פסוק א:וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו לצִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. מאז הלכו מצקלג לגת ונסעו עם אכיש עד יזרעאל, ועד שחזרו לצקלג ארך זמן, בתוך כך – וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל הנֶגֶב וְאֶל צִקְלַג, שנשארו בה רק הנשים והילדים, וַיַּכּוּ, החריבו אֶת צִקְלַג, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
פסוק ב:וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, אבל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ, וַיִּנְהֲגוּ, הוליכו את השבי והשלל, וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.
פסוק ג:וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה היא שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ.
פסוק ד:וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם עוד כֹּחַ לִבְכּוֹת, שכן כל מה שהיה להם נלקח – משפחותיהם ורכושם.
פסוק ה:וגם שְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ – אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל שהייתה מקודם אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.
פסוק ו:וַתֵּצֶר לְדָוִד, דוד הצטער מְאֹד, מלבד צערו האישי – כִּי אָמְרוּ, רצו הָעָם לְסָקְלוֹ, כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם, אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו. גם אם לא הייתה זו מרידה ממש, וגם אם לא האשימו אותו בטענות מסוימות, כל אחד מהם זעם והתאבל על אבדנו, ושפך את מר גורלו על העומד בראש. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמרמרו כך כלפי דוד. וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו. דוד התעודד, דבק בה' ובטח בו ולא נשבר.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הכהן הגדול מנֹב: הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד, כדי שאשאל באורים ובתומים. וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד.
פסוק ח:וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר: האם אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה שפשט עלינו? הַאַשִּׂגֶנּוּ? וַיֹּאמֶר לוֹ ה': רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג, וְלא זו בלבד, גם הַצֵּל תַּצִּיל את מה שנלקח.
פסוק ט:וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר, וְהַנּוֹתָרִים, החלשים ההולכים אחרונים עָמָדוּ, עצרו שם.
פסוק י:וַיִּרְדֹּף דָּוִד הלאה, הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר, משום שחציית הנחל הייתה קשה להם.
פסוק יא:בעת שדוד ואנשיו הדרימו – וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי מוטל תשוש בַּשָּׂדֶה. וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד, וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם.
פסוק יב:וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה, חתיכה מגוש תאנים מיובשות וּשְׁנֵי אשכולות או צבירים של צִמֻּקִים. וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לאחר שהאיש חזר לאיתנו: לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה, מאין אָתָּה? וַיֹּאמֶר: נַעַר, משרת מִצְרִי אָנֹכִי, עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי. וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי פה בשדה, כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה, היום מלאו שלושה ימים למחלתי, ואדוני לא ראה טעם לעשות למעני דבר.
פסוק יד:אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ על נֶגֶב הַכְּרֵתִי. אחד המחוזות של פלשתים שנקראו גם 'כרתים', על שם ארץ מוצאם, וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב, חלק הנגב שהיה שייך לבני כלב, וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה? האם תסייע בידי למצוא אותו? וַיֹּאמֶר האיש, מתוך חשש לנפשו שלא ידונו אותו כעבד בוגד: הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם, שלא תְּמִיתֵנִי וְאִם, ושלא תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי – וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה.
פסוק טז:וַיֹּרִדֵהוּ, וְהִנֵּה העמלקים נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, מפוזרים בשטח נרחב ללא כל מערך הגנה, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה. יש להניח שהם ידעו על המלחמה המתחוללת בצפון הארץ, ושיערו שבגללה הדרום יתרוקן מתושביו. בהתאם לכך תכננו את פשיטת השוד שלהם, ועל כן לא חששו ממתקפה פלשתית או עברית.
פסוק יז:וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף, מתחילת הבוקר וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם, למחרת. וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר, צעירים אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים ששימשו אותם בנדודיהם, וַיָּנֻסוּ.
פסוק יח:וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק, וְגם אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד.
פסוק יט:וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם כלום, מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת, אף על פי שהם פגיעים יותר מהבוגרים, וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם – הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.
פסוק כ:וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר שנשללו גם ממקומות אחרים, כי צקלג לא הייתה מטרת המסע של העמלקים אלא אחת מן הערים שמצאו בדרכם. אנשי דוד נָהֲגוּ, הובילו לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ, הכריזו בראש התהלוכה: זֶה שְׁלַל דָּוִד, יוזם הקרב והמנצח.
פסוק כא:וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַאשר יֹּשִׁיבֻם, השאירו אותם לשמור בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת, אל הָעָם הנותר מאחור, וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם.
פסוק כב:וַיַּעַן, בהרמת קול ובתרעומת כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ הנשארים מאחור עִמִּי למלחמה, לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, כִּי אִם כל אִישׁ מהם יקבל רק אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ, יוליכו את קרוביהם שהוחזרו מהשבי, וְיֵלֵכוּ, יסתלקו לבתיהם.
פסוק כג:לעומת סגנונם הגס והקולני – וַיֹּאמֶר דָּוִד בלשון רכה: לֹא תַעֲשׂוּ כֵן, אֶחָי, לקחת לעצמכם את השלל. אין מדובר כאן ברווחים אישיים. אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ. ה' הוא שנתן את העמלקים בידינו.
פסוק כד:וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?! דבריכם אינם מתקבלים, כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב לשמור עַל הַכֵּלִים – יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ, שווה בשווה.
פסוק כה:וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה, והלאה וַיְשִׂמֶהָ, דוד קבע את החלוקה השווה של השלל בין היושבים על הכלים לבין הלוחמים לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לצבא יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק כו:וַיָּבֹא דָוִד חזרה אֶל צִקְלַג, וכנראה בנה אותה מחדש. עתה נשאר בידו שלל רב, נוסף על מה שחלקו אנשי הצבא כי העמלקים ערכו מסעות שוד וביזה בכל הדרום, אצל ישראל ואצל פלשתים. וַיְשַׁלַּח דוד מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה, לְכל מי שהיה רֵעֵהוּ, לֵאמֹר: הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה, מתנה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'.
פסוק כז:וזו רשימת המקומות, הכתובה כעין שיר, ששלח להם דוד מתנות: לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר
פסוק כח:וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ
פסוק כט:וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי
פסוק ל:וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ
פסוק לא:וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן, וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו. חלוקת השלל הזו תעמוד לדוד בהמשך, כאשר יבחרו אנשי יהודה מלך, משום שבחירתו זו של דוד הדגישה שהוא תופס את מלחמותיו וניצחונותיו כמעשים הנעשים למען הציבור כולו.
