א וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת־צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ׃ ב וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת־הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר־בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל לֹ֥א הֵמִ֖יתוּ אִ֑ישׁ וַיִּֽנְהֲג֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לְדַרְכָּֽם׃ ג וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַֽאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ ד וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין־בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת׃ ה וּשְׁתֵּ֥י נְשֵֽׁי־דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי׃ ו וַתֵּ֨צֶר לְדָוִ֜ד מְאֹ֗ד כִּֽי־אָמְר֤וּ הָעָם֙ לְסָקְל֔וֹ כִּֽי־מָ֙רָה֙ נֶ֣פֶשׁ כָּל־הָעָ֔ם אִ֖ישׁ עַל־בנו (בָּנָ֣יו) וְעַל־בְּנֹתָ֑יו וַיִּתְחַזֵּ֣ק דָּוִ֔ד בַּיהוָ֖ה אֱלֹהָֽיו׃ ז וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפֹ֑ד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפֹ֖ד אֶל־דָּוִֽד׃ ח וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד־הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל׃ ט וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד ה֚וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל הַבְּשׂ֑וֹר וְהַנּֽוֹתָרִ֖ים עָמָֽדוּ׃ י וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ וַיַּֽעַמְדוּ֙ מָאתַ֣יִם אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר פִּגְּר֔וּ מֵעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל הַבְּשֽׂוֹר׃ יא וַֽיִּמְצְא֤וּ אִישׁ־מִצְרִי֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיִּקְח֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיִּתְּנוּ־ל֥וֹ לֶ֙חֶם֙ וַיֹּ֔אכַל וַיַּשְׁקֻ֖הוּ מָֽיִם׃ יב וַיִּתְּנוּ־לוֹ֩ פֶ֨לַח דְּבֵלָ֜ה וּשְׁנֵ֤י צִמֻּקִים֙ וַיֹּ֔אכַל וַתָּ֥שָׁב רוּח֖וֹ אֵלָ֑יו כִּ֠י לֹֽא־אָ֤כַל לֶ֙חֶם֙ וְלֹא־שָׁ֣תָה מַ֔יִם שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת׃ יג וַיֹּ֨אמֶר ל֤וֹ דָוִד֙ לְֽמִי־אַ֔תָּה וְאֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֜אמֶר נַ֧עַר מִצְרִ֣י אָנֹ֗כִי עֶ֚בֶד לְאִ֣ישׁ עֲמָֽלֵקִ֔י וַיַּעַזְבֵ֧נִי אֲדֹנִ֛י כִּ֥י חָלִ֖יתִי הַיּ֥וֹם שְׁלֹשָֽׁה׃ יד אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ׃ טו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד הֲתוֹרִדֵ֖נִי אֶל־הַגְּד֣וּד הַזֶּ֑ה וַיֹּ֡אמֶר הִשָּׁבְעָה֩ לִּ֨י בֵֽאלֹהִ֜ים אִם־תְּמִיתֵ֗נִי וְאִם־תַּסְגִּרֵ֙נִי֙ בְּיַד־אֲדֹנִ֔י וְאוֹרִֽדְךָ֖ אֶל־הַגְּד֥וּד הַזֶּֽה׃ טז וַיֹּ֣רִדֵ֔הוּ וְהִנֵּ֥ה נְטֻשִׁ֖ים עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ אֹכְלִ֤ים וְשֹׁתִים֙ וְחֹ֣גְגִ֔ים בְּכֹל֙ הַשָּׁלָ֣ל הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֛וּ מֵאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ יז וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ׃ יח וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד׃ יט וְלֹ֣א נֶעְדַּר־לָ֠הֶם מִן־הַקָּטֹ֨ן וְעַד־הַגָּד֜וֹל וְעַד־בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַ֛ד כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד׃ כ וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת־כָּל־הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד׃ כא וַיָּבֹ֣א דָוִ֗ד אֶל־מָאתַ֨יִם הָאֲנָשִׁ֜ים אֲשֶֽׁר־פִּגְּר֣וּ ׀ מִלֶּ֣כֶת ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד וַיֹּֽשִׁיבֻם֙ בְּנַ֣חַל הַבְּשׂ֔וֹר וַיֵּֽצְאוּ֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וְלִקְרַ֖את הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֑וֹ וַיִּגַּ֤שׁ דָּוִד֙ אֶת־הָעָ֔ם וַיִּשְׁאַ֥ל לָהֶ֖ם לְשָׁלֽוֹם׃ כב וַיַּ֜עַן כָּל־אִֽישׁ־רָ֣ע וּבְלִיַּ֗עַל מֵֽהָאֲנָשִׁים֮ אֲשֶׁ֣ר הָלְכ֣וּ עִם־דָּוִד֒ וַיֹּאמְר֗וּ יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־הָלְכ֣וּ עִמִּ֔י לֹֽא־נִתֵּ֣ן לָהֶ֔ם מֵהַשָּׁלָ֖ל אֲשֶׁ֣ר הִצַּ֑לְנוּ כִּֽי־אִם־אִ֤ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ׃ כג וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד לֹֽא־תַעֲשׂ֥וּ כֵ֖ן אֶחָ֑י אֵ֠ת אֲשֶׁר־נָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ וַיִּשְׁמֹ֣ר אֹתָ֔נוּ וַיִּתֵּ֗ן אֶֽת־הַגְּד֛וּד הַבָּ֥א עָלֵ֖ינוּ בְּיָדֵֽנוּ׃ כד וּמִי֙ יִשְׁמַ֣ע לָכֶ֔ם לַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק ׀ הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל־הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ׃ כה וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כו וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה׃ כז לַאֲשֶׁ֧ר בְּבֵֽית־אֵ֛ל וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּרָמֽוֹת־נֶ֖גֶב וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּיַתִּֽר׃ כח וְלַאֲשֶׁ֧ר בַּעֲרֹעֵ֛ר וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּשִֽׂפְמ֖וֹת וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּאֶשְׁתְּמֹֽעַ׃ כט וְלַאֲשֶׁ֣ר בְּרָכָ֗ל וְלַֽאֲשֶׁר֙ בְּעָרֵ֣י הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּעָרֵ֥י הַקֵּינִֽי׃ ל וְלַאֲשֶׁ֧ר בְּחָרְמָ֛ה וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבוֹר־עָשָׁ֖ן וְלַאֲשֶׁ֥ר בַּעֲתָֽךְ׃ לא וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וּֽלְכָל־הַמְּקֹמ֛וֹת אֲשֶֽׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁ֥ם דָּוִ֖ד ה֥וּא וַאֲנָשָֽׁיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי בבוא דוד וגו'. ספר הכתוב שביום השלישי מיום שנסע דוד ואנשיו מצקלג חזרו אליו, ומצאו שהעמלקי פשטו אל ארץ הנגב (והוא נגב כלב כמו שיזכור) ואל צקלג, ולא זכר שפשטו גם כן אל ארץ הכרתי, לפי שלא חשש הכתוב כי אם לבני ישראל אשר שללו בנגב ובצקלג ומפניהם התעורר דוד לרדוף אחריהם ולא מפני הכרתי. או נאמר שבאמרו אל נגב יכלול נגב הכרתי ונגב כלב, ששניהם יקראו נגב ושניהם בצד הדרום, והסבה שאת צקלג לבדה שרפו באש היתה, כדי שלא יוכל דוד להתישב בה עוד, לפי שהיה יוצא משם להשמיד את כל ארץ העמלקי. ומה שאמר ויכו את צקלג אין רצונו שהמיתום, כי אם שהרסו העיר וישרפוה באש, (ב) שהרי אחרי זה אמר וישבו את הנשים אשר בה לא המיתו איש:
פסוק ג:
(ג-ד) ובבוא דוד ואנשיו אל העיר מצאו אותה שרופה באש כסוחה נשיהם וטפם היו לבז וישאו את קולם בבכי.
פסוק ה:
והנה זכר הכתוב מגבורת דוד ואומץ לבבו, כי עם היות לו שני סבות להחליש לבבו, האחד ששתי נשיו הלכו בשבי, (ו) השנית שראה עצמו בצרה ויגון, כי אמרו העם לסקלו, עכ"ז התחזק דוד ביי' אלקיו, ר"ל שהתחולל ליי' ואל אלוה דלפה עינו ולא נתיאש מהתשועה, (ז-ח) ולכן אמר לאביתר הכהן הגישה נא האפוד ושאל ביי' אם ארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו? והם שתי שאלות, אם ירדוף ואם ישיגם, או אם כבר עברו לארצותם, והשם יתברך השיבו תשובה כוללת על שתיהן והיא רדוף, כי לא תהיה הרדיפה פועל בטל אבל השג תשיג, ולא יהיה פועל רע וזהו והצל תציל. וכבר אמרו חז"ל במסכת יומא (ע"ג ע"א וע"ב) ששואלין באורים ותומים שני דברים כאחד ומשיב על שניהם לצורך ודוחק השעה, ר"ל כשיהיה הדבר נחוץ שלא יוכלו להתמהמה כל כך שישאל השואל אחת לאחת. ואמנם למה אמרו העם לסקל את דוד, אפשר שהוא סבב לרדת עם אכיש למלחמה ושילכו כל אנשיו אתו, וסבב זה שבאו העמלקים על צקלג. והנכון אצלי הוא, שכי אמרו העם וגו' הוא משמש בלשון אלא, יאמר הכתוב שבכו דוד ואנשיו עד אין כח בהם לבכות, ולפי שנשי דוד נשבו היה עוד לדוד צר מאד, ולפי שהוא היה מפליג ביגון ובצרה על נשיו והיה מתעצל מהנקמה בסבת העצבון, חרף אף העם נגדו ואמרו לסקלו, באמרם שגם כן היה להם עצבון על נשיהם ובניהם, ולמה יתעצב דוד יותר מהראוי? וזה שיעור הכתוב ותצר לדוד מאד, ר"ל על נשיו שנשבו והיה צר לו מאד עליהן, אלא שאמרו העם לסקלו כי היה מרה נפש כל אחד מהעם על בניו ועל בנותיו, ולמה אם כן יתעצב דוד יותר מהם בהיותם כואבים כמוהו? וכאשר ראה דוד זה הסיר כעס מלבו ויתחזק ביי' אלקיו, והשתדל על הרדיפה והנקמה באויבים והצלת שללם, והוא פירוש נאה בפסוקים, והותרה השאלה השלישית:
פסוק ט:
וילך דוד וגומר. ספר שבמהירות רב הלך דוד ואנשיו שש מאות איש אחרי העמלקים. ובאמרו ויבאו עד נחל בשור והנותרים עמדו, פירשו בו שהוא מקרא קצר כי כלם באו עד נחל הבשור ועברו הנחל ארבע מאות איש והנותרים שלא עברו עמדו שם, ולפי זה יהיה העיקר חסר בכתוב, וגם הכתוב השני יהיה כפול אחרי אשר נכלל בראשון. ויותר נכון הוא שנאמר, שעם היות לדוד שש מאות איש מלחמה הנה היו עמו עוד חולים זקנים ונערים ואנשים משרתים שלא ילחמו, כי א"א שלא נשארו בצקלג עם הנשים אנשים מה כדי לשמור אותן, ויאמר הכתוב כאן שהלך דוד ואנשיו שש מאות איש ויבואו כלם עד נחל הבשור, והנותרים אשר עמו מלבד השש מאות איש עמדו, רוצה לומר נשארו בצקלג, (י) ורדף דוד וארבע מאות איש מהבאים עמו אחרי העמלקים עד אותו נחל הבשור, ויעמדו מאתים איש אשר פגרו נשארו ועמדו מעבר הנחל, באופן שדוד וארבע מאות איש עברו הנחל ורדפו אחרי האויבים. והנה פגרו, פרש"י בו נמנעו מעבור. ורד"ק אמר שבתו מפני חולשתם, ואני אומר שהוא מלשון (במדבר י"ד ל"ב) ופגריכם אתם, (ירמיה מ"א ט') פגרי האנשים. ואמנם מה הנרצה בזה ולמה נשארו אפרש אותו אחר זה (למטה) בפסוק (כ"א) אשר פגרו מלכת אחרי דוד.
פסוק יא:
(יא-טז) וזכר שמצאו איש מצרי והיה רעב וצמא והאכילוהו והשקוהו, והודיע את דוד שהיה נער איש עמלקי מאותן שפשטו על הארץ והורידו אל הגדוד והנם נטושים, רוצה לומר מתפשטים על פני כל הארץ בשמחה ובטוב לבב על כל שללם:
פסוק יז:
ויכם דוד מהנשף ועד הערב, ר"ל שבא עליהם בלילה כדי שלא יראו היותם מתי מעט והכה בהם כל הלילה ההיא וכל יום מחרתו עד הערב, ולא נמלט מהם איש כי אם הנערים אשר נסו על הגמלים. ובדרש אמרו למחרתם, (עיין רש"י ורד"ק) למודים ללקות במחרת, כמו שאמר (שמות י"ז ט') צא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. והנה היה מהצלחת דוד וזכותו שהעמלקים בהתפשטם על צקלג לא הרגו נפש אחד וכלם שבו וינהגו וילכו, (יח-יט) באופן שדוד מצאם כלם והציל את נשיו וכל שללם לא נפקד מהם מנער ועד זקן טף ונשים הכל השיב דוד.
פסוק כ:
ואחרי שזכר הכתוב איך הציל את כל שללו, זכר עוד איך לקח את הצאן הבקר והשלל אשר העמלקים שללו מיתר הערים, וזהו אמרו ויקח דוד את כל הצאן וגו', ופירוש הפסוק הביא רבי דוד קמחי בשם אביו, שלקח דוד את כל הצאן והבקר רוצה לומר מה שלקח מהם (ולא היה משלל צקלג) ונהגו אותו לפני המקנה ההוא, ר"ל לפני המקנה אשר הציל משללו, ועוד פירש נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד, כדרך חז"ל (בסנהדרין פ"ב כ' ע"ב) שאמרו המלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, שנאמר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד, ר"ל והיו נוהגים המקנה זה לפני זה כדרכם, וכשהיו פוגעין בגדרות השדות לא היו נוטים המקנה לצד א' אלא פורצין לפניהם והולכים, וכשהיו בעלי השדות ממחין בהם היו אומרים עבדי דוד זה שלל דוד, והרשות בידו לפרוץ גדר כי מלך הוא, וכל זה לפי שעה, וזה שאמרו לא נזכר בכתוב, וגם דוד לא היה מלך פלשתים שיהיה פורץ גדר בארצם. והנכון אצלי שזכר הכתוב בזה ג' דברים. האחד שלקח דוד את כל הצאן אשר היו מוליכים העמלקים משלל הערים. וזכר עוד ענין שני והוא שהבקר נהגו לפני המקנה ההוא, רוצה לומר שסדר דוד שילך הבקר לפני הצאן שהוא המקנה שזכר, והיה זה כדי שהמקנה הקטן ההוא מהצאן אשר זכר לא ילך בראשונה להיותם יותר חלושים ויותר נקלים לגזול אותם בכל המקום אשר יעברו בו, וגם היות מדת הלוחמים כן הוא שינהגו את הבקר ראשונה ושאר הבהמות יותר גדולות והצאן אחריהם כדי שיהיו נשמרים יותר. וספר הכתוב עוד ענין שלישי והוא אומרו ויאמרו זה שלל דוד. ר"ל שאם היו באים אנשי הנגב והכרתי לשאול שלל' שלקח דוד מידי העמלקים, היו אנשי דוד משיבים אותם אין לכם בזה טענה כי זה שלל דוד אשר לקח מהעמלקי. ואתם כבר התיאשתם ממנו והוא לא לקחו מכם לכשתאמרו שהוא גזל בלוקחו אותו מאוהביו, אבל הוא שלל דוד שלקח מאויביו וכפי הדין זוכה בו, כי הגוזל מן הגזלן פטור, וכ"ש אחרי יאוש הבעלים. הנה התבאר הפסוק והותרה השאלה הרביעית:
פסוק כא:
ויבא דוד וגו'. ספר שבא דוד אל המאתים איש אשר פגרו מלכת אחרי דוד, שלא באו לצקלג אבל נשארו ועמדו שם, ועוד הודיע הכתוב הזה שברצון דוד ובמאמרו נשארו שמה, ולכן אמר ויושיבם, ר"ל אשר הושיב דוד אותם בנחל הבשור. וידמה שהיה על אותו הנחל הר גבוה ותלול ומסוכן להעברת עם רב בנחל, כי אם יבואו מהאויבים ויעמדו על הנחל מלמעלה בראש ההר אשר עליו לא יעבור איש בנחל. כי יפילו עליהם אבנים עד אבוד אותם, ומפני זה בחר דוד שהמאתים איש ישארו שמה באותו מקום מההר המסוכן כדי שישמרו אותו ויהיו להם מבצר משגב ולא יבואו האויבים להשגב בו, ויהיה נקל עם זה להם ההעברה בנחל בשובם מהרדיפה, וכל זה יורה אמרו ויושיבם בנחל הבשור, כי דוד הושיבם שם לזה הצורך וההכרח, ולכן לא שבו לצקלג, ואלו היו נשארים לחולשתם ופחדם למה ישארו שם ולא שבו אל העיר? אבל האמת הוא כמו שאמרתי, ולזה אמר אשר פגרו אחרי דוד, כלומר אשר התחזקו שמה כדי לשמור אחורי דוד, כי פגר הוא שם הגוף כמו שאמרתי, ואמר שהם נשארו ועשו שם פגר אנשים, ר"ל התאחדותם פגר אחד להתחזק לשמור אותו מעבר בעבור אחיהם העוברים לרדוף. וזכר שהם יצאו לקראת דוד ודוד שאלם לשלום, ר"ל האם באו אויבים לקחת אותו המקום והמעבר המסוכן ההוא:
פסוק כב:
והנה אנשי בליעל (מהבאים עם דוד) אמרו שאחרי שהמאתים איש לא הלכו עמהם לא היה ראוי שינתן אליהם דבר מהשלל, כי אם שיקחו איש את אשתו ואת בניו וילכו להם, אבל לא יקחו עוד חלק מהשלל אחרי שלא היו בתוך המלחמה. ועם היות דוד מלך נגיד ומצוה לאומים, הנה לא גער בהם ולא צוה דבר כאשר דבר מלך שלטון, אבל דבר בתחנונים כרע כאח ואמר שמה שאמרו הוא בלתי ראוי מצדדים. האחד לפי שהם בכחם ובגבורתם לא נצחו המלחמה, אבל האל ית' הוא נתן את אויביהם לפניהם, ולכן אין ראוי שיתחזקו בשלל כלו שאינו ירושה להם, וזהו שאמר (כג) לא תעשון כן אחי את אשר נתן ה' לנו, ר"ל אל תעשון כן בדבר אשר לא לקחנו אותו בכחינו כי אם ה' נתנו לנו בכלל, ולא אמר נתן ה' לנו על הנלחמים לבד, כי אם על כלם, ר"ל לנו שהלכנו ולאלה שעמדו כאן, וביאר החסד האלקי אשר עשה עמהם להפליא, באמרו וישמור אותנו ויתן את הגדוד, ר"ל שמר אותנו מידיהם ומלבד זה נתן אותם בידינו כצאן לטבח יובלו, וזהו הצד הראשון:
פסוק כד:
והצד השני הוא אמרו ומי ישמע לכם וגו' כי כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, ר"ל ומי יקבל לכם המאמר הזה אשר אמרתם וישמע אותו ויודה בו? כי הנה דין פשוט הוא בין הלוחמים שחלק היורד במלחמה מהלוחמים הוא שוה בשוה לחלק היושב מהם על הכלים ויחדו יחלוקו כמות זה כן מות זה, לפי שאין השלל מיוחד ללוחמים המסתכנים לבד כי העומדים על הכלים גם כן יעזרו במלחמה, אחרי שבסבתם הלכו אחיהם למלחמה ולא נטרדו בשמירת הכלים, ומזה היה הדבר מבואר בענין המאתים איש, שאחרי היותם שומרים המעבר המסוכן ההוא על נחל הבשור היה ראוי שיחלקו שוה בשוה עם אשר הלכו למלחמה, כ"א היושב על הכלים הוא חולק עם הלוחם, כל שכן וכ"ש שראוי שיחלוק מי שיעמוד לשמור המעברות להצלת הלוחמים.
פסוק כה:
ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ולמשפט לישראל, ר"ל שלא יהיה שלל המלחמה לבד ללוחמים, כי אם גם כן לכל המתעסקים בעניני המלחמה, אם בשמירת הכלים ואם בשמירת המעברות ושאר הדברים הצריכים להצלת הנלחמים. הנה התבארו הפסוקים ועם זה הותרו השאלות חמשית וששית: אבל ראוי שנדע כאן איך נסתפקו אנשי דוד בזה? ואיך אמר הכתוב שדוד שמו לחק? אחרי שכבר מצאנו שצוה האל ית' למשה ע"ה עליו במלחמת מדין (במדבר ל״א:כ״ו) שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה וגומ', וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, ואם כבר צוה השם עליו איכה ואיככה אמרו אנשי דוד לא נתן להם מהשלל? ולמה דוד בתוכחתו אותם לא זכר המצוה האלקית שבאה על כיוצא בזה? ואיך שמו דוד לחק אם היה קודם זה מצוה אלקית? ויותר קשה מזה מה שמצאתי לחז"ל בב"ר (סוף פר' מ"ג דף מ"ז ע"ד) אמר ר' יודן ויהי מהיום ההוא ומעלה, והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה, ממי למד? מאברהם זקנו, שנאמר (בראשית י"ד כ"ד) בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם. ויקשה המאמר הזה מאד משני פנים. האחד למה לא ייחסו חז"ל הלמוד הזה למלחמת מדין? (ויאמרו ממי למדו? מן התורה, שצוה הקב"ה במלחמת מדין, שנאמר (במדבר ל"א כ"ז) וחצית את המלקוח וגו') ויחסוהו לאברהם, והדבורים האלקיים הם המלמדים אותנו בעצם יותר מפעולות האבות. והפן השני מהקושי הוא, שאין במעשה אברהם למוד כלל לענין דוד, כי אברהם לא נתן חלק המלקוח אשר לקח לאנשים שישבו על הכלים ולא הלכו שמה להלחם, כי אם לאנשים שהלכו עמו, וכמו שאמר (בראשית שם) ואשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם, וראוי היה שיקחו חלקם אחרי שהלכו עמו ועשו המלחמה, ואיך ילמוד דוד ממה שעשה אברהם שיתן מהשבי לאנשים אשר לא הלכו אתו כפי נדיבותו ורצונו לא כפי הדין? והנה המפרשים לא התעוררו לזה ולא דברו בו כלל. והנראה אלי בזה הוא, שדוד ואנשיו ראו שלא היה ענינם כענין מלחמת מדין, ושאין ללמוד ממה שצוה הש"י שמה, וזה מג' סבות:
פסוק כה:
האחת לפי שהאנשים שהלכו על מדין לא הלכו מעצמם, אבל הלכו שלוחים מכל השבטים ובשמם, והיה זה לפי שישראל כלו לקו על ידי המדנים כפלים בכל חטאתם, והאל ית' צוה אותם (במדבר ל"א ב') החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין אלף למטה אלף למטה, ולפי שהלכו בשם השבטים כלם ובשליחותם אלף למטה לכל מטות ישראל היה ראוי שיהיה המלקוח מתיחס לכלם, אבל בענין דוד שכל א' הלך להציל את אשתו ואת בניו, ומלבד שהצילום הקרה ה' אלקיהם לפניהם שלל רב, אמרו שהיה די שהאנשים אשר לא הסתכנו ולא הלכו למלחמה יקחו נשיהם וטפם, ושאר השלל שלא כוונו אליו ולא הסתכנו בעבורו לא יהיה להם ממנו דבר, להיות זה הענין מזה הצד מתחלף לענין מדין.
פסוק כה:
הסבה השנית לפי שראו שבמלחמת מדין צוה האלוה ית' (שם שם כ"ז) וחצית את המלקוח וגו', ולא אמר שיהיה כן חקת עולם לדורותם, והוא ממה שיורה היותה מצוה לשעתה ולא כוללת לדורות, ואחרי שלא צוה האל ית' שיעשו כן תמיד כי אם בפעם ההיא בלבד, מורה שבשאר הדורות לא היה להם ללמוד לדורות ממה שצוה האל ית' להוראת שעה כפי מה שגזרה אז חכמתו העליונה.
פסוק כה:
הסבה השלישית היא, שהצווי האלקי שבא במלחמת מדין מחלוקת המלקוח לא היה דומה למה שהיה דוד רוצה לעשותו כאן ומה ששם לחק, וזה כי האל ית' צוה במדין וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, והיה חלק שנים עשר אלף החלוצים שהלכו על המדין כחלק כל העדה שהיו ששים רבוא כמו שהתבאר בפרשה (שם) שהחצי מכל השבי לקחו החלוצים והמחצה האחר' היה לכל העדה, אבל דוד לא עשה כן, כי אם שיחלקו שוה בשוה כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו, ולפי זה במלחמת מדין היה לוקח איש א' חלוץ בקירוב כששים מהנשארים על הכלים, ודוד בחר שבחלוקת שללו יקח כל אחד מהחלוצים שוה בשוה כאחד מהיושבים על הכלים, ומפני זה לא סמכו חלוקת שללם לענין מדין. וראה דוד לשום חקו בחלוף מה שצוה הקדוש ברוך הוא במלחמת מדין, לפי שהעדה שם לא היו יושבים על הכלים ולא עוזרים כלל בדבר המלחמה, ולכן לא היה ראוי שיחדו יחלוקו עם החלוצים, ומה שניתן להם היה לפנים מהשורה, אבל היושבים על הכלים שלא נמנעו לבוא למלחמה כי אם בעבור שישמרו הכלים היה ראוי שיקחו חלקם עם החלוצים שוה בשוה. הנה אם כן עשה דוד כהוגן ממה שנטה מהמצוה האלקית, בהיות החלוקות מתחלפות באיכותם.
פסוק כה:
הנה התבאר מזה למה נסתפקו אנשי דוד בזה ולא נסמכו למצוה האלקית, ולמה דוד המלך ע"ה לא זכרו בתוכחתו, כי היה כל זה לפי שלא היתה מצות מדין כוללת לדורות, ולשאר הסבות אשר זכרתי שתתחלף בהם מלחמת מדין למלחמת דוד, ולכן שם דוד לחק שיהיה חלק היורד למלחמה כחלק היושב על הכלים, להיות זה ראוי כפי המשפט ומתחלף לענין מדין וחלוקתם שמה. אמנם ר' יודן בב"ר (סוף פר' מ"ג) לא ראה לסמוך ענין דוד לענין מדין להיותם מתחלפים בבחינת איכות החלוקה, ואמרו שלמדו מאברהם זקנו, לפי שאמר המה יקחו חלקם, ויורה על שווי החלקים כמו שעשה דוד ולא כענין מדין. אך אם אתה לו שמעני, ואז תבין דברי אברהם ותדע שענינו דומה ושוה לענין דוד והיו שמה יושבים על הכלים, וזה כי ענר אשכול וממרא בלי ספק לא הלכו עם אברהם למלחמה ולא היו בה, כי הכתוב אומר (בראשית י"ד ט"ו) ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, וזה יורה שלא היה עמו כי אם עבדיו, לא ענר אשכול וממרא שהיו בעלי בריתו ולא עבדיו, ומ"ש בתחלת הספור (שם שם י"ג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, הוא להודיע שהיה שוכן אצלם ונשארה ביתו בצילם ושמירתם לא שהלכו הם עמו למלחמה, ולזה אמר אחריו (שם שם י"ד) וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו וגומ'. וראוי שתדע שילידי ביתו היו בני אמהותיו ונעריו, וחניכיו הם האנשים השכירים אשר היו בביתו לעשות מלאכתו, ואם כן לקח אברהם ילידי ביתו וחניכיו גם כן שהיו כלם עבדיו והלך על המלכים. וכאשר תבין זה תבין דברי אברהם למלך סדום כפי מה שראוי שנאמר שהבינו ר' יודן, והוא אמרו בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם, ופירושו אצלי שבחלוקת השבי כפי הדין היה ראוי שיהיו ד' חלקים, החלק האחד לאברהם שר הצבא, והחלק הב' לנעריו, ר"ל ילידי ביתו, והיה זה גם כן לאברהם לפי שמה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח ע"ב), והחלק הג' לחניכיו, והם השכירים שהיו במלאכתו שהלכו עמו למלחמה, והחלק הד' לענר אשכול וממרא שלא הלכו שמה אבל ישבו על הכלים, ואברהם אמר למלך סדום שלא לקח ולא יקח לעצמו מחלקו כלום, וזהו אמרו בלעדי, וגם מחלק ילידי ביתו לא יקח כלל כי אם מה שכבר אכלו הם, וזהו רק אשר אכלו הנערים, לפי שהיו נעריו, אמנם חלק החניכים לא מנעו מהם, לפי שלא ירצו הם בזה ואין אברהם רשאי לקחת מהם חלקם, וכן חלק ענר אשכול וממרא היושבים על הכלים, וז"ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי שהם חניכיו שזכר, וגם כן ענר אשכול וממרא שלא הלכו הנה אלו ואלו הם יקחו חלקם, ויהיה לפי זה אמרו וחלק, מושך עצמו ואחר עמו, ר"ל חלק האנשים אשר הלכו אתי וחלק ענר אשכול וממרא כלם יקחו חלקם. הנה אם כן פטר עצמו ופטר נעריו מהחלוקה בשבי ולא פטר ב' החלקים האחרים, והתבאר מזה שלדעת ר' יודן ענר אשכול וממרא שנשארו על הכלים לקחו חלקם בשוה מהבזה, ולכן אמר ממי למד? מזקנו אברהם וכו', שהיה ענינו דומה לענין דוד, והוא מה שרציתי לבאר בזה:
פסוק כו:
(כו-כח) וזכר הכתוב ששלח דוד מהשלל מנחה לכל אוהביו מערי יהודה, וזה לפרסם חסדי ה' אשר עשה עמו ולנדיבותו. ואמר אליהם הנה לכם ברכה משלל אויבי ה', ר"ל שלא היה שולח להם זה בעבור ששללוהו העמלקים מהם, כי אין להם כבר דין במה שהתיאשו, אבל היה שולח להם ברכה משלל אויבי ה' כי כבר היה משלהם. וגם כוון בזה לומר אל תחשבו שיש קללה באכילת השלל הזה שבעליהם יצעקו אל ה' ויקללו עליו, כי הנה להיותם אויבי ה' האוכל משללם יבורך מן השמים, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם: