פסוק א:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ: למרות שניצלתי פעם ועוד פעם משאול, היו אלו תנאים מיוחדים. עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, שכן הוא בוודאי ימשיך לרדפני. משום כך, אֵין לִי טוֹב כִּי אם הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, ואז – וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ.
פסוק ב:וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת. בפעם הראשונה דוד ברח לאותו מקום כאיש בודד וחסר הגנה. כעת עבר לגת בליווי גדוד צבא המשמש לו כעין מתנה או הבטחה. כך לא יתייחסו אליו בביטול כהרף עין. עתה גם הייתה לו ההזדמנות להסביר שהוא נרדף על ידי שאול ולבקש חסות מאכיש. יש להניח שהציע לאכיש עזרה וערך עמו ברית או הסכם.
פסוק ג:וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת, הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ, ומשפחתו. גם דָּוִד הגיע וּשְׁתֵּי נָשָׁיו עמו – אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, שהייתה כנראה אשתו הראשונה מזמן הנדודים, וַאֲבִיגַיִל שהייתה אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית.
פסוק ד:וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד לגַּת, וְלֹא יָסַף, הוסיף עוֹד לְבַקְשׁוֹ, משום שאצל הפלשתים אין ידו של שאול משגת.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה הקטנות, וְאֵשְׁבָה שָּׁם, וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ? גת הייתה בירת המחוז שבשליטתו של אכיש, ואולי בירת ממלכת הפלשתים כולה. לא ידוע מה היה טיב היחסים בין סרני הפלשתים. עקרונית דרגתם הייתה שווה, אך ייתכן שאכיש נחשב מושל בכיר, ולכן נקרא מלך. הימצאותו של דוד בעיר הבירה לא הייתה נוחה לתושבים הפלשתים וכן לדוד ולאנשיו.
פסוק ו:וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג. אמנם צקלג הייתה מערי נחלת שבט יהודה, אבל כיוון שיד הפלשתים גברה על ישראל, הם כבשו חלקים מנחלות שבטי יהודה ודן ואולי גם צפונה יותר. לָכֵן – מכיוון שניתנה לדוד, הָיְתָה צִקְלַג הנחלה הפרטית שלְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. גם כעבור שנים רבות, כשהפלשתים הוכו מספר פעמים ובוודאי נסוגו מן האזור, יצאה צקלג מגדר נחלת יהודה ונותרה עיר המלכים.
פסוק ז:וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים, שנה וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.
פסוק ח:וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, כאשר ישבו בצקלג וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי, כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם. העמים הקטנים הללו לא התגוררו ביישובי קבע אלא חנו מאז ומעולם מדרום לגבולותיה המקראיים של ארץ יהודה, בּוֹאֲךָ שׁוּרָה, לשוּר שבנגב הדרומי, וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק ט:וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה, וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים. דוד ואנשיו היו כובשים את המקומות הללו בלי להשאיר נפש חיה, ובוזזים את כל הרכוש, וַיָּשָׁב לאחר פשיטותיו וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ, ומן הסתם נתן לו חלק מהשלל.
פסוק י:וַיֹּאמֶר אָכִישׁ: אַל, על איזה מקום פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם? וַיֹּאמֶר דָּוִד: עַל נֶגֶב ארץ יְהוּדָה, וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי, משפחה משבט יהודה, וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי, בני יתרו. האזורים הללו שייכים לשבט יהודה, אם כבני השבט או כמשפחות שנספחו עליהם.
פסוק יא:וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא אל גַת בשבי מן המקומות הללו. לֵאמֹר: פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר, כדי שלא יספרו שאין הם מבני עמו, וכך אכיש יבין שדוד פוגע בבני עמים אחרים בלבד. כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. בכל אותן פשיטות שערך דוד הוא מעולם לא פגע בבני ישראל.
פסוק יב:וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ, לכלך את עצמו בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל. דוד קלקל את היחסים אתם לעולם, ולא יוכל עוד לחזור אל בני עמו, וכיוון שכך, הוא חייב להישאר אצלי, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם. אכיש לא שילם לדוד ולאנשיו כחיילים שכירים, אבל נהנה מפעולותיהם וחשב שדוד ערק בעל כורחו לצד הפלשתים ולא יחזור.
