פסוק א:פרשה תשיעית במלחמה הראשונה שנלחם דוד עם פלשתים, רוצה לומר איך נמשכו הדברים עד אשר הרג את גלית הפלשתי, ושנפש יונתן נקשרה בנפש דוד על זה, תחלת הפרשה ויאספו הפלשתים את מחניהם למלחמה וגו', עד ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית ודוד מנגן ביד וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה בענין גלית הפלשתי ודבריו אשר דבר לעם ישראל, באמרו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול, וזה כי ידוע היה שהוא פלשתי היה ומה התועלת באותה ההודעה, ובאמרו שהם עבדים לשאול לא אמר כלל, כי היו ישראל עבדי שאול כמו שהפלשתים היו עבדי מלכם, ומה צורך להודיע עתה שהיו ישראל עבדים לשאול? ועוד שאיך היה תולה תשועת העם כלו ונצחונו ביד איש יהודי וביד איש פלשתי אחד? כי עם היות שינצח הפלשתי לא ירצו ישראל מפני זה להשתעבד לפלשתים, ועם היות שיהרגו את גלית לא ישתעבדו פלשתים לישראל, וכן היה הענין בפעל שלא נשתעבדו פלשתים לישראל אחרי מות גלית גבורם:
פסוק א:השאלה השנית איך עמדו ישראל מערכה מול מערכה ארבעים יום? כמו שאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום עד שבא דוד להלחם בו, ולמה ישראל לא נגשו להלחם בפלשתים או הם נגשו להלחם בישראל? ומה היו מקוים כל אותו זמן הארוך אשר לא יצא איש מישראל להלחם בהם או מהפלשתים להלחם בישראל, האם היו יודעים ענין דוד והיו מקוים ביאתו? השאלה השלישית איך הסכים שאול וכל עבדיו שילחם דוד עם גלית גבור החיל בהיותו נער ורך ולא נסה ללכת במלחמה? ואיך היו תולים תשועת ישראל על ידו לשאם יהרוג גלית את דוד כמו שהיה ראוי כפי המנהג הטבעי שישתעבד ישראל כלו אל הפלשתים? ואיך שם שאול כל ישראל עמו בסכנה עצומה כזאת ויבטח על גבורת נער ומקלו בידו וחמשה חלקי אבנים? השאלה הרביעית בדברי דוד שאמר לשאול רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר, וחזר ואמר שנית גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך וזה דבור נכפל אחרי שכבר אמר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו, ואמר עוד והכתיו והמיתיו ויהיה אמרו אחר כך גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך דבור נכפל זה שלש פעמים:
פסוק א:השאלה החמישית במה שאמר ויאמר דוד השם אשר הצילנו מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה, וזה הדבור הוא גם כן נכפל אחרי שכבר אמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. ויקשה עוד למה אמר בתחלת דבור זה ויאמר דוד? והנה הדברים כלם שקדמו היו גם כן דבריו, ולמה אמר בדבור הזה בפרט ויאמר דוד? השאלה הששית במה ששאל שאול בראותו את דוד יצא לקראת הפלשתי בן מי זה הנער, ואיך שאל עתה עליו? והנה היה דוד קודם לזה מנגן לפניו והיה לו נושא כלים ושלח לאביו לומר יעמוד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני, ועוד למה לא שאל בן מי זה העלם כאשר דבר עמו על הלחמו עם גלית והלבישו מדיו? ושאל זה לבד בראותו יוצא לקראת הפלשתי:
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויאספו פלשתים את מחניהם וגו'. ספר הכתוב שבימים ההם אספו הפלשתים את מחניהם למלחמה על ישראל ויחנו במקום הנקרא אפס דמים, (ב) ואיש ישראל נאספו גם כן ויערכו מלחמה לקראת הפלשתים, רוצה לומר שערכו להלחם כלם עם הפלשתים, (ג) והיו אלה חונים מעבר ההר מזה ואלה מעבר ההר האחר והגיא ביניהם, (ד) ובהיותם עתידים להלחם יצא איש הבינים ממחנות הפלשתים, והיה נקרא כן לפי שהיה בין המערכות, וידמה שהיה שר מסרני פלשתים:
פסוק ה:וזכר מתכשיטיו שהיה כובע נחשת על ראשו והוא בית הראש שעושים מנחשת, והנכון שהיה יקיף לבד על ראשו למעלה ממצחו והיה נשאר מהמצח מגולה שבו הכהו דוד, וככה נוהגים גם היום אנשי המלחמה ויקראום בלע"ז קאשקו"ש, והיה לבוש שריון קשקשים והוא החלוק הנעשה מן הנחשת הנקרא מאלי"א, או היה הנקרא בלע"ז פלאנק"ש או שולייא"ש, והיה משקלו חמשת אלפים שקלים, והוא מהתימה איך יסבול על גופו כובד גדול כזה? (ו) וכן היה מצחת נחשת על רגליו והוא הכלי הנעשה לכסות הרגלים, וזכר עוד כלי מלחמתו אשר היה מכה בהם, והוא אמרו וכידון בין כתפיו, והוא באמת רומח, כמי שאמר (יהושע ח' י"ז) נטה בכידון, ואמר בין כתפיו שהיה מוטל הרומח על כתפו, כמו שהוא מנהג הלוחמים קודם שיכנסו במלחמה. ורלב"ג פירש שהיה גורגיר"א ממאלי"א פלאטא שהיה סביב צוארו, וזהו בין כתפיו (ז) וזכר שהיה חץ חניתו כמנור אורגים והוא יתד האורג. ולפי שיש בחנית שני דברים, האחד הוא העץ ונקרא חץ להיותו כצורת החץ, והשני הלהב המחובר עמו, ולזה אחרי שאמר וכידון נחשת בין כתפיו שהוא כללות החנית, זכר פרטיו וחלקיו, וזהו וחץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שהוא הנחשת אשר בסופו היה משקלו שש מאות שקלים ברזל, והוא קרוב שלישית ככר, וזה ענין נפלא מורה על גודל כח הפלשתי הזה. ובמסכת שבת (א"ה נראה לי שהוא במ"ש, רוצה לומר במדרש שמואל פרק ב' והמגיהים הראשונים חשבו שהוא במסכת שבת ודוק): אמר ר' חנינא ששים קנטרין היה לבוש גלית, ר' אבא בר כהנא אומר מאה ועשרים קנטרין. ואין ספק שנחשת וברזל שמות נרדפין הם בדברים האלה, או יהיה אמרו שקלים ברזל, המשקלים אשר בהם ישקלו הנחשת שזכר. ואמר שנושא הצנה היה הולך לפניו, לקחת אותה מידו כשילחם:
פסוק ח:וזכר שעמד האיש הפלשתי הזה ויקרא בקול גדול אל מחנה ישראל ומערכותיו למה תצאו לערוך מלחמה? הלא אנכי הפלשתים ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש, רוצה לומר למה תצאו לערוך מלחמה נגדנו וימותו אנשים מפה ומפה? נתלה הענין בשני לוחמים לבדם, והנה אנכי הפלשתי, רוצה לומר שר וגדול בתוך פלשתים ואיני משועבד למלך אחר (כי היו סרני פלשתים כל אחד מלך בעירו, וזה היה מלך גת) ואתם עבדים לשאול, ואף על פי שאין ממנהג השרים והסגנים להלחם פנים בפנים כי אם בשרים כמו הם, הנה אני מתיר עצמי להלחם עם איזה איש מכלכם, וזהו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי וגו'. ובמדרש שמואל אמרו, (א"ה המדרש הזה הוא קצתו במדרש שמואל פרשה כ' וקצתו נלקח ממסכת סוטה פרק ח' דף מ"ב ע"ב): ברו לכם איש, אותו שכתוב בו (שמות ט"ו ג') השם איש מלחמה תנו לי ואלחם עמו, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני מפילו ביד איש, שנאמר ודוד בן איש אפרתי:
פסוק ט:והיה תנאי המלחמה אצלו אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו אנחנו הפלשתים לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם אתם בני ישראל לנו לעבדים. ואפשר עוד אצלי לפרש שאמר גלית הפלשתי, הנה אנכי הפלשתי ולא היינו אנחנו משועבדים לאחר ואתם עבדים לשאול. ואחרי הנחת ההקדמה הזאת אמר ברו לכם איש להלחם, כי אם יוכל להלחם אתי והכני נהיה לכם לעבדים עם היותנו חפשים ובני חורין, ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם לנו לעבדים ובזה אין לכם נזק כלל, כי אתם עבדים לשאול ומה לכם להיות עבדים אליו או עבדים אלינו, כי למלך אחד תהיו משועבדים יהיה מישראל או מפלשתים ולא תשתעבדו לשני מלכים, ואם כן אין לכם בזה נזק כלל, מה שאין אנחנו כן כי אנחנו בני חורין ונשתעבד אליכם:
פסוק י:ואמר בסוף הדברים אני חרפתי את מערכות ישראל, רוצה לומר במה ששאלתי השאלה הזאת מישראל ואין עונה מהם דבר הנה בזה חרפתי את מערכותם שאין איש בהם יוכל להלחם בי, ואמר זה גם כן לעורר לבותם לבוא להלחם בו אחד מהם להסיר מעליהם אותה חרפה. וכפי דעת המתרגם ישבח גלית עצמו שהמית הכהנים בני עלי חפני ופנחס ושלקח את ארון האלקים ושכל זה נרמז באמרו אנכי הפלשתי, וכאלו אמר מה לכם לערוך מלחמה עוד? אחרי שכל הפעמים שבאתם נגדנו הייתם מנוצחים ואין לכם במלחמת הפלשתים תקות תשועה ונצחון. ואמנם בענין גלית ודוד, אנשי לבבי אמרו לי שחכמי הנוצרים כתבו, שהיה ענינם כמו שעוד היום נמשך המנהג בארצות אדום וישמעאל, שבהיות מחלוקת בין אנשים בין דין לדין דברי ריבות והמשפט נעלם יסכימו ביניהם להלחם עליו, ויאמרו שישפוט השם השופט ביניהם כי הוא יודע תעלומות לב ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים, ויסכימו שהאיש אשר יבחר השם ויגבר ידו על רעהו יעשה כרצונו ויצליח ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי בצדק כל אמרי פיו, אחר שעמו עוז ותושיה, וכי יפול הנופל דמו בראשו ואיש לא יצילהו מידו וימות בנפש מרה כי הוא רשע בדינו. וככה גם כן בהקבץ עמים יחדו מערכה מול מערכה פעמים יבחרו איש ביניהם איש אחד איש אחד שני אנשים נצים, ישימו נפשם בכפם להלחם בעד עמם איש באחיהו ידובקו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וזהו הנקרא בלשונם מעם לועז ריקט"ו או דישאפיא"ו, ונחלקו חכמיהם בזה. כי מהם אמרו שהוא דבר ראוי והגון, אחרי שדוד משיח אלקי יעקב עשאו, אם לא שיתנו [משפט] בזה שאין ראוי לעשותו מבלי רשות המלך או שר העיר, כענין דוד שעשאו ברשות שאול המלך ומצותו, וגלית ידמה שכן עשאו ברשות סרני הפלשתים או היה הוא השר עצמו, כמו שאמר הלא אנכי הפלשתי וכמו שפירשתי, וכמו שיורה אמרו כי מת גבורם וינוסו כי לא היו נסים, אם לא היה שרם ומלכם. ומחכמיהם אמרו שהוא דבר בלתי ראוי לעשותו והוא עון פלילי, לפי שהמשפטים האלקיים נסתרים ממנו, ואולי לא תדבק במלחמתם ההשגחה האלקית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ויהיו נעזבים למקרה, או אולי מרשעים יצא רשע וימות במלחמה ההיא האיש אשר הוא טהור וצדיק בדינו להיותו חייב מיתה על חטאים אחרים, והמעשה הזה הוא בכלל (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את השם אלקיכם, אבל דוד מה שעשה היה במצות השם יתברך על פי נביא, או שבאה לו על זה נבואה, ושלזה כוון באמרו ואנכי בא אליך בשם השם צבאות, אלה הם דבריהם. ובעיני הבל המה מעשה תעתועים, כי המעשה בעצמו אין לו על מה שיסמך, על פי התורה ומשפט נבחרה לנו להבחין בין האמת והשקר ולא שיתגודדו האנשים בחרבות וברמחים, ומעשה דוד וגלית לא היה מזה המין ולא עלתה כזה על לבם, והנה אוכיח זה מאשר התיחדות הלוחמים אשר קראו ריקט"ו או דישאפיא"ו לא יעשה כי אם בתנאים ידועים למלכים ויועצי ארץ ומנהגם בזה תורה היא:
פסוק י:התנאי הראשון שזה לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים כאשר המשפט האנושי הצודק לא יוכל לבוא עד קצו אז יבחרו המשפט האלקי, כי בהיות הדבר ראוי לדון על פי המשפט והיושר לא יתנו המלכים מקום להתיחדות הלוחמים:
פסוק י:התנאי השני שגם בהיות הדבר כן לא ילחמו הלוחמים כי אם בהסכמת הדבר ביניהם ועם באור התנאים המוסכמים ויכתבו אותו זכרון על ספר ובאר על הלוחות והעד עדים, ויהיו אז הדברים חתומים וקיימים באופן שלא יוכל אחד מהם לחזור בו:
פסוק י:התנאי השלישי שאחרי כל זה ישתוו שני הלוחמים בעניני מלחמתם בזמן ובמקום ובכלי זינם במדה במשקל ובמשורה באופן שאחד מהם לא יוליך בידו חרב וחנית שלא יהיה לחברו כמוהו בשוה, וגם שלא יהיה חרבו וחניתו יותר ארוך ויגבר על חברו מאותה סבה, וגם לא יהיו מדיו יותר כבדים ממדי האחר באופן ששניהם יוכלו להתנועע בשוה ולהלחם ולהכות בשוה, ולא יובדלו כי אם בכח והגבורה הטבעית אשר בהם ובמשפט האלקי:
פסוק י:התנאי הרביעי הוא שיהיו ביניהם שופטים ושוטרים לישר הלוחמים במעגלי צדק, והם יבחינו כלי מלחמתם ויסדרו העת והמקום ויכריחום לקיים תנאיהם אשר שמו ביניהם, כי מלבד זה איש כל הישר בעיניו יעשה. והנה התנאים האלה וזולתם הנהוגים כפי דיניהם בדבר הזה לא נמצאו בענין גלית ודוד כלל, כי הם לא נלחמו על דבר מסופק ביניהם או בין ישראל ופלשתים לא מן הדת ולא מירושת ארצם ולא לדבר אחר, ומה שאמר ברו לכם איש וירד אלי וגו', היו דברי גוזמא והתפארות ולא תנאי עצמי, ולזה כוון במה שאמר אני חרפתי את מערכות ישראל היום וגו'. וגם לא היה שם התנאי השני, כי אותם הדברים אשר דבר גלית לא הוסכמו בין ישראל ובין הפלשתים, ולא נכתבו ולא נשבעו עליהם ולא פירשו עניני העבדות ותנאיו, לפי שהיו דברי גוזמא וחרופין לא תנאים מוסכמים. וגם לא היה שם התנאי השלישי כי לא נשתוו בכלי מלחמתם ולא נלחמו באופן שוה ומתדמה, הנך רואה שגלית היה קובע נחשת על ראשו והוא לבוש שריון קשקשים ומצחת נחשת על רגליו וכידון על כתפיו, ודוד הלך אליו ומקלו בידו ויבחר לו חמשה חלקי אבנים מן הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט וקלעו בידו, האם היו כליהם משתוים? האם היה התיחדות הלוחמים שיעמוד גלית בשדה ועליו מדי ברזל ונחשת שלא יוכל שאתם ולא יוכל להתנועע מפה אל פה ושיבא דוד אליו ולא נתקרב אצלו כמטחוי קשת ויקח משם אבן ויקלע, והיה דעתו אם יכהו מוטב ואם לא ישם דוד לדרך פעמיו ויברח וילך לנפשו וגלית לא יוכל לרוץ אחריו? וכדי שיברח דוד יותר בנקל כשהלבישו שאול מדיו אמר לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו, רוצה לומר לא אוכל ללכת ולהתנועע במרוצה רבה עם המדים האלה, ולכן הסירם מעליו ובחר מלחמת האבנים שיעשה אותה מרחוק. וגם לא היה שם התנאי הרביעי ואין שוטר ומושל ביניהם להכריחם ולהכניעם לקיים התנאים, והמעשה יורה עליו, כי הנה דוד הרג את גלית הפלשתי ועל כל זה לא נשתעבדו הפלשתים לישראל כדברי גלית אשר דבר, אבל אמר הכתוב ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו ואיפה אם כן התנאי שהתנה איש הבינים? הנה התבאר מזה שלא היה ענין גלית ודוד התיחדות הלוחמים הנקרא בלשון לע"ז ריקט"ו ואין ללמוד משם דבר, אבל היו דברי גלית לחרף ולגדף את ישראל שאין בהם גבורי כח, ולכן התעורר דוד ברוח גבורה לנקום נקמת השם, וכמו שאמר כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים, שבעבור זה היתה המלחמה לא לקיים תנאים מוסכמים בין הפלשתים ובין ישראל, ולפי שלא יתפארו פלשתים על ישראל שאין בהם איש גבור כמוהו יצא דוד אליו והרגו בשם השם להסיר חרפתו מעליהם לא בבחינת עבדות הפלשתים. והנה התמהמהו ארבעים יום לא לענין גלית כי אם שעברו הימים ההם כלם בכל הזמן אשר נאספו פלשתים כלם במחניהם וישראל כלם במחניהם, כי אסיפת העם לא יהיה בפתע פתאום, או היו הולכים ביניהם אנשי אמת לשפות שלום בתוכם. ובמסכת סוטה (פרק ח' דף מ"ב ע"ב ועיין שם בתוספתא) אמרו ארבעים יום, כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה, ובסופם בדמות העת שירד משה מן ההר הרג דוד את גלית. ואחרים אמרו שם כנגד ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נעמי, ובזכותם נתלה הדבר לגלית בנה ארבעים יום, אמרו אם גלית היא ערפה. הנה היו לדעתם ענין הארבעים יום בבקשם בכל גבול ישראל איש גבור חיל להלחם עמו, והתבאר עם זה השאלות ראשונה ושנית:
פסוק יב:ודוד בן איש אפרתי וגו'. עם היות שכבר זכר ענין ישי בקוצר, הנה התחיל עוד לזכור בכאן ענינו להיותו כאן התחלת ספורי דוד בנו, וגם להגיד מעלתו שהיה משבט יהודה המעולה, ושהיו לו שמונה בנים כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, ושהיה ישי בימי שאול זקן ונשוא פנים הוא הראש, וזהו אמרו בא באנשים, וכאמרם ז"ל במסכת ברכות (פ"ט נ"ח ע"א) שהיה יוצא באכלוסא ונכנס באכלוסא, רוצה לומר שהיה נלוה תמיד מחברת אנשים הולכים אחריו. ואפשר לפרש בא באנשים, שהיה זקן בימי שאול, ולכן היה בא למלחמה לא בעצמו כי אם בשלחו במקומו אנשים, וזה שאמר אחר זה (יג) וילכו שלשת בני ישי הגדולים, שהלכו במקום אביהם למלחמה, וחזר לומר הלכו אחרי שאול להגיד שהם הלכו בראשונה מיד אחרי שהלך שאול ולא היו הם מהמתאחרים לבוא שם כי אם מההולכים מיד בתחלת המלחמה אחרי שאול (טו) ושדוד היה הולך ושב מאחרי שאול בבואו לנגן לפניו, כי לא היה עומד לפניו תמיד אבל הוא חוזר מיד לרעות את צאן אביהם בבית לחם. ובא הפסוק הזה כאן להגיד, ששלשת אחי דוד היו מתמידים במלחמה והם ההולכים תמיד אחרי שאול ודוד היה הולך וחוזר ועם כל זה לא מלאם לבם לעשות מה שעשה דוד הקטן מהם (אשר לא נסה ללכת באלה) בפעם אחת שראה אותו ענין.
פסוק טז:וזכר בגנותם שלא התעוררו לפעל הזה לא יום אחד ולא ימים ולא חדש ימים בראותם את הפלשתי שהיה נגש השכם והערב ומתיצב ארבעים יום לחרף את מערכות ישראל. ועם כל זה לא נתנו לב אליו כמו שנתן דוד אותו פעם אחת שבמקרה ראה הדבר, (יז) ולזה המשיך לזכור שקרה יום אחד שאמר ישי לדוד בנו שיוליך לאחיו אל המחנה איפת הקליא, הוא הלחם היבש מאד המוכן לעמוד ימים רבים ועשרה לחם, והם רטובים, וירץ להוליכם לאחיו בעוד שהם רטובים, (יח) ואת עשרת חריצי החלב, והם הגבינות המורטבות כמו שת"י גובנין דחלבא, יוליך מנחה לשר האלף שישי היה נמנה בו והיו אחיו תחת ידו, ולזה אמר מיד ואת אחיך תפקוד לשלום שיפקדם לשר שיהיו תחת שלומו. ורש"י פירש ששר האלף היה יונתן אשר היו אלף אנשים עמו כמו שנזכר. ואמרו ואת ערובתם תקח, פירש רד"ק המשכונות ששמו בעד הוצאתם במחנה תפרע בעדם מה שהם חייבים ותקח הערובות לתתם ולהחזירם להם, כי נתן אליו אביו מעות לפרוע בעבורם ולהוציא את תערובותם ואם לא נזכר בכתוב. ולפי התרגום יפורש שילמד ענינם להגיד לו. ורלב"ג פירש שדברים וכלים אשר להם יוליך שמה אליהם כדי שיתנו אותם ערבון כשיצטרכו למשכן אותם, ונקראו אם כן ערובות על שם העתיד. וחכמינו ז"ל אמרו (שבת פרק ה' דף נ"ו ע"א) שיביא גיטין לנשותיהן:
פסוק יט:וספר שבאותו זמן שאול והמה, [רוצה לומר אחי דוד] וכל בני ישראל היו בעמק האלה נלחמים עם פלשתים, רוצה לומר משתדלים להלחם עם פלשתים (כ) ודוד השכים ונטש הצאן על ידי שומר ובא המעגלה, והוא המחנה, ונקרא כן לפי שתמיד המחנה יושב בעגול כדי להשמר מן האויבים. או אפשר לפרש שהמעגלה הוא המצבר סביב המחנה שעושין מן עגלות המיוחדות לזה וקורין אותו בלע"ז פלאנק"א. ובעת בואו שמה היה החיל יוצא אל המערכה להתיצב להלחם בפלשתים והרעו תרועה גדולה במלחמה בנסעם אל המערכה, (כא) ועדת ישראל ערכו מערכתם והפלשתים מערכה אחרת כדי להתקרב להלחם אלו באלו, (כב) וכאשר ראה זה דוד נטש את הכלים מעליו, רוצה לומר הלחם וחריצי החלב וערובות אחיו שהיה מוליך והשאיר כלם על ידי האיש שומר הכלים מאנשי המלחמה ויבא אל המערכה וישאל לאחיו שם לשלום, כי לא היה לו פנאי ללכת למחנה למקום תחנותם לתת להם מה שהביא מבית אביו, לפי שבבואו כבר היו כלם יוצאים למערכה, (כג) ובהיותו מדבר עמהם יצא איש הבינים וידבר דבריו:
פסוק כד:(כד-כה) וכל איש ישראל היו נסים מפניו והיו אומרים זה לזה הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עלה, ואם יצא איש שירצה להלחם עמו ויכנו יעשה לו המלך שלשה חסדים, האחד שיעשרנו המלך עושר גדול, והשני שאת בתו יתן לו לאשה, והשלישי שאת בית אביו יעשה חפשי, רוצה לומר שלא יפרע שום מס ולא יעבוד בדבר ממשפטי המלוכה, והמתרגם הבינו מלשון שררה, על דרך (קהלת י' י"ז) שמלכך בן חורין, שהוא שם נאמר על הממשלה והאדנות. וזה שספר הכתוב שהיו אומרים אלו לאלו לא היה בפני דוד כי אם קודם בואו (כו) ולכן הוצרך הוא לשאול לאנשים מה יעשה המלך לאיש אשר יכה את הפלשתי? לא להנקם ממנו כי אם להסיר חרפה מישראל, וביאר למה היה ענין הפלשתי חרפה לכל ישראל, באמרו כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף, רוצה לומר מי הפלשתי הזה אשר ידבר דברים יורו על שאין בקרב ישראל גבור ואיש מלחמה? עם היותם ישראל מערכות אלקים חיים, וכאלו החרפה נוגעת גם כן באל אלקי ישראל:
פסוק כז:והאנשים השיבוהו הדברים והחסדים הנזכרים אשר יצתה בת קול שהמלך יעשה למי שיכה אותו, (כח) ובשמעו אליאב אחי דוד הגדול שהיה דוד שואל על זה ומראה עצמו כאלו הוא רוצה להלחם עמו, חרה אפו וגער בו למה זה ירדת ללא תועלת? ואמר זה לפי שלא ראה הלחם והערובות שהיה מביא וחשד שדוד בא לראות המלחמה בזולת רשות ישי אביו, וזהו ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר (רוצה לומר השמם) ששם הם מוכנים למאכל אריות ודובים, ולא באת כי אם לראות המלחמה, (כט) ודוד השיבו מה עשיתי עתה הלא דבר הוא, רוצה לומר דברים בטלים הם ולא עשיתי מעשה, (ל) והוסיף לשאול וישיבוהו כראשון, והנה היה דוד מרבה בשאלות האלה כדי שיודע הדבר לשאול וישלח בעדו, כי נתבייש מהלוך אליו הוא בעצמו ובחר שיקראו אותו:
פסוק לא:וישמעו הדברים אשר דבר דוד וגו'. ספר כי הגידו הדברים אשר דבר דוד לשאול, וישלח שיוליכוהו לפניו ושדוד לא נתחרט ולא שב ממה שדבר, (לב) אבל אמר אל שאול אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם וגו', רוצה לומר אל יפול לב אדם ולא יחרד מהפלשתי הזה, כי היה מוראו ופחדו מפיל לבבות האנשים ומחלישם, הנה אני עבדך אלך ואלחם עמו. או יהיה פירושו אל יפול לב אדם עליו, להלחם בו, ואל יחוש אל זה אדם אחר, כי עבדך ילך וילחם עמו ולא יצטרך אחר גם כוון לומר שלא יצטרך לנדור נדרים על זה כי הוא יהרגהו בלתם.
פסוק לג:ושאול השיבו שלא יוכל להלחם בו, כי הוא היה נער והפלשתי היה איש בעל כח ונשלם השנים והיה עוד מלומד המלחמה מנעוריו, ואמר לא תוכל להלחם, רוצה לומר שלא די שלא יוכל להלחם אבל גם לא יוכל ללכת נגדו בכוונה להלחם עמו, כי לא יעצור כח אפילו לילך לפניו:
פסוק לד:ויאמר דוד רועה היה עבדך לאביו בצאן וגו', והיה כונת דבריו שגם כן היה הוא מלומד מלחמה יותר מהפלשתי. ולפי שסכנת המלחמה תבחן אם מרבוי הלוחמים, ואם מאיכותם וחזקם, ואם מרצונם אם יתעצמו להלחם לבקש נקמה שאז חיילים יגברו, אמר שהוא היה מלומד מלחמה ושפעמים רבות נלחם עם אויבים רבים וקשים ומרי נפש, וביאר זה באמרו שהוא היה רועה צאן אביו והיה נלחם פעמים לא לבד עם אריה אחד אבל עם אריה ועם דוב בהיותם שניהם בחברה, ולזה אמר ובא הארי ואת הדוב, רוצה לומר ועם הדוב, והיו אם כן שנים לוחמים וגם היו הלוחמים חזקים הארי והדוב חזקי הבעלי חיים והגבורים מהם, והרי לך כמותם ואיכותם וחזקם. ועוד זכר כעסם וחמתם, באמרו ונשא שה מהעדר, (לה) ואחרי היות שניהם בחזקת השה יצאתי אני אחרי הנושא אותו, כי עם היותם שנים אחד מהם היה הלוקח והנושא אותו והכתיו והצלתי מפיו, והיו אם כן לו שתי הרגשות חזקות, האחת ההכאה שהכתיו, והשנית שהצלתיו מפיו הטרף, ועל שניהם היה קם עלי נושא הטרף ועם כל זה לא הייתי בורח מפניו, אבל החזקתי בזקנתו והכתיו והמיתיו, וכל זה יורה על כח נפלא וגבורה חזקה ולמוד מלחמה. ולפי שהוא זכר שהיו באותה חברה ומלחמה הארי והדוב והוא לא זכר בהכאה כי אם אחד מהם (לו) מפני זה הוצרך לומר עוד גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, לומר באותה המלחמה לא נשאר עד אחד מהם שלא הכתיו. והיתה התולדה מההקדמות האלה שיהיה הפלשתי הזה כאחד מהם, רוצה לומר אינו שקול כנגד הארי והדוב ודי בשיהיה כאחד מהם, ולכן הוא מבואר שאלחם עמו אחרי היותי נלחם עם שניהם הארי והדוב. ואפשר עוד לפרש שהוסיף לומר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך, לפי שלא יקנה האדם תכונה קיימת באמצעות פועל אחד כי אם בהשנות הפעולות פעמים רבות, וכמו שביאר החוקר (אריסט"ו) בספר המדות, ולזה אחרי שהשלים זכרון המלחמה שנלחם עם הארי או עם הדוב, אמר עוד שלא קרה זה לו פעם אחת לבד אבל פעמים הרבה בהשנות גדול, וזהו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, כלומר פעמים אחרות הכיתים, ולכן הוליד מדבריו שיהיה הפלשתי הזה כאחד מהם, כי די לו שיתחזק ויגבר כאריה על טרפו, ואם דוד בהיותו מלומד מלחמה היה נוצח הבהמות הטורפות אף כי לאיש הפלשתי ההוא אשר חרף מערכות אלקים חיים שהם בני ישראל. וידמה ששאול לא נתפייס בדבריו כי אולי לא האמין לו, ולכן אחרי שכבר השלים דוד דבריו וראה ששאול לא נתפייס אליהם, חזר לדבר פעם אחרת, וזה שאמר (לז) ויאמר דוד השם אשר הצילני, שהוא דבור בפני עצמו, והכוונה בו אם לא תאמין הדבר אשר הגדתי אליך בדרך טבע וכפי המנהג הטבעי, ראוי שתאמין אותו בהיותו על דרך נס, כי השם הוא אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב ולא היה בגבורותי, גם עתה הוא יצילני מיד הפלשתי הזה, הנה אם כן המאמר הראשון היה כפי המנהג הטבעי אשר היה מלומד אצלו, והמאמר השני היה כפי היכולת האלקי וההשגחה הדבקה בו, ולכן נאמר בו פעם שנית ויאמר דוד. והנה שאול הודה לטענה השניה הזאת, לפי שאין מעצור להשם להושיע ברב או במעט, ולזה אמר לך והשם יהיה עמך, רוצה לומר בדרך טבעי ידעתי בני ידעתי שמה שהגדת הוא בלתי אפשר, אבל בדרך נסיי אפשר הוא, ומזה הצד לך והשגחת השם יתברך יהיה עמך:
פסוק לח:ועל יסוד הזה לבש שאול את מדיו לדוד, לפי שהם היו דומים למדים שהיה גלית מביא על עצמו, כובע ושריון וחרבו ממעל ללמדיו:
פסוק לט:ואמרו ויואל דוד ללכת כי לא נסה יקשה מאד, לפי שאמרו כי לא נסה אינו סבה לשרצה דוד לילך אבל הוא סבה לשלא יוכל, וזה לא נזכר בכתוב כי לא אמר ולא יכול, ולכן אחשוב שכי במקום הזה משמש בלשון אלא, יאמר ויואל ללכת אלא שלא נסה, ואז הסירם מעליו ולקח הדברים הנהוגים אצלו הקלע וחלקי אבנים כמו שיזכור. וחכמינו ז"ל במסכת יבמות (פרק ז' ע"ו ע"ב) אמרו וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו, והכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם? וכמו שאמרו (במדרש שמואל ריש פרשה כ"א) מדיו נמצאו חפותין לו לא משולשלין ולא מסולקין, כיון שראה שאול כן נתכרכמו פניו, כיון שראה דוד שנתכרכמו פניו של שאול אמר לו לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי וכו'. וידמה שהסכימו חכמינו ז"ל בזה לשתי סבות. האחת לפי שאמר וילבש שאול את דוד מדיו, ובהיות שאול גדול הקומה ודוד הוא הקטן איך הלבישו מדיו? השנית למה לא אמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי בראשונה ואמרו אחרי שהלבישו מדיו? ולזה גזרו שבנס נעשו לו שוות מדיו, וכדי להסיר מעל שאול התפעלותו מזה אמר דוד לא אוכל, והוא דרך דרש. והנה הסכים שאול שילך דוד להלחם עם הפלשתי עם היותו נער, לפי שסמך הדבר אל השגחת האל יתברך כמו שזכרתי, וגם לפי שלא היה הדבר בין ישראל ובין פלשתים מוסכם כדברי גלית שהמנוצח ישתעבד כל עמו תחת האויבים, אבל כדי להסיר חרפתו מעל ישראל הניח אל דוד ללכת להלחם בו, ואם היה מכה אותו בחמלת השם ובהשגחתו ישמח ישראל בעושיו, ואם היה מכה גלית לדוד לא היו ישראל נמנעים מלהלחם עם הפלשתים, כי יאמרו ומה לנו במה שעשה הנער הזה. הנה עם מה שפירשתי בזה התבאר הפסוקים והותרו השאלות שלישית ורביעית וחמישית:
פסוק מ:ויקח מקלו בידו ויבחר לו וגו'. ספר שדוד לא לקח בידו כי אם הקלע אשר ביד הרועים וחמשה חלקי אבנים, רוצה לומר חמשה אבנים חלוקים ראויים להשליך בקלע, והילקוט הוא כלי הרועים שבו מניחים האבנים והקלע כי שם ילקטו עניניהם, ויהיה אמרו ובילקוט הוא פירש הכלי שזכר, והוא ע"ד (תהלים ע"ו ז') נרדם ורכב וסוס, שפירושו נרדם הרכב וסוס. ובמדרש שמואל (פרשה כ"א) אמרו למה לקח דוד חמשה חלוקי אבנים? אחד לשמו של הקדוש ברוך הוא, ואחד לשמו של אהרן, ושלושה כנגד שלשה אבות, אמר הקדוש ברוך הוא לא לפני חרף וגדף? עלי לפרוע ממנו, אמר אהרן לא גואל הדם אני? עלי לפרוע ממנו, אמרו האבות לא מערכות בנינו חרף וגדף? עלינו לפרוע ממנו, ופירש אהרן גואל הדם, דם חפני ופנחס שהיו כהנים מזרע אהרן שהרגם גלית, כמו שנזכר בתוספתא (דתרגום יונתן על פסוק הלא אנכי הפלשתי וגו') למעלה.
פסוק מא:(מא-מב) וזכר הכתוב שהלך הפלשתי ונתקרב לדוד, כי לכובד מדיו לא היה יכול ללכת כי אם מעט מעט, ושבזה אותו בלבבו אם להיותו נער ואם להיותו אדמוני יפה מראה, ויורה זה שלא נסה ללכת במלחמות אחרי שמראהו לא נמר:
פסוק מג:ואמר לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות, ולא דבר מהאבנים כי לא ראה אותם כי היו בילקוט ולכן לא נשמר גלית מהם, ויקלל את דוד באלקיו, רוצה לומר באלקי הפלשתי שנתן קללה עליו שאלקי הפלשתים יהרגהו:
פסוק מד:ואמר לדוד בבזותו אותו שילך אליו ויתן את בשרו לעוף השמים ולבהמת הארץ, רוצה לומר שבכבדות המשא אשר עליו לא יוכל לרוץ לקראתו אבל שדוד ילך אליו וישסע אותו כשסע הגדי. ובמדרש ויקרא רבה (פרשה כ"א רפ"ח) ובמסכת שבת אמרו (א"ה נ"ל שצ"ל במ"ש רוצה לומר במדרש שמואל פרשה כ"א והמגיהים הראשונים טעו בזה ודוק): ואבא אליך אין כתיב כאן, אלא לכה אלי, מכאן שהארץ אחזתו ולא היה יכול לזוז ממקומו. ועוד דרשו שם אמר ולבהמת השדה ולא אמר לחית השדה, שהחיה היא האוכלת בשר האדם לא הבהמה, כיון שראה דוד שדבריו היו מקולקלין שאמר ולבהמת השדה אמר וכי אית בעיר אכיל בשר? אמר הדין דידי הוא יסגרך השם בידי וגו'. לעוף השמים ולחית הארץ וגו', והבן שדוד מאשר למדו שאול שמהשם לא יסור לבו ושלא ייחס גבורותיו למנהג טבעי כי אם לתשועת השם. (מה-מו) אמר לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית וכידון ואנכי בשם השם צבאות וגו', והוא יתברך יסגרך היום בידי, וגם מלבדך עוד אתן את פגרי מחנה פלשתים בכלל לעוף השמים ולחית הארץ, ואמר שהאומות והם כל הארץ ידעו כי יש אלקים בישראל, (מז) וקהל ישראל שכבר ידעו זה יכירו עתה כי לא בחרב ובחנית יהושיע השם, כי להשם המלחמה ויתן אותם בידינו ברצונו ובגודל יכלתו יתברך. ובמסכת סוטה (פרק ח' מ"ב ע"ב) אמרו שלפי שגלית אמר ברו לכם איש ועל הקדוש ברוך הוא אמרו, השיבו דוד ואנכי בא אליך בשם השם צבאות, כלומר אני בא כשלוחו ללחום עמך.
פסוק מח:וזכר שקם ונזדרז הפלשתי באפו ובחמתו על דברי דוד ויקרב לקראתו, (מט) ודוד רץ לקראתו ויקלע אבן ויכהו על מצחו ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה. וכבר אמרתי שהיה הכובע אשר על ראשו קטן יסבוב הראש למעלה בלבד והיה מצחו מגולה, כי כן יעשו רבים מהלוחמים המביאים על ראשם הכובע הנקרא אצלם קשקו"ש, ולזה הכהו האבן על מצחו שהיה מגולה כמו שאמר ותטבע האבן במצחו. ואמרו בדרש (עיין רד"ק) שכאשר שמע שאמר דוד ואתנה את בשרך לעוף השמים הביט כלפי מעלה ונשמט הכובע שהיה במצחו לאחריו ואז הכהו דוד על מצחו. עוד אמרו שם כיון שהשליך דוד את האבן נכנסה בברזל שעל מצחו וטבעה במצחו, וזה (מדרש תהלים מזמור ע"ט) אחד מהדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה, עוד אמרו (בויקרא רבה פרק י' קע"ו ע"ב) ויפול על פניו כדי שיטמן אותו הפה שחרף וגדף בעפר, שנאמר (איוב מ' י"ג) טמנם בעפר יחד. וכפי הפשט נפל ארצה כדרך המוכים על ראשם מכת מות:
פסוק נ:והנה זכר שנתחזק עוד דוד בקלע ובאבנים אחרים והכה את הפלשתי עד שהמיתו ויכרות את ראשו, (נא) ושהפלשתים בראותם כי מת גבורם נסו, כי היה גלית שר ואחד מסרני פלשתים והיה הוא הגבור אשר היו מתלוננים בצלו, (נב-נג) וישראל רדפו אחריהם ויכו באויביהם כרצונם וישבו מהם שבי גדול וישוסו ויבוזו את מחניהם.
פסוק נד:והגיד הכתוב שדוד לא הלך לשלול שלל ולבוז בז כיתר העם, אבל היה שללו ראש גלית הפלשתי ואת כליו אשר לקח ויביא אותם לפני שאול, ומשם הוליכו את הראש בכל ערי ישראל לבשר הנשים והטף עד שהביאוהו ירושלים. והביא רד"ק בשם אביו ז"ל שנוב עיר הכהנים כנה בשם ירושלים, ולא מצאתי טעם לזה מן הכתוב, ואם הוא קבלה נקבל ממנו. והכלים אשר אמר ששם באהלו אחשוב שקרא אהלו אהל השם שהוא האהל אשר היה דוד דבק ומתבודד בו אחרי כן, ושם היה חרב גלית לוטה בשמלה, כדי שיזכר אותו הנס ויודו להשם ולזכר קדשו:
פסוק נה:וכראות שאול את דוד וגו'. ספר הכ' ששאל שאול לאבנר (כאשר ראה את דוד יוצא לקראת הפלשתי) בן מי זה הנער, ולא היה שואל זה להתנכרו בו ולא לדעת מה שמו ושם אביו, אבל היה שואל אם היה אביו איש גבור חיל? אחרי שהיה בנו יוצא לקראת הפלשתי בלי פחד ובאומץ לב גדול, ולכן שאל בן מי זה הנער? האם הוא בן איש גבור רב פעלים שיתדמה אליו בנו באומץ לבבו וגבורותיו? ובדרש (מדרש שמואל פרשה כ"ב וביבמות פרק ח' דף ע"ו ע"ב) אמרו ששאל האם הוא מפרץ או מזרח? לפי שראה בו תכסיסי מלכות, דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו, שהיו מדיו של שאול כמדתו של דוד אף על פי שבשאול כתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אמר אם מפרץ הוא מלך יהיה אם מזרח הוא יהיה אדם חשוב. אבל כפי הפשט שאל על תכונת אביו ומדותיו ולא על משפחתו, ואבנר השיבו שלא היה יודע, כי היה ישי בימי שאול זקן מאד ולא הכיר אבנר את גבורתו, ולכן לא שאל שאול זה כאשר דבר עמו וכאשר הלבישו את מדיו כי אם כאשר ראהו יוצא למלחמה, כי היתה סבת השאלה הסברת פניו ואומץ לבבו אשר ראה באותה שעה, וכאשר שב דוד מהכות את הפלשתי שהביאוהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו אז שאל לו על מדות אביו ותכונותיו, וזהו שאמר בן מי אתה הנער? והוא השיבו שהוא בן ישי גבור ואדם נכבד, וזהו בית הלחמי, כי בית יורה על מעלת המשפחה. או יאמר ששאול מפני עסקיו ומפני הרוח הרעה אשר בו היה שוכח מי היה אבי דוד, כי עם היותו מכיר אותו להיותו רגיל לשרת לפניו הנה שכח מי היה אביו, ולזה תראה שלא אמר מי זה העלם אבל אמר בן מי זה, והותרה השאלה הששית:
