א וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט ׀ אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ׃ ב וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיַּעֲבֹ֣ר ה֔וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּן־מָע֖וֹךְ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃ ג וַיֵּשֶׁב֩ דָּוִ֨ד עִם־אָכִ֥ישׁ בְּגַ֛ת ה֥וּא וַאֲנָשָׁ֖יו אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ דָּוִד֙ וּשְׁתֵּ֣י נָשָׁ֔יו אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔ית וַאֲבִיגַ֥יִל אֵֽשֶׁת־נָבָ֖ל הַֽכַּרְמְלִֽית׃ ד וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹֽא־יוסף (יָסַ֥ף) ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ׃ ה וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ׃ ו וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִֽקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִֽקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ז וַֽיְהִי֙ מִסְפַּ֣ר הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב דָּוִ֖ד בִּשְׂדֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֑ים יָמִ֖ים וְאַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ ח וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו וַֽיִּפְשְׁט֛וּ אֶל־הַגְּשׁוּרִ֥י והגרזי (וְהַגִּזְרִ֖י) וְהָעֲמָלֵקִ֑י כִּ֣י הֵ֜נָּה יֹשְׁב֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר מֵֽעוֹלָ֔ם בּוֹאֲךָ֥ שׁ֖וּרָה וְעַד־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט וְהִכָּ֤ה דָוִד֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יְחַיֶּ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֑ה וְלָקַח֩ צֹ֨אן וּבָקָ֜ר וַחֲמֹרִ֤ים וּגְמַלִּים֙ וּבְגָדִ֔ים וַיָּ֖שָׁב וַיָּבֹ֥א אֶל־אָכִֽישׁ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אָכִ֔ישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּ֖ם הַיּ֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד עַל־נֶ֤גֶב יְהוּדָה֙ וְעַל־נֶ֣גֶב הַיַּרְחְמְאֵלִ֔י וְאֶל־נֶ֖גֶב הַקֵּינִֽי׃ יא וְאִ֨ישׁ וְאִשָּׁ֜ה לֹֽא־יְחַיֶּ֣ה דָוִ֗ד לְהָבִ֥יא גַת֙ לֵאמֹ֔ר פֶּן־יַגִּ֥דוּ עָלֵ֖ינוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־עָשָׂ֤ה דָוִד֙ וְכֹ֣ה מִשְׁפָּט֔וֹ כָּל־הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֖ב בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים׃ יב וַיַּאֲמֵ֥ן אָכִ֖ישׁ בְּדָוִ֣ד לֵאמֹ֑ר הַבְאֵ֤שׁ הִבְאִישׁ֙ בְּעַמּ֣וֹ בְיִשְׂרָאֵ֔ל וְהָ֥יָה לִ֖י לְעֶ֥בֶד עוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ: למרות שניצלתי פעם ועוד פעם משאול, היו אלו תנאים מיוחדים. עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, שכן הוא בוודאי ימשיך לרדפני. משום כך, אֵין לִי טוֹב כִּי אם הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, ואז – וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ.
פסוק ב:
וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת. בפעם הראשונה דוד ברח לאותו מקום כאיש בודד וחסר הגנה. כעת עבר לגת בליווי גדוד צבא המשמש לו כעין מתנה או הבטחה. כך לא יתייחסו אליו בביטול כהרף עין. עתה גם הייתה לו ההזדמנות להסביר שהוא נרדף על ידי שאול ולבקש חסות מאכיש. יש להניח שהציע לאכיש עזרה וערך עמו ברית או הסכם.
פסוק ג:
וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת, הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ, ומשפחתו. גם דָּוִד הגיע וּשְׁתֵּי נָשָׁיו עמו – אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, שהייתה כנראה אשתו הראשונה מזמן הנדודים, וַאֲבִיגַיִל שהייתה אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית.
פסוק ד:
וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד לגַּת, וְלֹא יָסַף, הוסיף עוֹד לְבַקְשׁוֹ, משום שאצל הפלשתים אין ידו של שאול משגת.
פסוק ה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה הקטנות, וְאֵשְׁבָה שָּׁם, וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ? גת הייתה בירת המחוז שבשליטתו של אכיש, ואולי בירת ממלכת הפלשתים כולה. לא ידוע מה היה טיב היחסים בין סרני הפלשתים. עקרונית דרגתם הייתה שווה, אך ייתכן שאכיש נחשב מושל בכיר, ולכן נקרא מלך. הימצאותו של דוד בעיר הבירה לא הייתה נוחה לתושבים הפלשתים וכן לדוד ולאנשיו.
פסוק ו:
וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג. אמנם צקלג הייתה מערי נחלת שבט יהודה, אבל כיוון שיד הפלשתים גברה על ישראל, הם כבשו חלקים מנחלות שבטי יהודה ודן ואולי גם צפונה יותר. לָכֵן – מכיוון שניתנה לדוד, הָיְתָה צִקְלַג הנחלה הפרטית שלְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. גם כעבור שנים רבות, כשהפלשתים הוכו מספר פעמים ובוודאי נסוגו מן האזור, יצאה צקלג מגדר נחלת יהודה ונותרה עיר המלכים.
פסוק ז:
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים, שנה וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.
פסוק ח:
וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, כאשר ישבו בצקלג וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי, כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם. העמים הקטנים הללו לא התגוררו ביישובי קבע אלא חנו מאז ומעולם מדרום לגבולותיה המקראיים של ארץ יהודה, בּוֹאֲךָ שׁוּרָה, לשוּר שבנגב הדרומי, וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק ט:
וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה, וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים. דוד ואנשיו היו כובשים את המקומות הללו בלי להשאיר נפש חיה, ובוזזים את כל הרכוש, וַיָּשָׁב לאחר פשיטותיו וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ, ומן הסתם נתן לו חלק מהשלל.
פסוק י:
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ: אַל, על איזה מקום פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם? וַיֹּאמֶר דָּוִד: עַל נֶגֶב ארץ יְהוּדָה, וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי, משפחה משבט יהודה, וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי, בני יתרו. האזורים הללו שייכים לשבט יהודה, אם כבני השבט או כמשפחות שנספחו עליהם.
פסוק יא:
וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא אל גַת בשבי מן המקומות הללו. לֵאמֹר: פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר, כדי שלא יספרו שאין הם מבני עמו, וכך אכיש יבין שדוד פוגע בבני עמים אחרים בלבד. כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. בכל אותן פשיטות שערך דוד הוא מעולם לא פגע בבני ישראל.
פסוק יב:
וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ, לכלך את עצמו בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל. דוד קלקל את היחסים אתם לעולם, ולא יוכל עוד לחזור אל בני עמו, וכיוון שכך, הוא חייב להישאר אצלי, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם. אכיש לא שילם לדוד ולאנשיו כחיילים שכירים, אבל נהנה מפעולותיהם וחשב שדוד ערק בעל כורחו לצד הפלשתים ולא יחזור.