פסוק ד:איש הבנים. על שערב לבו לגשת בין שתי המערכות, קראו איש הבנים, מלשון בין:
פסוק ה:שקלים נחשת. כמו שקלי נחושת, ואינם דומים לשאר שקלים:
פסוק ו:ומצחת. הוא מכלי מלחמה, ונעשה לכסות בו הרגלים:
פסוק ו:וכידון. מן הכובע יצא למטה כעין כידון, להגן צוארו ממכת חרב:
פסוק ז:ועץ חניתו. הוא הבית יד, שהיתה עבה כמנור אורגים:
פסוק ז:ולהבת. ברזל החנית, היה משקלו שש מאות שקלי ברזל, ומשונה הוא משקלי נחושת:
פסוק ז:הולך לפניו. להגן בו עליו ממכת חרב וחנית:
פסוק ח:אל מערכות. אל החיל המסודר למלחמה:
פסוק ח:למה תצאו. רצה לומר: למה תצאו כולכם למלחמה:
פסוק ח:הלא אנכי הפלשתי. רצה לומר: אנכי הוא המיוחד שבהם, אחד מהשרים, ואתם הלא עבדים, ועם שאין מהדרך אשר שר וגדול ילחם מול עבד נקלה, עם כל זה ברו לכם איש, וילחם בי:
פסוק ט:להלחם אתי. רצה לומר: להתגבר בהלחמו אתי:
פסוק ט:והיינו. כולנו נהיה לכם לעבדים, בעבור הנצחון האחד לאחד:
פסוק ט:ועבדתם אותנו. כאומר הלא אתם עבדים לשאול, וכשאנצח תהיו עבדים לנו, ואין לכם בזה נפקא מינה גדולה כל כך:
פסוק י:אני חרפתי. כאומר איך לא תבושו, הלא אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה, ואתם תחרישון, ועד מתי, תנו לי איש וכו׳:
פסוק יב:אפרתי. בית לחם יושבת בארץ אפרת:
פסוק יב:הזה. רצה לומר: הניכר והידוע לכל:
פסוק יב:בא באנשים. לרוב זקנותו לא בא בעצמו במלחמה, רק בא בשלחו במקומו אנשים, ורבותינו ז״ל אמרו (ברכות נח א) שהיה בא במחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו:
פסוק יג:הלכו אחרי שאול. לרוב חשיבותם הלכו ליד המלך:
פסוק יד:ודוד הוא הקטן. ולזה לא הלך הוא, והגדולים הלכו:
פסוק טו:הולך ושב. לא ישב בקבע בבית שאול, כי אם היה הולך ושב וכו׳:
פסוק טז:ויתיצב. עמד בין המערכות, ודבר דבריו בבוקר ובערב, עד נשלמו ארבעים יום טרם בוא דוד:
פסוק יח:לשר האלף. מה שאחיו היו נמנים בו:
פסוק יח:תפקוד לשלום. תשגיח לדעת שלומם:
פסוק יח:ואת ערובתם. את משכונם אשר משכנו לצורך פרנסתם, תפדם מיד הממשכן, ותקחם עמך:
פסוק יט:והמה. שלשת בני ישי:
פסוק יט:נלחמים. מוכנים המה להלחם:
פסוק כ:ויטוש. עזב הצאן על שומר אחד, לשמרם עד בואו:
פסוק כ:וישא. את איפת הקליא וכו׳:
פסוק כ:המעגלה. היא המחנה, שדרכה לחנות בעגול, כי טוב הוא להיות נשמר מהאויב מסביב:
פסוק כ:והחיל היוצא. ואז החיל היה יוצא אל המערכה, הוא מקום המלחמה, ובעת יצאם הריעו:
פסוק כא:ותערוך. סדרו וערכו מערכתם ישראל ופלשתים, זה מול זה:
פסוק כב:ויטוש. עזב והניח הכלים אשר עמו, ביד שומר הכלים של הבאים למלחמה:
פסוק כב:וירץ המערכה. אל אחיו שהלכו כבר אל המערכה:
פסוק כג:ממערכות פלשתים. חוזר על מלת עולה:
פסוק כה:הראיתם. בראותם עולה, אמרו אלו לאלו בלשון שאלה, האם אתם נותנים לב להתבונן מעשה האיש העולה הזה, כי עולה לחרף וכו׳:
פסוק כה:יעשה חפשי. מבלי לעבוד עבודת המלך:
פסוק כו:מה יעשה לאיש. אף שכבר שמע, חזר ושאל, להכנס בדברים ולומר שהוא ילך:
פסוק כו:כי מי. במה נחשב הוא לחרף מערכות עם ה׳:
פסוק כז:כדבר הזה. האמור למעלה:
פסוק כח:למה זה ירדת. עדיין לא הגיד לו שאביו שלחו הנה:
פסוק כח:במדבר. במקום גדודי חיות ולסטים:
פסוק כח:למען ראות. להתענג בראיית המלחמה:
פסוק כט:מה עשיתי עתה. כאומר אם דרכך לכעוס עלי בעשותי דבר רע בעיניך, מה זה כעסת עתה, הלא עתה לא עשיתי מאומה, ורק דברים בעלמא דברתי:
פסוק ל:כדבר הזה. מה יעשה לאיש וכו׳:
פסוק לא:אשר דבר דוד. לבזות גבורת הפלשתי באמרו מי הפלשתי וכו׳, והרי הוא כאומר שהוא ילחם בו:
פסוק לב:אל יפול. לא יחרד לב אדם בעבור הפלשתי:
פסוק לג:כי נער אתה. ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה, והוא רגיל במלחמה מנעוריו:
פסוק לד:ואת הדוב. ועם הדוב, שניהם יחד:
פסוק לו:גם הדוב. הבא עם הארי:
פסוק לו:והיה הפלשתי. כאומר אבטח בה׳ שיהיה סוף הפלשתי כאחד מהם, על אשר חרף וכו׳:
פסוק לז:הוא יצילני. אם לא אוכל להמית אותו:
פסוק לט:ויואל ללכת. רצה ללכת בכלי מלחמה:
פסוק לט:כי לא נסה. אלא שלא נסה, רצה לומר: לא בחן מעולם ללכת בכלי מלחמה, ולזה אמר לא אוכל וכו׳:
פסוק מ:ויקח מקלו. להטעות את הפלשתי, לחשוב שיגש אליו להכותו עם המקל, ולא יהיה נשמר מן הקלע:
פסוק מ:ויבחר לו. הטובים והנאותים לקלעותם:
פסוק מ:ובילקוט. הכלי שם בהילקוט, למען לא ירגיש בהאבנים:
פסוק מב:כי היה נער וכו׳. המורה אשר לא נסה במלחמה, לפי מעט השנים ומהתענג:
פסוק מג:הכלב אנכי. וכי כלב אנכי:
פסוק מג:באלהיו. באמרו אלהי פלשתים יהרגך, וכדומה:
פסוק מה:בא אלי בחרב. רצה לומר: כל בטחונך בחרב וכו׳:
פסוק מה:בשם ה׳. במבטח שם ה׳:
פסוק מה:אשר חרפת. חוזר הוא על מערכות ישראל:
פסוק מו:ונתתי פגד. כי כשאמיתך ינוסו כולם ויפלו חללים:
פסוק מז:כי לא בחרב. כי הלא אינם בידי:
פסוק מז:כי לה׳ המלחמה. על ה׳ להלחם על שחרפת עמו, ובידו לתת אתכם בידנו מבלי חרב:
פסוק מח:וירץ המערכה. כלפי מערכת פלשתים:
פסוק מט:אל הכלי. כלי הרועים אשר שם האבנים בה:
פסוק מט:במצחו. נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו:
פסוק נ:ויחזק. נתגבר על הפלשתי המזוין ולא היה בידו כי אם הקלע והאבן:
פסוק נ:וחרב אין ביד דוד. לכרות בה ראש הפלשתי:
פסוק נא:אל הפלשתי. סמוך לו, כי בעת קלעו באבן, עמד ממרחק:
פסוק נא:את חרבו. של הפלשתי:
פסוק נא:וימותתהו. וכבר המיתו בהקלע, ועתה כרת ראשו בחרבו:
פסוק נב:ויריעו. תרועת שמחה ונצחון:
פסוק נג:וישסו. רמסו ובזזו כל אשר היה במקום שעמד שם מחנה פלשתים:
פסוק נד:ויביאהו ירושלים. לבשר את העם:
פסוק נה:וכראות שאול. מאז בא להלחם עם הפלשתי:
פסוק נה:בן מי זה הנער. מפני הרוח הרעה שכח שם אביו:
פסוק נה:חי נפשך. הריני נשבע בחי נפשך אם ידעתי: