תנ"ך על הפרק - שמואל א כא - דוד בורח לאכיש / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א כא

253 / 929
היום

הפרק

וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וִיהוֹנָתָ֖ן בָּ֥א הָעִֽיר׃וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ הַכֹּהֵ֑ן וַיֶּחֱרַ֨ד אֲחִימֶ֜לֶךְ לִקְרַ֣את דָּוִ֗ד וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַדּ֤וּעַ אַתָּה֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְאִ֖ישׁ אֵ֥ין אִתָּֽךְ׃וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַאֲחִימֶ֣לֶךְ הַכֹּהֵ֗ן הַמֶּלֶךְ֮ צִוַּ֣נִי דָבָר֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אִ֣ישׁ אַל־יֵ֧דַע מְא֛וּמָה אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י שֹׁלֵֽחֲךָ֖ וַאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאֶת־הַנְּעָרִ֣ים יוֹדַ֔עְתִּי אֶל־מְק֥וֹם פְּלֹנִ֖י אַלְמוֹנִֽי׃וְעַתָּ֗ה מַה־יֵּ֧שׁ תַּֽחַת־יָדְךָ֛ חֲמִשָּׁה־לֶ֖חֶם תְּנָ֣ה בְיָדִ֑י א֖וֹ הַנִּמְצָֽא׃וַיַּ֨עַן הַכֹּהֵ֤ן אֶת־דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר אֵֽין־לֶ֥חֶם חֹ֖ל אֶל־תַּ֣חַת יָדִ֑י כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם קֹ֙דֶשׁ֙ יֵ֔שׁ אִם־נִשְׁמְר֥וּ הַנְּעָרִ֖ים אַ֥ךְ מֵאִשָּֽׁה׃וַיַּעַן֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַכֹּהֵ֜ן וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כִּ֣י אִם־אִשָּׁ֤ה עֲצֻֽרָה־לָ֙נוּ֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם בְּצֵאתִ֕י וַיִּהְי֥וּ כְלֵֽי־הַנְּעָרִ֖ים קֹ֑דֶשׁ וְהוּא֙ דֶּ֣רֶךְ חֹ֔ל וְאַ֕ף כִּ֥י הַיּ֖וֹם יִקְדַּ֥שׁ בַּכֶּֽלִי׃וַיִּתֶּן־ל֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן קֹ֑דֶשׁ כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם הַפָּנִים֙ הַמּֽוּסָרִים֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לָשׂוּם֙ לֶ֣חֶם חֹ֔ם בְּי֖וֹם הִלָּקְחֽוֹ׃וְשָׁ֡ם אִישׁ֩ מֵעַבְדֵ֨י שָׁא֜וּל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נֶעְצָר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּשְׁמ֖וֹ דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֑י אַבִּ֥יר הָרֹעִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לַאֲחִימֶ֔לֶךְ וְאִ֛ין יֶשׁ־פֹּ֥ה תַֽחַת־יָדְךָ֖ חֲנִ֣ית אוֹ־חָ֑רֶב כִּ֣י גַם־חַרְבִּ֤י וְגַם־כֵּלַי֙ לֹֽא־לָקַ֣חְתִּי בְיָדִ֔י כִּֽי־הָיָ֥ה דְבַר־הַמֶּ֖לֶךְ נָחֽוּץ׃וַיֹּ֣אמֶר הַכֹּהֵ֗ן חֶרֶב֩ גָּלְיָ֨ת הַפְּלִשְׁתִּ֜י אֲשֶׁר־הִכִּ֣יתָ ׀ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֗ה הִנֵּה־הִ֞יא לוּטָ֣ה בַשִּׂמְלָה֮ אַחֲרֵ֣י הָאֵפוֹד֒ אִם־אֹתָ֤הּ תִּֽקַּח־לְךָ֙ קָ֔ח כִּ֣י אֵ֥ין אַחֶ֛רֶת זוּלָתָ֖הּ בָּזֶ֑ה וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֵ֥ין כָּמ֖וֹהָ תְּנֶ֥נָּה לִּֽי׃וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיִּבְרַ֥ח בַּיּוֹם־הַה֖וּא מִפְּנֵ֣י שָׁא֑וּל וַיָּבֹ֕א אֶל־אָכִ֖ישׁ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֤י אָכִישׁ֙ אֵלָ֔יו הֲלוֹא־זֶ֥ה דָוִ֖ד מֶ֣לֶךְ הָאָ֑רֶץ הֲל֣וֹא לָזֶ֗ה יַעֲנ֤וּ בַמְּחֹלוֹת֙ לֵאמֹ֔ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙באלפובַּאֲלָפָ֔יווְדָוִ֖דברבבתובְּרִבְבֹתָֽיו׃וַיָּ֧שֶׂם דָּוִ֛ד אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בִּלְבָב֑וֹ וַיִּרָ֣א מְאֹ֔ד מִפְּנֵ֖י אָכִ֥ישׁ מֶֽלֶךְ־גַּֽת׃וַיְשַׁנּ֤וֹ אֶת־טַעְמוֹ֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם וַיִּתְהֹלֵ֖ל בְּיָדָ֑םויתווַיְתָיו֙עַל־דַּלְת֣וֹת הַשַּׁ֔עַר וַיּ֥וֹרֶד רִיר֖וֹ אֶל־זְקָנֽוֹ׃וַיֹּ֥אמֶר אָכִ֖ישׁ אֶל־עֲבָדָ֑יו הִנֵּ֤ה תִרְאוּ֙ אִ֣ישׁ מִשְׁתַּגֵּ֔עַ לָ֛מָּה תָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֵלָֽי׃חֲסַ֤ר מְשֻׁגָּעִים֙ אָ֔נִי כִּי־הֲבֵאתֶ֣ם אֶת־זֶ֔ה לְהִשְׁתַּגֵּ֖עַ עָלָ֑י הֲזֶ֖ה יָב֥וֹא אֶל־בֵּיתִֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

דוד בורח לאכיש

כאשר ראה דוד ששאול מהדק את ההסגר סביבו, החליט לעזוב את הארץ והלך לאכיש מלך גת. הוא ידע כי בארץ פלשתים עלול גם כן ליהרג, מה גם שאכיש היה אחיו של גלית ובוודאי ירצה להיות גואל הדם שלו. מאידך דוד בטח בה' וידע כי לב מלך ביד ה' ובוודאי הקב"ה ישמור עליו, בפרט אחרי שנמשח על יד שמואל ובלי ספק ירצה הקב"ה להגשים את הבטחתו. בהגיעו לפלשתים ראה דוד שחייו בסכנה כי התברר שהכירוהו, ועליו לברוח מהרה משם. כפסע היה בינו לבין המות. אמנם בדרך הטבע לא יכל דוד לצאת בשלום משם אולם הקב"ה שמר עליו בדרך מקורית ביותר. כאמור דוד היה בסכנה גדולה והקב"ה רצה לחשל אותו במדת הבטחון. עתה הגיעה השעה ללמד את דוד שהכל נעשה ברצון ה', וגם אם נראה בדרך הטבע שאין מקום להצלה, בכל זאת אין מעצור לפני ה' להושיע.

המדרש אומר:

זה שאמר הכתוב: את הכל עשה יפה בעתו. כל מה שעשה הקב"ה בעולמו יפה. אמר דוד לפני הקב״ה, כל מה שעשית בעולמך יפה, חכמה יפה מן הכל, חוץ מן השטות... מה הנאה בשוטה הזה? אדם מהלך בשוק וקורע בגדיו והתנוקות משחקים ורצים אחריו והעם משחקים עליו זה נאה לפניך? אמר לו הקב"ה לדוד: דוד, על שטות אתה קורא תיגר? חייך שתצטרך לו, שלא ניצל דוד מאכיש, מלך גת, אלא על ידי זה שעשה עצמו שוטה. שהיה כותב על הדלתות אכיש מלך גת מחויב לי מאה רבוא ואשתו חמשים. בתו של אכיש היתה שוטה והיתה צועקת מבפנים, ודוד צועק ומשתטה מבחוץ. אמר להם אכיש יודעים אתם שחסר שוטים אני, חסר משוגעים אנוכי? באותה שעה שמח דוד שמחה גדולה כשיצא לו השטות מתוך השמחה הדא הוא דכתיב(זה שכתוב): "אברכה את ה׳ בכל עת".
(ילקוט שמעוני רמז קלא)

במלים אחרות: דוד הבין כי הקב"ה בורא הכל בכוונה תכליתית, ורק אנחנו לא מבינים. כי איך אפשר להבין שיש בעולם שוטים ויש לשטות צורך, הרי איש אינו יכול להצביע על הצורך בשטות? - הקב"ה רצה להוכיח לדוד ולדורות שאין בעולם שום דבר לבטלה. ה' ברא דברים הנראים מיותרים ואף מזיקים, אולם בהזדמנויות שונות רואים כי אין הדבר כך והכל עשה יפה בעתו. אין דבר בעולם שנברא לבטלה. הקב"ה רוצה לסייע לקיום העולם ולהביא לרווחת האדם וכל דבר בעולם מסייע למטרה זו. גם הדברים הנראים שליליים במבט ראשון ושטחי, המעיין בהם היטב יראה עד כמה גדולים מעשי ה'. אנחנו אנשים קטנים כדי שהקב"ה יוכיח לנו כי לא כל הנראה שלילי הוא באמת שלילי. אבל אדם כדוד, הוכיח לו הקב"ה שאין דבר שנברא לבטלה. כאשר טען דוד כי לשגעון אין חפץ בעולם, אמר לו הקב"ה: חייך שאתה בעצמך תודה לי שגם לשגעון יש מקום בעולם. יתרה מזו: אתה עצמך תזדקק לו. והנה המציאות לא אחרה לבוא. דוד היה חייב להתנהג במנהגי שטות כדי להציל את עצמו. לאחר שניצל הודה דוד בטעותו.

הרב מוסר הנביאים שואל: מה היתה כוונת ה': 'אתה תצטרך לשגעון', הרי דוד רק התחזה כשוטה ובכך אין שום רע ואילו דוד שאל את ה' מדוע יש בעולם שגעון אמיתי? מסביר הרב כי אם לא היו בעולם משוגעים אמיתיים לא יכל דוד להתחזות כמשוגע ואז לא יכל להציל את עצמו, ומאחר ויש בעולם מושג שנקרא שגעון וישנם בעולם משוגעים יכל דוד לנצל זאת ולהעמיד פני משוגע ובכך להנצל מאכיש. אם כן השגעון מביא תועלת לעולם, וכפי שכל דבר אחר מועיל, גם השגעון מביא תועלת.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך