פסוק ג:ויאמר דוד לאחימלך כו'. אל תתמה כי אין איש אתי כי המלך צוני דבר כו'. ראוי לשים לב מהו אשר אני אשלחך ומהו ואשר צויתיך ואם הכל א' למה הוכפל ולמה אמר ואשר שירא' דבר אחר. ועוד איך משיב בזה לשאלת מדוע אין איש אתו כי אם ולא ידעו. ועוד למה לא נזכר מה ששאל לו באלהים. ועוד איך לא ידע אחימלך תנין בריחתו מהמלך אם שאל לו באלהים כי הלא אין ספק כי השאלה היתה איך ימלט משאול או אנה ילך מרוחו ואנה מפניו יברח ומזה יבין אחימלך הענין. ועוד אם הנערים לא היו אתו איך אמר אחימלך אם נשמרו הנערים אך מאשה. אמנם הנה מאמר אחימלך באו' היום החלותי לשאל לו באלהים חלילה לי יראה שרגיל היה דוד ללכת שם על דברת שאלת אלהי' ובכן גם עתה עיקר בואו שמה לכך היה וכמאמר דואג כי מהג' דברים אשר הזכיר ראשונה היה שישאל לו בה' וזה מאמר הכתוב ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן שהוא למה שהיה כאן שהוא לשאול לו באלהים ויחרד להקבילו ויאמר לו הנה אין נשאלין אלא למלך או למי שהצבור צריכין לו ועל כן אם שאלתך על דבר המלך מדוע אתה לבדך כי אם שליש המלך אתה היה לו לשלוח עמך מעבדי המלך רבים ונכבדים ואם הוא לצורך הרבים כי אתה היוצא ובא לפניהם ולצורך הרבים באת לשאול למה אפי' איש אין אתך.
פסוק ג:והשיב המלך צוני דבר לומר מצד המלך באתי ששואלין לו כי הוא צוני דבר שהוא לשאול בדבר האלהים ושמא תאמר שאגיד לך מה הוא הדבר שאני בא לשאל אין רצון המלך שאודיע אפי' לך כי הנה ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אני שולחך שהוא מציאות השליחות ולא אשר צויתיך לשאל על הצלחת השליחות וזהו ואשר צויתיך כי אם שהוא ישאל סתם אנה ילך או אם יצליח וירא בבליטת את צהובות אותיות החשן הן או לאו אך על מה היא השאלה שעליו שואל אם יצליח בו או לאיזה מקום ילך לא יודיע אפילו לכהן והנה אין ספק כי לשר וגדול לישראל וחתן למלך כי יערכו לפניו שולחן לאכול ולשתות אך הוא לא יוכל להתאח' כי היתה בריחתו נחוצה וגם אם יאמר שאפילו פת לא הביא עמו לעצמו יתנו לב כי בורח הוא על כן על שני הדברים האלה אמר והנערי' יודעתי אל מקום פלו' אלמוני שקדמוני וממתינים לי ולחם אין אתם לכן ועתה כהם מזי רעב מה יש תחת ידך חמשה לחם כלומר כי חמש' נערי' הם תנה בידי להוליך להם פן ימותו ברעב או הנמצא אם אין כל זה השיעור או מזון אחר אין לחם ויען הכהן כו' ולהיות כי דוד אמר שהיה חפץ לחם לנערים על כן הכהן לא הזכיר אלא הנערים באומרו אם נשמרו הנערים כו' ויען דוד כו' יש פירשו שאמר ג' טעמים א' כי אשה עצורה ומפורשת מהם זה ג' ימים ולכן כלי הנעריה היו טהורים. ב' כי כבר הלחם היה חול כי הוקטר בבזיכין והוסר הלחם מעל השולחן. ג' הוא או' ואף כי היום נקדש בכלי ר"ל אעפ"י שהיה לחם הפנים מונח היום ונתקדש על השלחן היה מותר לנו לאוכלו להיותני מסוכנים ואין דבר עומד בפני פקוח נפש ואמרו חז"ל שאחזו בולמוס והוא חולי הרעב עכ"ל:
פסוק ח:ושם איש כו'. ראוי לשים לב למה מכניס פסוק זה בין שאלת הלחם לשאלת החרב והחנית ולא נאמר בתחל' הדברים או אחריהם ואם הוא שלא נמצא רק בשאלת החרב והחנית ולא בשאלת הלחם הלא הוא אמר למלך ראיתי את בן ישי בא נבה כו' וישאל לו בה' וצידה נתן לו ואת חרב גלית כו' הרי כי הכל ראה ולמה מודיע שהוא אביר הרועים. ועוד או' ואין יש פה כו' כי ה"לל ואם יש ולא ואין. ועוד כי לא ימנע או ידע מחרב גלית או לא ידע אם ידע יאמר לו תן לי את חרב גלית ואם לא ידע מאין ולאין יש חרב במשכן ה'. ועוד למה מודיע שהיתה לוטה בשמלה שהיתה אחרי האפוד ולא עוד אלא שבי"ת בשמלה נקודה בפת"ח ולא בש"וא כאלו היא שמלה ידוע'. ועוד מה הוא אריכו' וכפל הל' הזה אות' תקח לך קח הוא שאמר אין כמוה תננה לי כי היה די יאמר תננה לי:
פסוק ח:והנה לדעת האומר מרז"ל שראה אות' אופין לחם הפנים בשבת בהוראת דואג נחה שקטה השאלה הראשונה אל מה שאמר למעלה שמה שהיו אופין בשבת הוא דרך חול כי אין אפיית לחם הפנים דוחה השבת אמר עתם כי מה שהוצרך להורו' להם זה הוא על כי שם נמצא איש מעבדי שאול שהוא אביר הרועים אב ב"ד כמ"ש ז"ל שהור' שדוחה שבת.
פסוק ח:וע"ד הפשט שהוא נדרש לפניו ולאחריו לפניו כי הנה דוד הורה כי לחם קדש מותר לו והוד' לו הכהן אמר כי ושם איש כו' אביר הרועי' שהוא אב ב"ד ולא חלק עמי בהוראתו כי זה היה לשמוע אחימלך לדוד או נדרש לאחריו כי אולי לא היה משתד' דוד בעד חרב או חנית אלא כי שם איש מעבדי שאול אביר הרועים את עמו לצאת ולבא במלחמ' אשר לשאול על כן שאל חרב או חנית מיראתו פן יפגעני בלכתו בדרך מחמת שאול אדוניו וחרב אין ביד דוד.
פסוק ט:על כן ויאמר כו' ואין יש פה כו' תחת ידך חנית או חרב לעמוד נגדו והן אמת כי לא נעלם מדוד כי חרב גלית שם היתה ולא מסתפק בדבר על כן לא אמר ואם יש חנית או חרב כי אם ואין בחיר"ק האל"ף שמשמעו כאומר הן יש שהוא ודאי בל' ארמי ולא אמרו בפירוש בל' עברי כי אם בל' ארמי ויראה לשומע כי אומר כמסתפק אם יש בעל יראה שחלקו שואל בפיו בכח כי אם כמניח הדבר אל בחירת אחימלך שהוא דרך ארץ.
פסוק י:ויאמר הכהן כו'. ומאשר כתבנו על פסוק ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן ובפסו' שאחריו ויאמר דוד אל אחימלך הכהן כו' שב' הכתובים ההם ידבר על שאול באלהי' יתכן מה שבאותם הכתובים ובפ' שאלת החרב נזכר אחימלך ובכל שאר הפסוקי' נאמר הכהן ולא אחימלך על כי בשני הכתובים ההם ידבר על שאול באלהים שאינו רק לכ"ג וכן שאלת החרב אינה אלא לכהן הגדול כי מי יתן ומה גם חרב גלית בלי רשותו על כן לגדול שבהם אמר אך בשאר הכתובים נאמר הכהן שאפשר שהוא א' משא' הכהנים שהם דברים שיש לכל כהן שייכות לדבר בו ואף גם תשוב' ענין החרב אחר שנשאל' והוא מראה חפץ בדבר יכול לגמור הדבר כהן זולתו ובכן נאמר ויאמר הכהן ותשובתו היתה חרב גלית כו'.
פסוק י:ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל כי כאשר ראה שאול אשר הפליא לעשות הוא ית' ע"י דוד בגלית הוא ראה כי תמה כן אמר בלבו זה יעצר בעמנו כי תרועת מלך בו ומעתה ה' עמו ועל כן שאל בן מי זה הנער שהוא אם מזרע פרץ ויצלח למלוכה או מזרע זרח ולא יהיה לו רק שרר' מה ויען דואג עד שאתה שאל אם ראוי למלכות שאל אם ראוי לבא בקהל ה' כי הוא מרות המואביה והשיב אבנר מואבי ולא מואבית השיב דואג א"כ ממזר ולא ממזר' והושיבו סנהדרין על הדבר ויהיו דבריהם נגד דואג כדברי אבנר ועודנו דואג מחזיר בדעתו עד שיתרא הישראלי חגר חרבן כישמעאל ויאמר כך מקובלני משמואל הרמתי מואבי ולא מואבית. ובמ' חזית ובאגדת שמואל מסיי' בה שעדיין היה שמואל קיים והלכו אליו ושאלו והשיב עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ונתן טעם ואמר שעל כן נאמר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור כו' אנשים דרכם לשכור נשי' אין דעת' לשכור ואז נחה שקטה שאלת' ותגרתם.
פסוק י:והנה אין ספק כי דבר כזה לא מצער הו' וראוי לעשות זכר לדורות בל יוסיפו בני עולה לפתוח פיהם עוד נגד הדבר הזה כי הלא מאז שמו כל ישראל לבם עליו כי לדוד המלוכה וראוי לעשות זכר לדבר הרשום הלז בל יקום איש כדואג לשים דופי במשיח ה' על כן אחשוב הושמה חרב גלית במשכן ה' אשר שם יבואו כל ישראל ויראו לוטה בשמל' אחרי האפוד למען יתנו אל לבם מעשה שהיה הוראת מלכות דוד בענין גלית והערער והתיקון והוא כי הוראת המלכות היא החרב והיותה לוטה בשמלה הוא כי הוראת החרב שנחתך בה ראש גלית שהיא הוראת מלכות היתה כעוטיה מערעור רות שנאמר בה ושמת שמלותיך עליך והלכת הגורן וזהו החרב לוטה בשמלה שבה הלכ' אל הזווג וסוף נגמר התיקון היה לכתם אחרי שמואל לשאל ממנו וזהו אחרי האפו' לרמוז לכתם אחרי שמואל שהיה חגור אפוד בד באופן כי כל הרואי' חרב גלית לוטה בשמלה אחרי האפוד היה נותן אל לבו לזכור הדבר וכיוון הכהן לומר אם אתה תקח לך ותבטל הזכרון הזה קח כי אין זולת' בזה להניח זאת לזכרון הדבר ויאמר דוד אפילו היתה זולת' בזה אחר' שלא תהיה כמוה לא אחפוץ וזהו אומר לא על כי אין אחרת כי אם על מה שאין כמוה תננה לי. עוד כיון לו אם בשביל א' מהנערי' תרצה אותה אין ראוי לקחת' מפה כי בזה מתפרסם הוה לכל באי הרגל וגם לזכרון האמור אך אם אותה תקח לך לעצמך קח ואף גם לך הוא על כי אין אחר' זולתה בזה ויאמר דוד אין כמוה לקחת' אפי' היתה אחרת בזה ומה שאמרת שלא אקחנ' לא' מהנערים כן דברת תננה לי לעצמי כי לי יאתה:
פסוק יא:ויקם דוד ויברח ביום כו'. הלא יקשה אומרו ויקם ויברח מפני שאול ביום ההוא כי הלא מקודם היום ההוא ברח מפני שאול זה כמה ימים. אך יאמר כי עתה ביום ההוא היה כבורח מפני שאול ממש כי נתן אל לבו כי שם היה דואג ויגיד לשאול וזהו ויברח ביום ההוא מפני שאול ובזה יתיישב אומרו לאביתר ידעתיו ביום ההוא כי שם דוייג כי הגד יגיד לשאול אי ביום ההוא יכול מתחל' א"כ למה לקח לפני דואג לחם וחרב ושאול באלהים אך אינו אלא אחר המעשים ההם והוא כי ביום ההוא אחר המעשים ההם נתן אל לבו כי הגד יגיד ויקם ויברח וז"א פה ויקם ויברח ביום ההוא מפני שאול כמדובר.
פסוק יא:ויבא אל אכיש מלך גת והוא כי בא בעצמו אל אכיש לאמר לו יקבלנו ויהיה לו לבן חיל כדרך הבור' ממלך אחד ובא להסתופף בצל מלך זולתו.
פסוק יב:אז ויאמרו עבדי אכיש אליו הלא זה דוד מלך הארץ הוא כל ארץ ישראל הנקראת הארץ סתם כלומ' ויחריב את ארצך כי לרמותך בא ושמא תאמר כי שאול הוא המולך ולא זה הנה האחר יש לו השם ולזה הפועל כי הלא לזה יענו בקול רם במחולו' לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו הנה כי לא אמרו המלך שאול באלפיו ודוד ברבבותיו כי במלכות השוו אותם ולשאול נתנו האלפים ולדוד הרבבות הנה כי לפי האמת גדול כבוד מלכות זה משאול.
פסוק יג:אז וירא מאד מפני אכיש ומה גם לאומרי' כי אחי גלית היה וינקו' נקמתו על כן וישנו את טעמו והוא כי הנה הוא היחל לדבר אל אכיש דברי טעם שיקבלוהו ויהיה לו לבן חיל וכיוצא בזה אלא שעבדיו הפסיקוהו עתה ראה את עצמו בצער איך יתהולל והו' היחל כבר עיניה' לדבר דברי טעם על כן סיפר השגחתו ית' כי הנה וישנו את טעמו הם דברי טעם אשר היחל לדבר בעיניה' אשר ראו דברי טעמו וה' עזרו ששינה את טעמו שלא סיים בענין שהיחל כי אם שנה אותו והם החלו לתופסו בידם כי היו כמרגישי' השנוי לראות אם היה מתפעל מתפיסתם והוא התחכם שאדרבה היה מתהולל בהיותו בידם נאחז שיאמרו אם דעת בו יתפעל וישתנו פניו פן ימיתוהו ואדרבה היה מתהולל מרקד ושמח כבלתי מרגיש מה שהלשינו עליו ותפיסתם בידם ובהגיעם אותו אל הדלת כמוציאים אותו לאוסרו או המיתו אז ויתו על דלתות השער טובל אצבעו ברירו וכתוב ויורד רירו כו'.
פסוק טו:ויאמר אכיש אל עבדיו כי תראו כו' למה תביאו אותו אלי ואה הוא לשתק ממה שעושה חסר משוגעים אני לכך שהבאתם את זה להשתגע עלי ממש שהיה כותב בדלת שהיה המלך חייב לו כך וכך נמצא כי זה משתגע עלי וכדי בזיון למלך ולא שחוק ואם תאמרו שהוא בא מאליו ואתם לא הבאתם אותו אי אפשר כי הזה יבא אל ביתי מאליו אם לא שהביאוהו ואפי' הבני דעת אין שוערים חצונים ופנימיים מניחים ליכנס עד ישאלו רשו' מאת המל'.
