דוד וגלית

הפלשתים, שבמשך כל השנים איימו על קיומה של המלכות, והפסידו במערכה הראשונה כנגד המלכות המתחדשת, הכינו מערכה שניה. בראש צבאם העמידו ענק, המאיים בכוחו ובקומתו העצומים. סידרה ההשגחה שגוליית הפלישתי בא בהצעה למחנה ישראל להכריע את גורל המלחמה על ידי מאבק בודד בין שני גיבורים ממחנה ישראל והפלשתים. הצלחת היחיד תקבע את גורל שולחיו לשבט או לחסד.

לאחר ארבעים ימי אימה, בהם התייצב הענק כשהוא מחרף ומגדף ואין איש מישראל המוכן לעמוד בפניו, הגיע דוד וביקש משאול את הרשות לייצג את ישראל כנגד הפלישתי. אחרי היסוסים רבים נתן שאול את הסכמתו, מתוך העובדה שלא היה איש אחר שהעז לעמוד בפרץ.

בשעת הקרב ברר דוד את האמת הבהירה שמלחמתם של ישראל היא מלחמתו של מלך העולם, המתגלה על ידי עמו הלוחם בכוחות הרשע העולמיים. מתוך כך, נצחונם של ישראל איננו מוטל בספק גם אם התנאים החיצוניים נראים כמפריכים אפשרות זו. ואכן דוד, מחוסר הנשק, הרג את הענק המשוריין. בזאת התבררו שני הדברים גם יחד:

א. מלחמתם של ישראל היא מלחמת ה' יתברך, ועל כן נצחונם מובטח גם ללא נשק משוכלל ובתנאי שהלוחמים בשמו מודעים לאמת זו.

ב. דוד נשא על כתפיו את גורלו של עם ישראל, ובזאת התגלתה בו מלכות ישראל, וכדברי הרמב"ם: "לבו של המלך הוא ליבם של ישראל"(משנה תורה הלכות מלכים פרק ג הלכה ו)

מדברי הכתוב נודע כי דוד הביא את מזכרת הנצחון לעיר ירושלים, אשר נזכרת כאן לראשונה מאז תקופת השופטים. ירושלים, בכוחה המרכז את כלל הארץ, מקבילה בריכוזה המקומי הארצי להופעת המלך המרכזי בתוך ישראל. על כן, אין זה מקרי שירושלים נזכרת בסמוך לנצחונו של דוד על גוליית.