פסוק א:פרשה אחד עשר ברדיפות שרדף שאול את דוד מן היום אשר ברח מפניו עד מות שמואל הנביא עליו השלום, ויספר בזה איך הרג את נוב עיר הכהנים על עסקי דוד, ואיך הסגירו האל ביד דוד במערה וכרת את כנף מעילו ויחמול עליו. תחלת הפרשה ויבא דוד נבה אל אחימלך וגו', עד וימת שמואל וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה במה שאמר אחימלך לדוד אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה. ובתשובת דוד אליו כי אם אשה עצורה וגו', וזה כי לא ימלט מהיות אותו לחם על השלחן מסודר ועומד ביום ההוא או היה כבר מוסר משם, ואם היה מסודר שם אז, היה אסור לכל איש בהיותו טהור כל שכן טמא נשמר מאשה או בלתי נשמר, כי היה אסור להסירו מעל השולחן להאכילו לשום אדם, ואם היה מוסר כבר מעל השלחן, הנה כבר היה נחלק בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא שהם היו אוכלים אותו ביום השבת, ואיך נתנו אם כן לדוד? ויקשה עוד אמרו לחם חום, כי הלחם היה אפייתו בערב שבת ומסדרין אותו בשבת ודוד לא בא בשבת, שאם היה בא בשבת מפני סכנת נפשות היה אחימלך מתמיה עליו יותר ממה שתמה מדוע אתה לבדך, ואם לא בא בשבת איך היה הלחם חם? השאלה השנית איך אמר אחימלך הכהן אין לחם חול? ולמה נצטרך לתת לדוד לחם הפנים המיוחד לשלחן גבוה? והיה ראוי שישאל דוד מבני העיר לחם לפי אכלו, ואם נאמר שלא רצה דוד לגלות עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך, עדין יקשה למה לא שלח אחימלך לבקש לחם חול בעיר לתתו לדוד? כי בני העיר לא יחקרו למה יבקש אחימלך לחם חול, וזה היה יותר ראוי אליו מלתת לו מלחם הפנים וכל זר לא יאכל בו, וכבר העיר רד"ק על שתי השאלות האלה:
פסוק א:השאלה השלישית בדברי שאול שדבר לעבדיו שמעו נא בני ימיני הלכלכם יתן בן ישי וגו', כי קשרתם כלכם עלי ואין גולה את אזני בכרות בני עם בן ישי וגו', והיה ראוי שיאמר קשרתם כלכם עלי ואין גולה את אזני במקום שנחבא שם דוד, או אנה הלך דוד, כי זהו מה שצריך לו לידע לא בכרות בנו עם בן ישי כי זה כבר היה נודע אצלו, כמו שאמר כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך. וגם ראוי שנדע למה אמר שאול זה עתה ולא קודם לזה בזמן שכרת בנו ברית עם דוד? השאלה הרביעית מה היה חטא דואג האדומי? כי הוא ספר האמת כלו לשאול, באמרו שבא דוד אל בית אחימלך ושצידה נתן לו ואת חרב גלית הפלשתי וששאל לו באלקים, ואחימלך עצמו הודה אחרי כן בכל זה כאשר הוכיחו שאול עליו, והנה לא היה יודע דואג שיהרוג שאול על זה את כהני השם, ולמה אם כן אמר דוד עליו (תהלים נ"ב ג' - ז') מה תתהלל ברעה הגבור וגו', הוות תחשוב לשונך וגו', אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה, וקללו גם אל יתצך לנצח וגו'? השאלה החמישית למה צווה שאול להרוג את כל כהני השם ואת נוב עיר הכהנים הרג לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה? ואם אחימלך חטא היה לו לענוש אותו ולהמיתו לבדו ושאר העם אשר לא ראו ולא שמעו למה נענשו על לא חמס בכפיהם? ועל כיוצא בזה נאמר (במדבר ט"ז כ"ב) האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, כל שכן הבעלי חיים שור וחמור ושה יקשה מאד למה צוה להרגם כלם:
פסוק א:השאלה הששית ביתור הפסוקים שבאו בדברי דוד אשר דבר אל שאול בצאתו מן המערה, אמר ואתה צודה את נפשי לקחתה ישפוט השם ביני ובינך ונקמני ממך וידי לא תהיה בך, אחרי זה חזר ואמר פעם שנית אחרי מי יצא מלך ישראל וגו', והיה השם לדיין ושפט ביני ובינך וירא וירב את ריבי וישפטני מידך, וצעק אם כן על המשפט בדבריו שלש פעמים ועל יציאתו אחריו שני פעמים.
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויבא דוד נבה וגו'. זכר שאחרי שנפרד דוד מיהונתן אוהבו הלך דוד אל נוב שנקרא נבה (ושניהם אחד) אל אחימלך הכהן הגדול, לפי שהיה אז ארון האלקים בנוב, ורצה להתפלל שם ולהשתחוות לפני השם ולשאול על עניניו קודם שילך, ואחימלך חרד מאד בראותו לבדו כי אין ראוי לשר וגדול בישראל שילך לבדו, (ב) והוא השיבו המלך צוני דבר, רוצה לומר המלך צוני לעשות דבר ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אנכי שלחך ואשר צויתיך, רוצה לומר אל ידע בענין אשר אתה הולך לעשותו וגם אל ידע שאנכי צויתיך להלוך מכאן לשום מקום, ומפני זה באתי לבדי ואת הנערים הודעתי אותם שילכו לפני ויקוו אותו במקום פלוני אלמוני, רוצה לומר במקום נסתר ומכוסה:
פסוק ג:ועתה תנה בידי מה שיש תחת ידך מהלחם לאכול אם חמשה או הנמצא, רוצה לומר או ג' או ב' מה שיהיה נמצא אצלך. והנה שאל חמשה לחם כנגד חמשה חומשי תורה, והוא היה המספר היותר מקודש אצל דוד, ומפני זה עשה ספר תהלים בחמשה ספרים חלוקים.
פסוק ד:והכהן השיבו אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש אם נשמרו הנערים אך מאשה, ופירש רד"ק בשם אביו ז"ל שהלחם קדש אשר זכר בכאן היו לחמי תודה שיוכל זר לאכלם בטהרה לא לחם הפנים, ושלכן אמר אם נשמרו אך מאשה (ה) ודוד השיבו על טהרתם כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום, רוצה לומר אף על פי שהיתה אשה מוכנת אצלנו בימים הראשונים עם כל זה בסבת צאתי לדרך היו כלי הנערים קדש, רוצה לומר שהיו מטהרים מלבושיהם וכליהם, והוא דרך חול, כלומר עם היות שהדרך היה חול אצלם אף על פי כן היו מטהרים עצמם כי היה מנהגם לאכול חוליהם בטהרה, ואף כי היום יקדש, רוצה לומר כל שכן שהיום יקדש הלחם אשר תתן לנו בכלי הנערים, רוצה לומר כשיהיה בכליהם (ו) וזכר שנתן לו הכהן לחם קדש, רוצה לומר לחמי תודה שהוא לחם קודש, ונתן הסבה למה נתן לו לחמי תודה, ואמר שלחם חול לא היה שם וגם כן לא היה שם כי אם לחם הפנים או לחמי תודה, ולפי שלא היה ראוי לתת להם לחם הפנים הוצרך לתת לו לחמי תודה, וזה שאמר ויתן לו הכהן קדש (שהוא התודה) כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים, ר"ל לפי שלא היה שם לחם אחר כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני השם היה אסור לזרים, לפיכך נתן לו לחמי תודה, זהו פירושו והוא מתישב כפי הכתובים, ואל זה נטה גם רלב"ג בפירושו לזה המקום. והיותר מתישב הוא מה שהסכימו חכמינו ז"ל במסכת מנחות (פרק י"א צ"ה ע"ב) שהלחם קדש היה לחם הפנים שהוסר ונסתלק מעל השלחן אחרי שכבר הוקטרו הבזיכין. ופירוש הפסוק כפי מה שפירש האפוד בפרק י"ג מספרו בדקדוק וכפי הנראה אלי הוא, שאחימלך אמר אל דוד שלא היה בידו כי אם לחם קדש, והוא לחם הפנים מאחר שנסתלק ואין ראוי להתירו לזרים אם לא יהיו פרושים והם האוכלים חולין בטהרה, ולזה אמר אם נשמרו הנערים אך מאשה, כי היא אשר השמירה ראויה בה יותר, והשיבו דוד ג' דברים. האחת כי באמת זה שלשה ימים אשה עצורה לנו ונמנעת מהם בסבת יציאתו לדרך, וזהו אומרו בצאתי, שהיו ג' ימים שיצאו לדרך ולכן היו כלי הנערים קדש, כלומר שהמה וכליהם היו בהכרח טהורים. והשני השיבו והוא דרך חול, רוצה לומר ועוד כי הלחם ההוא כבר היה חול משנסתלק מעל השלחן והוקטרו הבזיכין שיצא מידי מעילה. והג' אומרו ואף כי היום יקדש בכלי, רוצה לומר אף אל פי שהיה לחם הפנים הזה מונח היום ונתקדש על השלחן, הנה היה מותר לנו לאכלו להיותנו מסוכנים, (יומא פ"ב ע"א) ואין דבר עומד בפני פקוח נפש. ואמרו חכמינו ז"ל (תנחומא) שאחזו בולמוס והוא חולי הרעב. וזכר שאז נתן לו הכהן לחם קדש הנזכר, ונתן הכתוב סבה ואמר ולמה לא נתן לו לחם חול, (ולא נצטרכו לכל הטענות האלה) ואמר כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני השם, והוא אשר הסתלק כדי לשום במקומו לחם חם ביום הלקחו. הנה התבארו בזה הפסוקים והותרו הספקות, וידענו שהיה הלחם לחמי תודה כפי הפירוש הראשון, או לחם הפנים אשר הוסר ונסתלק מעל השלחן. וידמה שהיה לחם הפנים ההוא עדין אצל אחימלך מהחלק אשר לקחו ממנו אנשיו אשר במשמר הנכנס או היוצא, או היה החלק אשר לו כי היה הכהן הגדול חולק החלות עם המשמרות, שנאמר (ויקרא כ"ד ט') והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואמרו חכמינו ז"ל (יומא פרק ד' ל"ט סוף ע"א) שלחם הפנים לא היו אוכלים אותו הכהנים כי אם דבר מועט כזית והיו מושכין את ידיהם ממנו, ולכן היה נשאר פעמים אחר השבת. וידענו מזה שלא נתן לו לחם החם, כי אם מה שנסתלק כאשר ערכו על השלחן הלחם החם. וכבר כתב רד"ק שהיתה נוב כלה עיר כהנים, והיו כל אנשי העיר אוכלי תרומה, ולזה לא היה בעיר לחם חול ונצטרך על כן לתת לו לחם הפנים. ואפשר גם כן לומר שדוד לא רצה שאחימלך ישלח לבקש בעיר לחם חול ולא יתמהמה שם כל כך, ולזה נתן לו מלחם הפנים לכסות הליכתו, ובמה שאמר לשום לחם חם ביום הלקחו, חלקו חכמינו ז"ל במסכת מנחות, (דף צ"ה פ"א) ר' יהודה אומר שהיו החלות נאפות בשבת, ולדבריו היה הלחם חם בעת סדורו, ולדעת חכמים שאמרו שלא היתה אפייתו דוחה את השבת ושבערב שבת היה נאפה, אפשר שהיה כל הלילה בתנור ולא היו מוציאין אותו מן התנור עד עת סדורו, ואולי היו סותמין פי התנור כדי שישתמר חמומו עד מחר. ודעת חכמינו ז"ל במסכת יומא (פרק א' כ"א ע"א) ובמסכת מנחות (פרק י"א צ"ו ע"ב) שהיה חם במעשה נס, אמר ר' יהושע נס גדול נעשה בלחם הפנים, סלוקו חם כסדורו, שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו, הנה הותרו השאלות ראשונה ושנית:
פסוק ח:ושם איש מעבדי שאול. זכר שהיה שם בנוב איש אחד מעבדי שאול ושמו דואג האדומי, והוא מבני ישראל היה אבל לפי שהיה גר בארץ אדום נקרא אדומי, וכן אוריה החתי אתי הגתי כלם נקראו על שם מקומם אשר גרו שם. ובדברי חכמינו ז"ל (מדרש תהלים מזמור נ"ב ובילקוט חלק ב' דף י"ט ע"א) ר' יהושע אומר מנכח למעלה אדומים היה וזה המקום היה בגבול בנימין ועל שם עירו נקרא כן. והיה דואג אביר הרועים, רוצה לומר גדול לכל רועי מקנה שאול וממונה עליהם, וכן כתבו המפרשים. ואני אחשוב שהיה אביר וגדול האנשים הממונים על העם, והם הנקראים רועים לא רועי צאן ובקר כי אם רועי העם ולזה נאמר אחרי זה ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול שהיה ממונה על עבדי המלך, וזה יורה שלא היה רועה מקנה, וכן אמרו חכמינו ז"ל במדרש תהלים (שם) שהיה אב בית דין והיה נעצר לפני השם ללמוד שם תורה באהל מועד. וכפי הפשט היה נעצר לפני השם, כי בא שם לזבוח עם אנשים אחרים וילכו האנשים לדרכם וישאר הוא לבדו להתפלל או לזבוח עוד.
פסוק ט:וספר שאחרי שנתן אחימלך לדוד את הלחם שאל עוד דוד ממנו חרב או חנית (י) והכהן השיבו שחרב גלית הפלשתי אשר הכה היה לוטה, כלומר כרוכה ומתעטפת בשמלה אחרי האפוד, רוצה לומר אחרי האפוד והחשן כי היתה אותה חרב מונחת במקום האפוד והחשן סמוכה אליהם, או היתה החרב מונחת אחרי בגדי הכהונה, כי בגדי הכהנים נקראו אפוד, כמו שאמר (בסימן הנמשך פסוק י"ח) שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, וכפי תרגום יונתן בן עוזיאל יהיה אחרי מורה על הזמן לא על המקום, ואמר ששאל דוד את החרב אחרי ששאל באפוד, וכן אמר דואג לשאול וישאל לו בהשם ואחימלך גם כן לא כחשו. ופירוש הפסוק כפי הפשט הנה חרב גלית מונחת שם ואין ראוי שאדם יוציאה משם כי אם אתה דוד שאתה לקחת אותה במלחמה, ועליך ללקחה כאשר תרצה לא לאדם אחר, ולזה אמר אם אתה תקח לך קח, רוצה לומר אתה קח אותה כי אדם אחר אין ראוי שיקחה להיותה שם לזכרון גבורותיך ותשועת השם, ודוד שמח לבו עמה להצלחתה ואמר אין כמוה תנני לי. ואפשר לפרש שאחימלך חשב אותה החרב לרעה לפי שנפל בעלה על ידה, והוא אמרו חרב גלית הפלשתי אשר הכית ואם אותה תקח לך קח לך, רוצה לומר אם בלבך לא תקח מזה סימן רע קחה לך, והוא השיבו אין כמוה תננה לי, רוצה לומר כבר נעשתה לי תשועה על ידה והיא טובה לי:
פסוק יא:ויקם דוד ויברח ביום ההוא וגו'. יזכור הכתוב שדוד ביום ההוא יצא מארץ ישראל וברח מפני שאול ובא לו אל אכיש, ולכן אמר שברח ביום ההוא, כי לא נקרא בורח כי אם ביום שיצא מארץ ישראל מתחת יד שאול. והנכון אצלי שבהיות דוד בלי לחם ובלי חרב וחנית לא היה בו כח לברוח ולא היה לו הכנה ללכת, וכאשר אחימלך נתן לו הלחם והחרב ושאל לו באלקים ויאמר לו שיצלח בדרכו אז חלף רוח ועצר כח לברוח, וזהו ויברח ביום ההוא מפני שאול כי אז ברח לא קודם לזה. וזכר הכתוב שבא אל אכיש מלך גת, ובספר תהלים קראו אבימלך, כמו שאמר (מזמור ל"ד פסוק א') בשנותו את טעמו לפני אבימלך, לפי שהיו לו ב' שמות, ונכון מה שאמרו המפרשים שכל מלך פלשתים נקרא אבימלך כמו שכל מלך מצרים נקרא פרעה, ולכן בימי אברהם היה אבימלך מלך פלשתים ובימי דוד גם כן מצד שהוא מלך נקרא אבימלך ושמו המיוחד היה אכיש כמו שזכר כאן:
פסוק יב:והנה עבדי אכיש הכירו את דוד ואמרו הלא זה דוד מלך הארץ, כי היה נחשב בעיניהם למלך להיותו שר הצבא יוצא ובא לפני העם במלחמות, והוכיחו שהוא היה מלך ממאמר המחוללות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, שיורה היותו מעולה משאול:
פסוק יג:ודוד פחד מאד בשמעו דבריהם פן יהרגהו אכיש על זה, לפי שגלית הפלשתי מגת היה ודוד הרגו ורבים מהפלשתים (יד) ולכן עשה תחבולה להנצל משם בששנה את טעמו, ר"ל שכלו ודבריו שנה אותם, שהיה מדבר דברים בלי סדר, על דרך (איוב י"ב י"ט) וטעם זקנים יקח. ועשה עוד מעשה משוגע בידיהם ולפניהם ויתו על דלתות השער ויורד רירו על זקנו, (טו) עד שאכיש גער בעבדיו באמרו הנה תראו איש משתגע למה תביאו אותו אלי, (טז) וכי חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה? ואמר זה לרמוז שהם גם כן משוגעים ויתדבקו בדומיהם. ובמדרש תהלים (מזמור ל"ד) אמרו שהיתה אשתו ובתו משוגעות וצועקות ומשטות מבפנים ודוד צועק מבחוץ, ולזה אמר חסר משוגעים אני. ואמרו הזה יבא אל ביתי, הוא להשלים דבריו שהוא גער בעבדיו כי הבאתם את זה להשתגע עלי, וא"ת שלא הבאתם אותו ושהוא בא מעצמו זה בלתי אפשר, כי הוא משוגע ולא יבא הוא מעצמו אל ביתי וזהו אמרו עוד הזה יבא אל ביתי? ר"ל מעצמו יבא לכאן? ואז מצא מקום להלוך משם כי גרשוהו, כבר שאמר (תלים שם) ויגרשהו:
