א וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת שָׁא֔וּל וְדָוִ֣ד שָׁ֔ב מֵהַכּ֖וֹת אֶת־הָעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֧שֶׁב דָּוִ֛ד בְּצִקְלָ֖ג יָמִ֥ים שְׁנָֽיִם׃ ב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וְהִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיְהִי֙ בְּבֹא֣וֹ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ ג וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ דָּוִ֔ד אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּב֑וֹא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו מִמַּחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל נִמְלָֽטְתִּי׃ ד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַ֠יֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ ו וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֙יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַעֲלֵ֥י הַפָּרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃ ז וַיִּ֥פֶן אַחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלָ֔י וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃ ח וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י מִי־אָ֑תָּה ויאמר (וָאֹמַ֣ר) אֵלָ֔יו עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמָד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כָל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃ י וָאֶעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה׃ יא וַיַּחֲזֵ֥ק דָּוִ֛ד בבגדו (בִּבְגָדָ֖יו) וַיִּקְרָעֵ֑ם וְגַ֥ם כָּל־הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ יב וַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם יְהוָה֙ וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ יג וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ יד וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ טו וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת׃ טז וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דמיך (דָּמְךָ֖) עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ יז וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ יח וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃ יט הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃ כ אַל־תַּגִּ֣ידוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן פֶּן־תִּשְׂמַ֙חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים׃ כא הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן׃ כב מִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֙לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים קֶ֚שֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃ כג שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃ כד בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃ כה אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל׃ כו צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃ כז אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי אחרי מות שאול וגו'. ספר הכתוב איך ידע דוד ענין שאול בצקלג (ב) והוא שבא איש מן המחנה מעם שאול, ר"ל מאותם שהיו במחנה עם שאול והיו בגדיו קרועים ואדמה על ראשו, להורות שנפשו מר לו ושהוא מתאבל על מת, (ד) ושאל לו דוד איך היה הדבר? והוא הגיד הדברים כפי מה שארעו, נס העם מן המלחמה והיה זה בראשונה, וגם הרבה נפל מן העם, ר"ל כי אחרי שהתחילו לנוס היו מכים בהם, וגם שאול ויהונתן מתו, שזה היה באחרונה. והנה לא זכר משאר הבנים לפי שאלה היו העקר, ואולי גם כן שלא ראה אותו הנער איך מתו שאר הבנים, כי יהונתן היה תמיד אצל אביו, וכמו שאמר (למטה בס' פסוק כ"ג) שאול ויהונתן וגו' ובמותם לא נפרדו, ולזה אמר על שניהם יחד שמתו במלחמה:
פסוק ה:
(ה-ו) ודוד שאל לו איך ידע זה האם היה עד ראיה או שידעו מפי השמועה? והוא השיבו נקרא נקריתי בהר הגלבוע, ר"ל שבמקרה בא שמה אצל שאול כי לא היה מאנשיו העומדים סביבו. ואמרו והנה שאול נשען על חניתו, ר"ל שכבר נפל על החרב והוכה והיה נשען על חניתו, כי לא יכול לעמוד מפני המכה, או שקרא חניתו החרב אשר נפל עליה והיה נשען עליה בכח להשלים הדקירה כדי שימות. והרכב ובעלי הפרשים, ר"ל שרי הפלשתים והממונים עליהם הדבקוהו לתפשו.
פסוק ז:
ויפן, כלומר שאול (שזכר) פנה אחריו, (ט) ויאמר אלי עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ר"ל שביקש ממנו שימותתהו לפי שאחזהו השבץ, והוא החולי הממית, רמז למה שנפל על החרב ואחזהו המות, ואם כן לא ימלט ואין היזק אם יהרגהו כי כבר הוא כמת. עוד אמר שיצטרך לשימיתהו לפי שעדין נשמתו בו ולא מת מההכאה ולכן יצטרך שיהרגהו, הנה א"כ נתן בדבר שתי סבות, אחת מפאת המות הדבקה בו, ואחת מפאת החיים שעדיין מסתבבים בו. ורלב"ג פירש שהיה לבושו משובץ להוסיף לו חוזק, באופן שלא יוכל אדם לחתכו בקלות, ואמר שאול שהחנית אשר נפל עליו אחז בו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו. ובמדרש תנחומא (פר' מצורע) אחז"ל אחזני השבץ, עון הכהנים (שלובשים כתונת תשבץ) שהרגתי. ואחרים פירשו בו לובשי תשבץ שהיו אוחזים בו, כמו שאמר ובעלי הפרשים הדביקוהו:
פסוק י:
וספר הנער שהוא המית את שאול, ר"ל כי אחרי היותו מוכה מהחרב או החנית השלים להרגו, וז"ש כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו, ר"ל שמיד אחרי שיפול ארצה לא יחיה עוד. או אמר אחרי נפלו על החרב לא יחיה מחמת המכה, ואני גמרתי מיתתו כמו ששאל ממני:
פסוק יא:
(יא-יב) וספר הכתוב שכאשר שמע דוד מיתת שאול ויהונתן קרע את בגדיו ויבכו ויצומו הוא ואנשיו, ומכאן למדו חז"ל במועד קטן פרק בתרא (דף כ"ו ע"א) שחייב אדם לקרוע על נשיא ועל אב בית דין, ששאול היה נשיא ויהונתן היה אב ב"ד, וכן חייב אדם לקרוע על רוב צבור שנשמדו, ואם נשמדו צבור ונשיא כאחד אמרו שעל כל אחד ואחד חייב לקרוע, וז"ש על שאול ועל עם ה'. ואמנם אמרו עוד ועל בית ישראל, לא להיותו כופל הדברים מתוך הצרה, כי אם לומר שהיה דאגתו במיתת העם משתי בחינות, האחד להיותם עם ה', והשנית להיותם בית ישראל, ר"ל בית ישראל מעצמם ועם אלקי יעקב:
פסוק יג:
והנה דוד שאל את הנער אי מזה אתה? ואין פירושו מאיזה עם היה, כי כבר אמר שהיה עמלקי, ולא מאיזה מקום מעמלק כמו שחשב רד"ק, אבל חשב דוד שהנער הזה עם היותו עמלקי היה משרת איש מזרע אחר, כמו שהיה הנער אשר הביאו אל גדוד עמלק שהיה איש מצרי ומשרת איש עמלקי, וזהו אמרו אי מזה אתה? ר"ל מאיזה אדם אתה, כי ראהו נער וחשב שהיה משרת ומשמש לאדם אחר, והוא השיבו בן איש גר עמלקי אנכי, ר"ל שלא היה משרת אדם אחר, ולא היה לו אדון כי היה עם אביו ועמו הלך למלחמה, ולזה נתיחס אל אביו ואמר בן איש גר עמלק אנכי, ר"ל עמלקי שנתגייר. והנה בראשונה לא אמר שהוא גר אבל אמר עמלקי אנכי, אולי מאשר ראה את דוד חוקר מאד בדבר שינה האמת ואמר שהוא גר עם היותו כזב:
פסוק יד:
(יד-טז) ודוד הוכיחו איך שלח ידו במשיח ה' לשחתו? ויצו את נערו להמיתו, ויאמר פיך ענה בך, ר"ל אולי שכזבת בדבריך ושלא הרגת את שאול כאשר אמרת, אבל המשפט הזה הוא על פי דבריך, וזהו דמיך על ראשך כי פיך ענה בך וגומר. ובפסיקתא (פר' בשלח) א"ר יצחק אותו נער דואג האדומי היה, ויאמר לו דוד דמיך בראשך דמיך כתיב, אמר ליה דוד דמים רבים שפכת בנב עיר הכהנים, וכן הביאו בתנחומא (סוף פ' כי תצא). והנה צוה דוד להרוג את הנער העמלקי הזה, לפי שעל פי התורה האומר לחבירו חבול לא יחבול ואם חבל חייב, כמו שהתבאר בתלמוד (ב"ק פ"ח צ"ב א'), כל שכן בענין המיתה, וכ"ש על המתת המלך, ואין מצות שאול אליו ממה שתנצל אותו מהעונש כן, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? ועם היותו שלא היו שם עדים בדבר, הנה הרגו דוד לא להיותו הדין כך כי אם להוראת שעה, ובראותו הנזר והצעדה על ידו שהיה מאמת דבריו, וגם לדעתו שהיה עמלקי וחשב שלהיותו ממשפח' עמלק השתדל להנקם משאול בעבור מה שעשה לעמו, ולכל הסבות האלה צוה להרגו כדי שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות. ועם זה התבארו והותרו השאלות שנית ושלישית, בהסכמת דברי העמלקי עם הספור ותת הטעם במיתתו כפי הראוי ולהוראת שעה:
פסוק יז:
ויקונן דוד את הקינה וגו'. זכר הכתוב שדוד עשה קינה ויקונן אותה על שאול ויהונתן בנו, ולא אמר על שאר הבנים כי אלה היו העקר, וזה אם לגבורתם ששאול ויהונתן היו לבד הגבורים אשר בביתו, ואם לפי שדוד ראה לקונן שאול על מעלתו ויהונתן על אהבתו ולא על שאר הבנים שלא היה להם מעלה ואינם עמו באהבה:
פסוק יח:
ללמד לבני יהודה קשת וגו'. המפרשים פירשוהו אם מענין עצה, יאמר בעבור כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היה בישראל מי שיהיה בקי בזה, אמר דוד ללמד בני יהודה קשת, כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה. ויקשה לזה שאינו מעצם הקינה, ועוד שלמה יצוה זה לבני יהודה ולא לכל בני ישראל? ורד"ק פי' בו עוד ענין הבטחה ותנחומין, יאמר לאנשיו כן, בני יהודה אל תתיאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם במיתת שאול ויהונתן, כי קשת המלחמה וגבורתה היא ביד בני יהודה, והנה היא כתובה בספר הישר שהוא ספר התורה כשת"י, שכתוב בה (בראשית מ"ט ה') יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, והם יכבשו פלשתים כמו שראינו שהכניעם דוד אחרי כן, ויהיה קשת שם לגבורה, כמו (שמואל א' ב' ד') קשת גבורים חתים, והכוונה שכל א' מבני יהודה ילמד לחברו דרכי הגבורה והמלחמה, וגם לזה יקשה שאינו מהקינה, ולא היו אנשי דוד כ"כ דואגים על מות שאול אויבם שיצטרך דוד לנחם אותם על זה. וחז"ל (ע"ז כ"ה ע"א) אמרו ידך בעורף אויביך איזהו (מלחמ' שצריכה) יד שהיא כנגד העורף? הוי אומר זה הקשת, שנאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר:
פסוק יט:
הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים. פירשו המפרשים כלם שאמרו על ארץ ישראל שנקרא ארץ צבי, יאמר בדרך תמיהה וכי ארץ צבי ישראל ראוי היה שעל במותיך (שרמז להרי הגלבוע) יהיה שאול חלל? ואני אחשוב בפי' הפסוקים האלה א' משלשה פנים אחרים. הא' שלפי שהגבורה האמתית היא לאדם בחרב ובחנית כמו שהיה לשאול, והקשת הוא ללוחמים מרחוק שלא יעצרו כח לקרב אל המלחמה ויבחרו להלחם בקשת ולנוס מהרה, כמו שאמרו מאנשי פרס הנקראים טורקו"ם שהם בנוסם יכו את אויביהם בקשת, לזה אמר אחרי שהגבורים האמתיים העומדים על מרומי שדה כבר מתו, ראוי הוא א"כ אל בני יהודה עם היותם גבורי כח שילמדו לירות בקשת כדי שילחמו מרחוק וינוסו מהרה, אחרי שהגבורים השלמים שאול ובניו מתו, וזה אם כן מכלל הקינה היה, ובכלל זה שבמות השלמים ההם אשר לזכותם היה הקב"ה פעמים רבות מושיע לא בחרב ולא בחנית, כמ"ש (דברים ל"ג ז') שמע ה' קול יהודה, ראוי עתה לבני יהודה שהם שבט המלכות שילמדו קשת חנית וכידון ולא יסמכו על זכותם, מאחר שספו תמו בעלי הזכות והשלימות. הפן השני הוא שקשת הוא שם הקושי והצער והרעות, כמו (איוב ל' כ"ה) אם לא בכיתי לקשה יום, ואמר ללמד לבני יהודה קשת והוא שם כולל לישראל עונשים וצרות רבות ורעות ודברים קשים ולנסותם בהם, הנה זה כתובה על ספר הישר (והוא ספר התורה), בפר' אם בחקותי (ויקרא כ"ז) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כ"ח) ששם ייעד הרעות הבאות עליהם ושירדפום אויביהם, אבל הצבי ישראל, ר"ל תפארת ישראל וצביונם שהיה שאול שיהיה חלל על במותיך באמת לא נכתב זה בתוך הקללות, ויהי לפי זה גזרת הפסוקים הצבי ישראל (ויהיה ה"א הצבי ה"א התימה) האם ראוי וימצא בספר הישר בתוך הקללות שצבי ישראל ותפארתו יהיה חלל על במות ארצו? ואמר זה לפי שבקללות לא נאמר שימותו מלכי ישראל במלחמה. הפן השלישי והוא היותו נכון אצלי, שאמר דוד לאנשיו שראוי להם שיצטערו ויבכו מאד על הרעה הזאת, אם מפאת עם ישראל ואם בעבור שאול ובניו, עם היותו שונא אותם ורודף אחריהם, וזה לא מפאת עצמו כי אם מפאת גבורתם וכבודם שגלה כבוד מישראל, וז"ש ללמד בני יהודה (והם אנשי דוד) קשת ודאגה ועצבון, הנה כתובה על ספר הישר שהוא תורת משה שצוה (ויקרא י"ט י"ח) ואהבת לרעך כמוך, וכן ראוי לבני יהודה שידאגו על רעת בני ישראל אחיהם, וזהו הצבי ישראל על במותיך חלל, ר"ל שהיה ראוי לבכות ולספוד על ישראל בכלל ובפרט, אם בכלל מפאת העם הישראלי שמתו ונפלו בחרב בהיותם על במותם בעליון המקומות ובהם יופי העם וצביונם ועכ"ז היו חלל, וגם כן ילמדו קשת וקינה רבה על שאול ויהונתן, וזהו אמרו עליהם איך נפלו גבורים, (כ) ולזה המשיך לומר אל תגידו בגת וגו', ר"ל ראוי הוא ללמד קשת עליה' שהיא קינה וקוננות, ולא שתגידו המבשרים הדבר הרע הזה בגת ובחוצות אשקלון, שהם ערי פלשתים סמוכות לזו, שמת שאול הרודף אתכם, כי בנות פלשתים תשמחנה ברעת ישראל ולא ישישו במעלתכם. ואפשר לפרש הצבי ישראל, עוד באופן רביעי על שאול ויונתן, שהיו יופי ישראל וצביונן, ועליהם אמר לאנשיו בני יהודה שילמדו קשת וקינה. ואמרו איך נפלו גבורים דבק עם אל תגידו בגת, רוצה לומר אל תגידו ואל תבשרו בגת ואשקלון איך נפלו הגבורים האלה. הנה התבאר שהיה מכלל הקינה ללמד לבני יהודה קשת בכל א' מהפנים שפירשתי:
פסוק כא:
וזכר אחרי זה שקלל ההרים אשר היתה בהם המלחמה באמרו הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדה תרומות, ר"ל אל ירד עליכם טל ומטר ואל יהי בכם שדה שיתנו ממנו תרומה לה' לפי שלא יהיו בו פירות ותבואה, יען וביען שם נגעל מגן גבורים וגומר. ואפשר לפרשו בתמיהה, יאמר הרי בגלבוע האם אין טל ומטר יורד עליכם? שהוא אות ההשגחה, האין בכם שדה תרומות, להיות הארץ ההיא קדושה, אחרי ששם נגעל ונמאס מגן גבורים? ואמרו מגן שאול בלי משוח בשמן פי' רבי דוד קמחי בו (והוא מדברי רש"י) מגן שאול כאלו לא היה אותו המגן משוח בשמן, כי מושחים המגן בשמן להחליקו כדי שלא יעברוהו כלי זין, או יאמר כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול כאלו לא היה משוח בשמן למלך. ורלב"ג פירש שהמגן משוח בשמן כאשר לא יתמיד במלחמה, וכמו שאמר הנביא על מיתת בלשאצר (ישעיה כ"א ה') קומו השרים משחו מגן, רוצה לומר עתה תהיו במנוחה מהמלחמה ותמשחו המגן כי לא תצאו למלחמה כמו שהיה קודם זה, ולכן אמר כאן שמגן שאול לא היה משוח בשמן במנוחה כי תמיד היה במלחמה, וכל דבריהם נכוחים וישרים בפי' הפסוק הזה. וגם אני אפרש אותו בשני אופנים אחרים. האחד הוא שאמר ששם נגעל מי שהיה מגן הגבורים כלם ומגן בעדם, והוא מגן שאול, ר"ל ששאול היה מגן הגבורים לגבורתו ותקפו בלי משוח בשמן, ר"ל לא בבחינת היותו שאול משוח בשמן משיח אלקי יעקב, שידוע שכל מלך הוא מגן עמו כגבור כחלש, אבל בבחינת עצמו וזרועו וכחו היה מגן שאול הוא המגין בעד כל הגבורים, והשני הוא שהפסוק מדובק עם הפסוק הנמשך אחריו, יאמר מגן שאול שלא היה משוח בשמן כי אם מדם חללים וחלב גבורים, כי היה תמיד במלחמה והיה מגנו משוח מהדם והחלב לא מהשמן. הרי אם כן לך בזה חמשה פירושים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
פסוק כב:
מדם חללים מחלב גבורים וגומר. מלבד מה שפירשתי בזה הפסוק מדם חללים וגו', סמוך עם הפסוק הקודם, עוד נפרש אותו בפני עצמו, יאמר שקשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם מדם חללים וחלב גבורים, כי היו מנצחים כלם וממיתים את אויביהם במלחמה, וכפי ב' הפירושים האלה יהיה מדם חללים וחלב גבורים חללי האומות אויביהם, והם הגבורים אשר הרגו מהם שאול ויהונתן. והנכון אצלי שדם חללים וחלב גבורים הם מבני ישראל הנופלים במלחמה, לפי שקודם מיתת שאול ויהונתן מתו רבים מישראל, ועם היות שכאשר יראה אדם אוהביו רעיו וקרוביו מתים לפניו יחלשו כחותיו ותפוצי זרועי ידיו, אמר שלא היו כן שאול ויהונתן, כי עם כל דם החללים וחלב הגבורים אשר נפלו לפניהם ולעיניהם מישראל, הנה עכ"ז לא נמנעו הם מלהלחם בגבורה מופלגת, ולא נסוג אחור בעבור זה קשת יהונתן וחרב שאול לא תשוב ריקם. ואפשר לפרש עוד נסוג אחור, שיהיה הנו"ן מהמדבר, ואמר שעם היות שרבים מתו במלחמה מישראל (וזהו מדם חללים וחלב גבורים) עכ"ז אין ראוי שנסוג אנחנו בזאת הקינה אחור מלשבח קשת יהונתן ולא תשוב בדברינו חרב שאול ריקם, (כג) ולזה שבחם מיד באמרו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ואמנם מה ענין לא נפרדו, פירשו המפרשים שלא נפרדו מעמם עם היותם יודעים שימותו במלחמה, וזה בלתי מתישב, שדוד בעשותו הקינה לא יהיה יודע מה שאמר שמואל באוב אל שאול ואיך ירמוז עליו? ואחשוב ששבח את שאול ויונתן בדבר אחר, והוא היותם במלחמה תמיד מדובקים ומחוברים, ועם היותם בתוך עם רב ודולגים מפה אל פה ולוחמים מכאן ומכאן כפי צורך השעה ומצוקת האויבים, עכ"ז תמיד הלכו מחוברי', וזהו ובמותם לא נפרדו, עם היות שמנשרים קלו ללכת ממקום למקום ומאריות גברו במלחמה, וזהו בלי ספק דבר גדול הוא, כי במלחמה החזקה המבולבלת לא יראו איש את אחיו בהיותם בתוקף המלחמה עם האויבים, וחוזק הלוחמים כלו הוא בהתחברותם ובהתאחדם להעזר זה עם זה. הנה א"כ היתה הקינה על שאול ויהונתן יחד, כי אמרו הצבי ישראל על במותיך חלל על ישראל בכלל, או אמרו על שאול ויהונתן כמו שפירשתי, ומה שפרט כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול היה להיותו מלך, ואחרי כן משניהם יחד היו הדברים, (כד) ועתה יפריד ביניהם ואמר בנות ישראל אל שאול בכינה, רוצה לומר מצד גבורותיהם ומעלתם היתה הקינה אחת ומדובקת עד עתה, אבל מצד החסד וההטבה אשר עשו והאהבה אשר היה להם עם המקונן אמר שתפרד הקינה. והנה בנות ישראל יבכו אל שאול, לפי שהיה הוא עושה עמהן חסד. וזהו המלבישכן שני עם עדנים, ר"ל שהיה נותן להם לבושי תולעת שני ועדי זהב לשאת על לבושיהן. או אפשר לפרט עדנים מאכלים מעודנים שהיה שולח אליהן, וכן אמרו במדרש שמואל, (ריש פר' ל"ה) ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר בנות ישראל אל שאול בכינה, שבשעה שהיו יוצאין בעליהן למלחמה היה זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים, מכאן שאין התכשיטין נאין כי אם לגוף מעודן. ר' נחמיה אומר בנות ישראל אלו סנהדרות של ישראל על שאול בכינה, שבשעה שהיה שאול שומע טעם הלכה מפי תלמיד חכם היה עומד ומנשקו על פיו. ואחרי שזכר קינת הנשים אל שאול המטיב עמהן ואוהב אותן מצד האהבה וההטבה, זכר שמזה הצד היה גם כן מקונן דוד את יהונתן אשר הטיב עמו ונפשו קשורה בנפשו, כי לשאול לא היה מחוייב כלל לקונן עליו מזאת הבחינה, (כה) ולזה אמר בפרט יהונתן על במותיך חלל. ואמרו איך נפלו גבורים בתוך המלחמה יונתן על במותיך חלל. ר"ל שהיו גבורים רבים סביב יונתן לשמרו ועוד היה הוא בעצמו איש גבור חיל, ואם כן איך נפלו הגבורים בתוך המלחמה שלא נסו ממנה? רמז לאנשי משמרת יונתן, ואיך היה יונתן על במותיו חלל עם רוב גבורתו? ולזה אמר בתוך המלחמה, שהגבורים היו בתוך המלחמה ושאול ויהונתן היו במקום גבוה להלחם משם יותר בטוחים, ולזה אמר גם כן הצבי ישראל על במותיך חלל. ואמר למה יקונן אותו לבד ולא לשאול, ואמר שהוא לאהבתו, (כו) וזהו צר לי עליך אחי יהונתן, שהיה המצוקה בלבו בפרט על יהונתן להיותו אחיו באהבה. ואמרו מאהבת נשים, פי' רד"ק מאהבת דוד אל שתי נשיו אביגיל ואחינועם, ופי' עוד בשם אביו ז"ל מאהבת הנשים. למי שאוהבות, בין לבעליהן ובין לבניהם שאהבתן חזקה מאד להן, וכן פירשו גם כן רלב"ג. ואני אומר בפירושו שלמה שזכר שהנשים תבכו את שאול לאהבתן אותו, אמר דוד שהוא בכה יבכה על יהונתן לפי שהיה בעיניו יפה אף נעים, וזהו נעמת לי מאד ונפלאה אהבתו לו מאהבת הנשים (שזכר למעלה) את שאול. ואעפ"י שבתחלה היה מקונן על שניהם יחד כפי מעלתם, ואח"כ על כל אחד ואחד בפני עצמו כפי הטבתו ואהבתו, (כז) חזר וחתם הקינה במ"ש על שניהם יחד איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, רוצה לומר איך נפלו הגבורים ההם שאול ויהונתן ובמותם אבדו כלי מלחמה, כי הם היו כלי מלחמתן של ישראל. ואפשר אצלי שהיה הקינה איך נפלו גבורים וזהו הקשת אשר למד לאנשיו בני יהודה שיאמרו הם, והיה דוד בקוננו אומר פסוק א' ואנשיו משיבים איך נפלו גבורים, וכן על כל פסוק ופסוק, ולזה אמר זה ג' פעמים עם היות שמלבד זה נתתי בהם צורך. וידענו עם זה אופן הקינה איך היתה בכלל ובייחוד, והותרו עם זה השאלות חמשית וששית, וידענו בביאור מעלת שאול ויונתן האנשים האלה שלמים הם אתנו: