א וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט ׀ אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ׃ ב וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיַּעֲבֹ֣ר ה֔וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּן־מָע֖וֹךְ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃ ג וַיֵּשֶׁב֩ דָּוִ֨ד עִם־אָכִ֥ישׁ בְּגַ֛ת ה֥וּא וַאֲנָשָׁ֖יו אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ דָּוִד֙ וּשְׁתֵּ֣י נָשָׁ֔יו אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔ית וַאֲבִיגַ֥יִל אֵֽשֶׁת־נָבָ֖ל הַֽכַּרְמְלִֽית׃ ד וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹֽא־יוסף (יָסַ֥ף) ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ׃ ה וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ׃ ו וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִֽקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִֽקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ז וַֽיְהִי֙ מִסְפַּ֣ר הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב דָּוִ֖ד בִּשְׂדֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֑ים יָמִ֖ים וְאַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ ח וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו וַֽיִּפְשְׁט֛וּ אֶל־הַגְּשׁוּרִ֥י והגרזי (וְהַגִּזְרִ֖י) וְהָעֲמָלֵקִ֑י כִּ֣י הֵ֜נָּה יֹשְׁב֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר מֵֽעוֹלָ֔ם בּוֹאֲךָ֥ שׁ֖וּרָה וְעַד־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט וְהִכָּ֤ה דָוִד֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יְחַיֶּ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֑ה וְלָקַח֩ צֹ֨אן וּבָקָ֜ר וַחֲמֹרִ֤ים וּגְמַלִּים֙ וּבְגָדִ֔ים וַיָּ֖שָׁב וַיָּבֹ֥א אֶל־אָכִֽישׁ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אָכִ֔ישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּ֖ם הַיּ֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד עַל־נֶ֤גֶב יְהוּדָה֙ וְעַל־נֶ֣גֶב הַיַּרְחְמְאֵלִ֔י וְאֶל־נֶ֖גֶב הַקֵּינִֽי׃ יא וְאִ֨ישׁ וְאִשָּׁ֜ה לֹֽא־יְחַיֶּ֣ה דָוִ֗ד לְהָבִ֥יא גַת֙ לֵאמֹ֔ר פֶּן־יַגִּ֥דוּ עָלֵ֖ינוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־עָשָׂ֤ה דָוִד֙ וְכֹ֣ה מִשְׁפָּט֔וֹ כָּל־הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֖ב בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים׃ יב וַיַּאֲמֵ֥ן אָכִ֖ישׁ בְּדָוִ֣ד לֵאמֹ֑ר הַבְאֵ֤שׁ הִבְאִישׁ֙ בְּעַמּ֣וֹ בְיִשְׂרָאֵ֔ל וְהָ֥יָה לִ֖י לְעֶ֥בֶד עוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויאמר דוד אל לבו וגו'. עם היות שכפי דברי שאול ומאמריו היה ראוי לדוד שלא יפחד עוד ממנו ויבטח לבו שלא ירדפהו עוד, הנה עתה הוסיף דוד לירוא ממנו ממה שירא עד הנה, וזהו שאמר עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי אם להמלט ללכת אל ארץ פלשתים ויתיאש ממני ואז אמלט שם מידו, והיה זה לפי שכמו שזכרתי פעמים רבות כל עוד שהיה רואה שאול את דוד מצליח במעשיו ושהשם עמו היה חפץ יותר להרגו, כי היה אז מתאמת אצלו שימלוך אחריו, וכראות דוד עתה ששאול נבהל מאשר היה השם אתו ושנמסר שתי פעמים בידו ושהיה אומר גם עשה תעשה וגם יכול תוכל, אמר דוד בלבו בלי ספק עתה יקנא בי יותר ממה שהיה מקנא עד עתה וישתדל יותר לרדוף אחרי ויום אחד אספה בידו, (ב-ד) ועם היות דוד מאמין בדברי השם יתברך ובהבטחותיו לא רצה להסמך על הנס, וראה להמלט בארץ פלשתים והלך אל אכיש מלך גת עם אנשיו ונשיו. ועם היות שבראשונה הלך דוד אליו ופחד ממנו והתהולל ונמלט משם, הנה היה אז הולך שמה לבדו, ועתה בהיות עמו שש מאות איש ונתפרסם הדבר שהיה נבאש את שאול ואת עמו, השלים את אכיש לשבת עמו ולשרתו ולהלחם בישראל ובכל אויביו, ואכיש קבלו בסבר פנים יפות ולכן בטח בו והלך לארצו:
פסוק ה:
והנה בקש דוד ממנו שיתן לו מקום לשבת בו עם כל אנשיו איש וביתו באחת ערי השדה, רוצה לומר שלא היה מבקש עיר דלתים ובריח להשגב בו, כי אולי יפחד אכיש מלתתה לו, ולכן שאל אחד מערי השדה לשבת בה והם ערי הפרזות, כי בהיותו יושב בערי הממלכה עמו יהיה לו למשא כבד, ואי אפשר לשני מלכים לשבת יחדיו. ואין ספק שכוון בזה דוד גם כן כדי שלא ירגישו בו פלשתים בפשטו לשלול שלל ולבוז בז:
פסוק ו:
ואכיש נתן לו את צקלג ומפני זה נשאר העיר אחרי כן למלכי יהודה. ועם היות שבכיבוש הארץ (יהושע ט"ז ל"א) תמצא שהיתה צקלג לשבט יהודה, הדעת נותן שאחרי כן לקחו אותה פלשתים מידם, ומעת שישב דוד שמה נתנה לו אכיש ונשארה למלכי יהודה, ולכן אמר כאן על כן היתה צקלג למלכי יהודה, ולא אמר לשבט יהודה כמו שהיה בחלוקת הארץ, כי אם למלכים שבאו מבית דוד אחריו שהורישוה ממנו. ואמרו עד היום הזה, יורה שלא אמר זה כי אם המחבר שקבץ דברי שמואל ודברי נתן, והוא לדעתי ירמיהו הנביא כמו שכתבתי בהקדמת הספרים האלה:
פסוק ז:
וזכר הכתוב שהימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים היו ימים וארבעה חדשים, והמפרשים למה שיקבלו ששאול לא מלך כי אם שתי שנים בלבד הוצרכו לפרש ימים ממש, ואמרו שהיו ד' חדשים ועוד ימי מספר מהחדש החמישי. וכבר כתבתי (בסימן י"ג) שהוא דעת נפסד לומר שלא מלך שאול כי אם ב' שנים, וגם לדבריהם היה ראוי שיאמר הכתוב בכאן החדשים השלמים ראשונה ואחר כך יזכור הימים ויאמר ד' חדשים וימים, כל שכן שאכיש אמר אל סרני פלשתים (סימן כ"ט ג') הלא זה דוד אשר היה אתי זה ימים או זה שנים, הנה אמר שהיה אתו שנים ונדחקו המפרשים בו. אבל הנכון לפרש שימים בכאן הוא כמו (בראשית מ"א א') ויהיה מקץ שנתים ימים, ויגיד שכל הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים היו שתי שנים וארבעה חדשים, ואולי נכללו בהם הימים אשר ישב שמה קודם לזה. ויונתן תרגם כפי הנוסחא האמתית עדן בעדן וארבעה ירחין, רוצה לומר שנה אחת וארבעה חדשים וזהו הנכון להאמין בזה, וכפי זה לא יאמין יונתן בן עוזיאל שהיו שני שנים מלכות שאול לבד כחכמינו ז"ל:
פסוק ח:
ויעל דוד ואנשיו וגו'. ספר שדוד ואנשיו לא היה להם לאכול, ולזה מפאת ההכרח היו הולכים אל ארץ הגשורי והגרזי והעמלקי. והמפרשים חשבו שהאומות האלה לא היו נשמרים כי לא היה להם מלחמה עם אדם, ושזהו אמרו כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם והם היו מגבול אשור ועד גבול ארץ מצרים, ושדוד היה מכה בהם ולוקח שלל רב ולא היו יודעים מי היה עושה להם הרעה הזאת, לפי שלא יחיה דוד אדם מהם שהיה ממית כלם בארצם. והדבר הזה זר אצלי מאד, לפי שהיא בגידה רבה לדוד להכות אנשי הארץ ולהבאיש את ריחו עמהם, והיה מרד גדול לאכיש מלך הארץ אשר עשה עמו חסד להכות אנשיו ועמו, והיה דוד בזה אם כן משלם רעה תחת טובה, ואם היה עושה זה פעמים רבות (כמו שכתוב כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים אשר ישב בשדה פלשתים) אם כן איך נאמר שלא היה משאיר איש ואשה במקומות אשר הוא הולך? והוא כבר בלתי אפשר, וגם שימיתם כלם איך אכיש ואנשיו לא מצאו ארצותם שממה ועריהם שרופות אש וזרים אוכלים אותה? ואיך לא היו חוקרים מי עשה הדבר הרע הזה? ואיך היה אפשרי שלא יתוודע הדבר בהיות שנעשה פעמים רבות? והנראה אלי שהיו האומות האלה גשורי וגרזי ועמלק שנואי נפש אכיש ושהם היו אויביו, ולכן היה דוד מכה בהם ושולל שללם ולא היה זה בגידה לאכיש ולא לעמו, ולכן לא היה אכיש ואנשיו חוקרים עליו ולא היה איש מהגוים ההם צועק אליו על רעתו, והראיה לזה שלא אמר הכתוב שפשטו דוד ואנשיו אל ערי פלשתים כי אם אל הגשורי והגרזי והעמלקי הרחוקים משם, כי היו בואך שורה ועד ארץ כוש ודוד היה יושב בשדה פלשתים, ולא זכר הכתוב שהוא מכה בהם חלילה לו מזה, ועוד יורה על זה מה שאמר אחרי כן הנער המצרי עבד איש העמלקי אל דוד (בסימן ל' י"ד) אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה ועל נגב כלב ואת צקלג שרפנו באש, והכרתי היה משפחה מפלשתים, והוא המורה שהעמלקי היה מאויבי הפלשתים ולכן פשטו על ארצם, ומזה הצד גם כן פשטו אל צקלג עם היות ששרפו אותה מפני דוד שהיה יושב בה, וכן אמר (שם שם ט"ז) והנם נטושים על פני כל הארץ אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל הגדול אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה, ולזה תמצא שלא הלך העמלקי עם הפלשתים למלחמה על שאול, לפי שלא היה מהם ולא מהמונם, אבל בראותם שהלכו הם למלחמה פשטו בארצם לשלול שלל ולבוז בז כדרך האויבים, ולהיותם אויבי אכיש ושונאי ארצו היה דוד מתפשט אליהם להכותם, ולא היה בזה בוגד ופושע לאכיש ולעמו, ומה שאמר הכתוב (ט) ואיש ואשה לא יחיה דוד, אין הכוונה שלא ישאיר במקומות אשר יפשטו שם איש ואשה פן יבואו להגיד לגת, כי הם היו אויבי אכיש ואיך יבואו לצעוק ולהגיד דבר? אבל היתה הכוונה שדוד כאשר היה מכה הערים ההם לא היה לוקח נפשות בשבי ומביא אותם לגת כדרך הלוחמים ששבים טף ונשים, לפי שאותם העבדים השבויים אשר יביאו לו יגידו בגת מאיזו ארץ המה:
פסוק י:
והיה זה לפי שדוד כאשר היה אומר אליו אכיש אל פשטתם היום, שפירושו אן פשטתם היום הזה לעשות מלחמה, או הוא כדברי ראב"ע שפירש אותו כמשמעו, שהיה אומר אכיש אל פשטתם היום רוצה לומר וכי לא פשטתם היום ולא עשיתם מאומה מלחמה? היו אז דוד ואנשיו משיבים אליו כן פשטנו על נגב יהודה, ופעמים אומרים נגב הירחמיאלי שהיא משפחה משבט יהודה ואל נגב הקני שהם מבני חובב שהיו נסמכים ומתחברים אל בני ישראל, וכל זה כדי שיבטח לבו בדוד בחשבו שנבאש בישראל והיה עושה להם מלחמה, לא להיות מה שהם היו עושים בגידה וקשר, והיה דעתו במאמר הזה כדי שיבטח אכיש בו, ואף שיודע אחרי כן שהכו הגשורי והגרזי והעמלקי לא יחוש דוד לזה, כי יאמר כאשר באנו מגבול יהודה עברנו בהם ונלחמנו בהם גם כן כי אויבי המלך הם, וכדי לכסות זה היה מתחבולת דוד ואנשיו שלא יביאו עבדים עמהם שיכחישו דבריהם, (יא) ולזה לא יחיה דוד איש ואשה להביא אל גת, ואין המלט משישארו שם אנשים הבורחים מהמלחמה והנחבאים, אבל המה לא יבואו להגיד דבר כי היו המה אויבי פלשתים ולא יבואו בארצם. הנה התבאר מה שאמרתי והארכתי בזה להסיר מעל דוד בחיר השם בגידה כזאת, ועם זה הותרה השאלה הששית:
פסוק יב:
והנה זכר הכתוב שהאמין אכיש שנבאש דוד בעמו בישראל, רוצה לומר לא לבד עם שאול כי אם גם בישראל אף על פי שהיה עמו ונחלתו, וחשב מפני זה שיהיה לו דוד לעבד עולם תמיד לא יחליפנו ולא ימיר אותו, (א) ולכן בהיות שבימים ההם נקבצו פלשתים את מחניהם לצבא להלחם בישראל אמר אכיש אל דוד ידוע תדע כי אתי תצא למלחמה ותהיה במחנה עמי אתה ואנשיך, (ב) ודוד השיבו לכן אתה תראה אשר יעשה עבדך, רוצה לומר כיון שאתה רוצה שאהיה עמך במחנה שמח לבי ויגל כבודי לפי שאז תראה אשר יעשה עבדך, רוצה לומר מהגבורות והמלחמה לישראל. ואתה תראה שהיו דברי דוד סתומים באמרו אתה תראה אשר יעשה עבדך, והוא שאכיש הבינו על הגבורות אשר יעשה, ודוד לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי אם להציל את אכיש ולהגין עליו שלא יכוהו ולא להלחם בישראל, וכמו שאזכור אחרי זה. ואכיש לא רצה שילחם דוד לפי שידע שהלוחמים בבהלת המלחמה ילכו אנה ואנה ולא יתמידו באשר ירצו, ולכן אמר לכן שומר לראשי אשימך כל הימים, רוצה לומר איני רוצה שתלך להלחם כי אם שתתמיד עמי ולא תסור ממני, לפי שתהיה שומר לראשי ושומר המלך אין לו כי אם ללכת אחריו להצילו ממי שיבא להכותו, לא שילך השומר להלחם עם אדם מה. הנה התבאר מכל זה שגם האומות אכיש ואנשיו היו אוהבים מאד לדוד, והיה נחשב בעיניהם לשר וגדול והיו מכירים גבורותיו ומעשיו הנפלאים, וזה היה גם כן מפעל האל יתברך וחסדיו עמו, כמו שאמר שלמה (משלי ט"ז ז') ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים אתו: