פסוק א:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ, עַל יִשְׂרָאֵל. אינך מולך מכוח עצמך, אלא כשליח שנשלח על ידי בשם ה', וְלכן, עַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'.
פסוק ב:כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי, אני זוכר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ מארב ונלחם בו בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. זיכרון נצחי זה מופיע גם בתורה.
פסוק ג:עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה, והכית אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם, אַבדו אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה, המת מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל, מתינוק שזה עתה נולד, וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. אין להשאיר דבר מכל אשר לעמלק, כלשון הציווי תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק.
פסוק ד:וַיְשַׁמַּע, הכריז, הקהיל שָׁאוּל אֶת הָעָם, וַיִּפְקְדֵם, סָפר אותם בּאמצעות טְלָאִים. כל איש מאנשיו נתן טלה, כדי שיספרו את הטלאים במקום לספור את בני האדם, ונמצאו מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי, חיילים הנעים ברגלם משאר השבטים וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה.
פסוק ה:וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק, העיר הראשית של עמלק. וַיָּרֶב בַּנָּחַל. שאול פתח בפעולות איבה ומריבה בנחל הסמוך לעיר.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי, שבט בני יתרו: לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ, היפרדו והתרחקו מִתּוֹךְ העֲמָלֵקִי. פֶּן אֹסִפְךָ, אכלה אותך עִמּוֹ במהלך הקרב, ואיני רוצה בכך, והרי אַתָּה, כלומר אביך הראשון עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם. ואכן, וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק.
פסוק ז:וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה עד בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, לפני מִצְרָיִם. נראה שבתקופה זו נעשה עמלק עם גדול, והיה מפוזר באזורים נרחבים בדרום הנגב, אולי גם בעבר הירדן הדרומי.
פסוק ח:וַיִּתְפֹּשׂ שאול בשבי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי, וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב, כפי שציווהו שמואל.
פסוק ט:וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג. לא ידוע אם אגג היה אדם בולט או שגבורתו במלחמה היא שהרשימה את אנשי שאול; מכל מקום לא הרגו אותו עם כולם. וְנוסף על כך הם חסו עַל מֵיטַב, החלק המובחר ביותר של הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְעל הַמִּשְׁנִים, השניים להם, וְעַל הַכָּרִים, אילים או כבשים מפוטמים, וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, רצו להַחֲרִימָם, למרות שנאמר להם להשמיד הכול. וְכָל הַמְּלָאכָה, המקנה, הרכוש או: התוצרת, שהיא נְמִבְזָה, בזויה וְנָמֵס, ומאוסה – אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. הם איבדו רק דברים קטני ערך וחסרי חשיבות.
פסוק י:וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:
פסוק יא:נִחַמְתִּי, התחרטתי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי, נטש את דרכי, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים. וַיִּחַר, היה קשה לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה בתחנונים, בטענה ובבכייה.
פסוק יב:אף על פי כן, וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר, וכנראה לא גילה דבר מרגשותיו ומזעקותיו, אלא הזדרז לבצע את תפקידו. וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר: בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה, מקום בדרום נחלת יהודה. וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד, מצבת זיכרון לניצחון הגדול על עמלק. וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד אל הַגִּלְגָּל.
פסוק יג:וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל: בָּרוּךְ אַתָּה לַה'! ברוך הבא! הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה'. נלחמתי בעמלק וניצחתיו.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ? מאין באו הבהמות הללו שאני שומע את קולן?
פסוק טו:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, אבל לא לשלל חלילה, אלא לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ. הבאנו מקצת הבהמות, משום שהעם לא רצה להרגן סתם, והעדיף להשתמש בהן לצורך קרבנות. וְאֶת הַיּוֹתֵר, השאר הֶחֱרַמְנוּ. שאול מתנצל שגם אם הם לא מילאו את פרטי ההוראות במלואן, הם התכוונו רק לשם שמים.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: הֶרֶף, הנח לי, וגם: הפסק להתנצל ולתרץ, וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה. וַיֹּאמֶר לוֹ שאול: דַּבֵּר.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, ולכן אינך תקיף די הצורך – עדיין רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה, וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. גם לפי דבריך, שלא אתה יזמת את המעשה אלא נכנעת ללחצי העם, הרי אתה המנהיג ואתה אחראי כלפי המשימה שהוטלה עליך. אל לך להצדיק את התנהגותך ברצונם של אחרים.
פסוק יח:וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ, במגמה מסוימת וַיֹּאמֶר: "לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים, אנשי החטא, אֶת עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם, שבני ישראל יכלו אֹתָם".
פסוק יט:וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וַתַּעַט, התנפלת אֶל הַשָּׁלָל. וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'?!
פסוק כ:שאול מתרעם מיד: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר, אכן שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה', וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'. עמלק אינו מאיים עתה על ישראל, ובכל זאת יצאתי למלחמה יזומה זו, מפני שאני מציית לדבר ה', וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק שבוי, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי, כמו שאמרת. זהו ניצחון מוחלט.
פסוק כא:וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית, מיטב הַחֵרֶם, השלל כדי לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. הרי מילאנו את השליחות – ניצחנו במלחמה, השמדנו והרגנו את העם כולו, אלא שאנשים חשבו שעדיף להפיק תועלת מן הבהמות הללו.
פסוק כב:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה', האם ה' רוצה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, יותר מאשר את השמיעה בְּקוֹל ה'?! ציוויו של ה' מחייב, והקרבנות אינם מעלים ואינם מורידים לעניין זה. אין הם תכלית בפני עצמה, ואין ה' זקוק להם. הִנֵּה שְׁמֹעַ, ציות – מִזֶּבַח טוֹב, עדיף מהקרבת זבח, לְהַקְשִׁיב לה' עדיף מֵחֵלֶב אֵילִים.
פסוק כג:כִּי חַטַּאת קֶסֶם, הכישוף והניחוש היא המֶרִי, המרידה. החטא שבקסם אינו המעשה כשלעצמו אלא אי-הציות, וְאָוֶן, הבל או חטא וּתְרָפִים, אלילי-בית – הַפְצַר, התעקשות. ההפצרה וההצטדקות שאינן במקומן הן החטא החמור. יַעַן, מכיוון שמָאַסְתָּ, דחית אֶת דְּבַר ה', המרית את פיו והלכת אחר רצון העם או רצונות לבך, וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. בעיני ה' הפסקת להיות המלך הנבחר. למרות שאתה בעמדת שלטון, מעתה אתה כשאר האדם.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. לולא כן הייתי עושה בדיוק מה שאמרת לי.
פסוק כה:וְעַתָּה שָׂא, סלח נָא אֶת חַטָּאתִי, וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' אתך, כדי שיראו שאתה עדיין תומך בי ועומד לצדי.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.
פסוק כז:וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק שאול בִּכְנַף מְעִילוֹ של שמואל כדי לעכבו, וַיִּקָּרַע המעיל מפני משיכתו.
פסוק כח:וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: הקריעה הזו היא סמל – קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
פסוק כט:וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, ה' לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, יתחרט, לאחר שאמר לך שאיבדת את מעמדך. אינך יכול לפייס אותו ולבקש שישוב מדבריו, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר שאול שוב: חָטָאתִי. אני מקבל את דברי התוכחה והגזרה. עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ. בבקשה בוא אתי להתפלל ולזבוח, כדי שלכל הפחות לא ייראה בפומבי שאתה זונח אותי. הנבואה הפרטית שהשמעת באוזני תיתפס על ידי הקהל כמאורע טרגי.
פסוק לא:למרות ששמואל פנה ללכת לדרכו, הוא נענה להפצרתו של שאול. וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל. הוא לא חזר בו, אבל הואיל ושאול ביקש בקשה טכנית-פוליטית, שמואל הסכים למנוע ממנו את הביזיון. וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה'.
פסוק לב:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, שכן רצה להביא לסיומו של העניין. וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת, הולך ומועד, או: באופן מהודר ובגאון, או: קשור. וַיֹּאמֶר אֲגָג: אָכֵן סָר הגיע אלי מַר, מרירות הַמָּוֶת, שכן הבין ששמואל מתכוון להרגו מיד.
פסוק לג:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: כַּאֲשֶׁר, כשם ששִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ. לא תוכל לטעון לחסות או להגנה כלשהן. וַיְשַׁסֵּף, ביקע, חתך שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל. שמואל לא הרג את אגג בדרך מכובדת, אלא באופן שמשמידים בעלי חיים שאינם נאכלים.
פסוק לד:וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, אל הרמה, מקומו, וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ בגִּבְעַת שָׁאוּל.
פסוק לה:וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ, לא מפני ששמואל כעס עליו, אלא כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל. וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.
