחר כך נפל מהם הרבה ואחר כך מתו שאול ויהונתן:
פסוק ה:איך ידעת אם על ידי ראיה או על ידי שמיעה:
פסוק ו:נשען על חניתו הוא החרב שנדקר בו:
פסוק ט:ומותתני, גדר פעל מותת (במרובע) הוא שגומר המיתה, ופי' כי כבר אחזני השבץ שהוא רעדת המות, ובכל זה כל עוד נפשי קשורה בי ומתקשה לצאת ובזה שתקרב מיתתי לא תהיה כרוצח כי גברא קטילא תקטל רק תקצר יסוריי:
פסוק י:ואמותתהו גמרתי מיתתו (שכבר הומת על ידי החרב שנפל עליה) ובאר שעשיתי זה כי ידעתי שבל"ז לא יחיה אחרי נפלו, וגם הרוחתי על ידי כן שלקחתי הנזר מעל ראשו ואביאם אל אדוני שהוא הראוי ללבשם תחתיו:
פסוק יא:(יא-יב) ויקרעם פירשו חכמינו זכרונם לברכה כפי ההלכה שקורעים על נשיא ועל אב בית דין ועל צרת ישראל, וזה שכתוב על שאול שהיה נשיא ועל יהונתן שהיה אב בית דין ועל עם ה' הם הסנהדרין ועל בית ישראל כולו שנפלו בחרב:
פסוק טז:השאלות: איך הרגו על פי הודאת עצמו ואין עדים והתראה?:
פסוק טז:דמך על ראשך אם נאמר שהיה עמלקי ממש, שבן נח נהרג בלא התראה, ונהרג אף על הטריפה, ונהרג בדיין אחד ובעד אחד, י"ל שהוא הדין שנהרג בהודאת עצמו כמו שנהרג על פי קרוב (וצ"ע בזה לדינא), ועל זה אמר פיך ענה בך ואם נאמר שהיה ישראל, נהרג מדין המלכות כמ"ש כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' כדי שלא יזידו להרים יד במלך, ולקבלת חכמינו זכרונם לברכה שהיה דואג שהיה חייב מיתה מכבר על נוב עיר הכהנים, שעל זה אמר דמיך בלשון רבים, רמז לו שהגם שעל הריגת שאול אין אדם נאמן על עצמו, בכל זה פיך ענה בך, כי כבר היית הגורם על הריגת הכהנים והכהן המשיח, שזה רמז באמרו אנכי מותתי את משיח ה':
פסוק יח:השאלות: בקינה הזאת שלש פעמים איך נפלו גבורים, מהו הספר הישר, ולמה כפל בפסוק ב' ובפסוק ד' את דבריו במלות שונות, ואיך יתבארו המליצות האלה כפי הדרכים אשר סוללתי למליצת הנביאים בהקדמתי לבאורי על ישעיה:
פסוק יח:ללמד את בני יהודה קשת כבר בארנו (ביהושע סי' י') מש"ש שמש בגבעון דום הלא היא כתובה על ספר הישר, שכיון על הספר הנזכר בפרשת כי תשא, שאמר שם (שמות ל״ד:כ״ז) כתוב לך כל הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, והם הדברים הנזכר שם למעלה הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו' השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו', שהבטיחם הקב"ה לגרש מפניהם ז' עממין כמ"ש שם הנני גורש מפניך את האמורי וכו' בתנאי שלא יכרתו עמהם ברית והבטיחם שיהיה זה בדרך הנסיי עד שלא יצטרכו לקשת ומלחמה כמו שהיה במלחמת גבעון, שעל זה אמר נגד כל עמך אעשה נפלאות, ובאר בספר שופטים שעל ידי שלא שמרו ישראל את התנאי הזה הכתוב בספר הישר (שהוא הפ' הנ"ל בכי תשא) הוצרכו למלחמה, וה' הניח מן העמים שלא כבשום כמ"ש (שם ג) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל רק למען דעת דורות הבאים ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעו, חמשת סרני פלשתים וכו', מבואר שפלשתים נשארו אז למען יצטרכו ישראל ללמוד קשת, יען שלא שמרו את התנאי הכתוב בספר הישר, וזה שכתוב בקינתו ללמד רצה לומר מה שיצטרך ללמד את בני יהודה קשת זה אין מן התימה כי הלא היא כתובה על ספר הישר (והוא המקביל לעומת שאמר ביהושע שעת שמרו מ"ש בספר הישר עמד השמש עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ולא הוצרכו לקשת), אבל זה תימה איך
פסוק יט:הצבי וכו', רצה לומר הלא הגם שהוצרכו ללמוד קשת בכ"ז פה היה להם לנצוח גם בדרך הטבע מצד שני טעמים, א. מצד המקום שמשם לחמו, שהיה בהר שאפילו חלש למעלה וכו' ראוי שינצח, וזה שכתוב איך צבי ישראל ותפארתם על במותיך חלל, איך נעשה חלל על במותיך והלא נלחם על הבמה, ב. מצד גבורתם, שעל זה אמר איך נפלו גבורים ולפי זה מבואר שלא לבד שלא עזרם ה' בדרך השגחיי, אבל להפך כי בהשגחתו נלחם בם, ע"ד כי צורם מכרם וה' הסגירם:
פסוק כ:אל תגידו אל תודיעו דבר זה שהיה מפלתם השגחיית פן ישמחו על שעזב ה' את עמו, ויש הבדל בין הגדה לבשורה, שהמבשר הוא המכוין לפרסם הדבר כדי שיעשו משתה וששון בפרהסיא, אבל המגיד אינו מיוחד לבשר ולהודיע, והוא או שלא ראה הדבר בעיניו רק שמע, או שמגיד שלא על הכוונה לבשר ולפרסם והנה בגת שהיא עיר המלוכה שם הגיד המגיד את הדבר ומשם שלחו לבשר בכל הערים כדי שיעשו משתה וששון, והשלוחים האלה היו מבשרים, כי יצאו בכוונה כדי לבשר ולפרסם. ויש הבדל בין שמח ובין עלז, שהעלז הוא המרקד מרוב השמחה, והשמח הוא בלב, והמאמרים מקבילים, אל תגידו בגת פן תשמחנה בנות פלשתים, וגם אחר שהגיד המגיד בעיר המלוכה, על כל פנים אל תבשרו בחוצות אשקלון, אל תשלחו מבשרים לבשר את העם פן תעלזונה ברקוד ומחול ויעשו משתה וששון:
פסוק כא:הרי יקונן כי בהעדר זכות שאול ובניו תעדר מהם השפע השמימיית, ושעורו אתם הרי בגלבוע ושדי תרומות (רצה לומר שדות המובחרים שעומדים ברום הרים ורום המעלה) אל טל ואל מטר עליכם הלא מעתה יסולק מאתכם שפע הטל והמטר, אחר כי שם נגעל מגן גבורים, ובאר דבריו כי לא כיון במגן זה על מגן ממש המשוח בשמן, רק על מגן מליציי שהוא זכות שאול ובניו שהיה זכותו מגן לעמו וסתר לעדתו וזה שכתוב מגן שאול בלי משוח בשמן, מגן הבלתי משוח בשמן, רצה לומר לא מגן של עור רק מגן של זכות ומעשים טובים נגעל, כי לא הועיל להם זכותו, אין זה כי אם נסתלק השפע מלמעלה:
פסוק כב:מדם חללים דלתות הכתוב מקבילים מדם חללים קשת יהונתן לא נשוג אחור, ומחלב גבורים חרב שאול לא תשוב ריקם מצייר שיהונתן היה רובה קשת (כמ"ש י"ח א') עד חרבו עד קשתו ושם (כ) שלשת החצים צדה אורה, ושאול לא היה לו קשת רק לחם בחרב וחנית. ושניהם צריכים במלחמה, הרובה קשת הורג מרחוק, והאוחז חרב יפיל חללים בקרוב. והנה הרובה קשת יסוג לפעמים אחור אם רואה שכבר שפך דם הרבה אז ירך לבבו, ולעומת זה אמר כי מדם חללים קשת יהונתן לא נסוג אחור, והלוחם בחרב לפעמים ישוב ריקם, בקרבו אל גבור וחלב גוייתו יעצור בעדו כי לא יוכל לדקרו בחרבו, אבל חרב שאול לא תשוב ריקם מסבת חלב גבורים. ורצה לומר שלפעמים יפלו גבורים מצד חסרון הלימוד והאומנות של המלחמה וזה לא היה פה, שהיו מלומדי מלחמה זה בקשתו וזה בחרבו. ב. עוד יאמר שלפעמים יכשלו הגבורים בשאין אהבה ביניהם ואינן עוזרים זה לזה, שיאמר לאחיו חזק, אבל פה לא כן היה, כי:
פסוק כג:שאול ויהונתן הנאהבים וכו' עד שגם במותם לא נפרדו, ג. גם מצד עצמם היה בהם הקלות כנשרים והגבורה כאריות, ששני אלה סימני הגבורה והחיל (כמ"ש דברי הימים א י״ב:ט׳) ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר:
פסוק כד:בנות ישראל אחר שבשני פסוקים הקודמים קונן על שאול ויהונתן ביחד, יתחיל לקונן על כל אחד בפני עצמו, ויאמר על שאול (שעליו לא יבכה הוא בהיותו רודף אחריו) עליו יבכו בנות ישראל, מצד התועלת שהשיגו ממנו, המלבישכם שני וכו':
פסוק כה:איך יתחיל לקונן על יהונתן, כי בנפלו נפלו עמו גם מחנה גבורים שהיו עוטרים אותו, וכבר אמר בתחלה על שאול הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, כי גבורי שאול נפלו אחרי המלחמה, אולם גבורי יהונתן שנפלו תחלה שעדיין לא נסו ועדן לחמו, אמר איך נפלו גבורים בתוך המלחמה, ועליהם יהונתן קשר עליהם על במותיך חלל:
פסוק כו:צר לעומת שאמר שעל שאול בנות ישראל יבכו, אומר שעל יהונתן יבכה הוא בעצמו, כי צר לי עליך אחי יהונתן, ומבאר שזה משני פנים, א. מצד טובו וצדקתו וזה שכתוב נעמת לי מאד, ב. מצד גודל אהבתו שלא היתה דומה לאהבת נשים שהיא אהבת הערב או המועיל רק אהבה עצמיית, ועל זה אמר נפלאת לי מאד מאהבת נשים, וזה לעומת שאמר שעל שאול יבכו הנשים מצד המועיל, שני עם עדנים שהשיגו ממנו, אבל האהבה אל יהונתן נפלאת ונעלה מאד על אהבה זו:
פסוק כז:איך מסיים בקינתו, כי לפעמים יפלו גבורים וישארו גבורים אחרים תחתם, שאז הגם שנפלו גבורים לא אבדו כלי מלחמה שלהם כי ישתמש בהם הגבור רעהו הבא תחתיו, אבל פה איך נפלו גבורים בכלל כי לא נשאר עד אחד, ועל ידי כן אבדו כלי מלחמה, כי אין מי שישתמש בם:
