"אותי שלח ה' למשחך למלך"
פרקנו, העוסק במלחמת שאול בעמלק, פותח בפסוק הטעון הסבר: "ויאמר שמואל אל שאול, אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה'", ומכאן ואילך בא הציווי "פקדתי את אשר עשה עמלק... עתה לך והכית את עמלק...", ולכאורה ההקדמה של שמואל מיותרת. בעניין הדגשתו "ועתה שמע לקול דברי ה'", וכי מאי קמ"ל? אפשר לומר שבאה בעקבות חטאו הראשון של שאול. וכן פרש רש"י: "פעם אחת נסכלת, עתה הזהר בעצמך". אבל למאי נפק"מ בהדגשה "אותי שלח ה'", ומה סמיכות פרשיות לעובדה ששמואל המליך את שאול למלחמת עמלק?
המלבי"ם הסביר ששמואל מדגיש שמצות מחית עמלק, מקורה במלכות, והיא תנאי לקיום המלכות ביד שאול. שמואל מזהירו: "דע כי מצוה זו היא משתלשלת ממה שנמשחת למלך, וכמו שנשלחתי למשחך, כן נשלחתי אליך בשליחות הזאת".
ובספר "באר משה" הביא דברי "שער הפסוקים", ששמואל מדגיש שמכל הבחינות זו שליחות מיוחדת: "אם מצד השליח – "אותי שלח...", ואם מצד המשלח – "שלח ה'", ואם מצד השליחות – "למלך", ואם מצד המשתלח – "למשחך" ". ארבעת מרכיבי השליחות יוצרים אפוא משימה חשודה שאין להחמיצה.
אבל יותר נראה, ששמואל מצרף את עצמו לעניין ציווי שאול במחית עמלק, על פי יסוד (לא כ"כ ידוע) בעניין מלחמת עמלק, ומצות מחייתו.
ידועה המסורת: "שאין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל" (מכילתא דרשב"י) וכן דרשו חז"ל על הפסוק: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף" – "כיון שנולד יוסף, נולד שטנו של עשו" (ב"ר עג-ח), והביאו על זה מקראות רבים: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש" (עובדיה א-יח), "אפרים שרשם בעמלק, אחריך בנימין בעממיך" (שופטים ה-יד), "שמעו עצת ה' אשר יעץ על אדום...אם לא יסחבום צעירי הצאן" (ירמיהו מט-כ).
אבל כח זה של בני רחל הוא חלקי. הרב גורן מחדש ע"פ הזוהר, שבאמת מלחמת עמלק היא כפולה בעליונים ובתחתונים, כדברי משה ליהושע: "אנא אזמין גרמי לההוא גרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא" (זהר בשלח סה:). הקרב העליון, הרוחני, נעשה תמיד בידי בן בנה של לאה, והקרב התחתון, הגשמי, בידי בניה של רחל, ורק שילוב שני הכוחות יוצר את כח המחץ נגד עמלק. לכן אמר משה ליהושע: "בחר לנו אנשים – לי ולך" (שמות יז-יט וברש"י שם), ולכן גם לעת"ל יתחברו שוב משיח בן דוד ומשיח בן יוסף לגמור את המלאכה. לפי יסוד זה, מובן מודע לא נצטוו יהושע או דוד במלחמת עמלק, כי לא היה בתקופתם שילוב כזה של שני הכוחות.
יסוד זה מסביר גם את חטאו הגדול של שאול ואת כעסו הרב של הקב"ה. שכן לא בכל דור מזדמנים שני הכוחות הדרושים למלחמת הדורות בעמלק. כאן היה שילוב כזה. שמואל (מבני לוי בן לאה) ושאול (מבני בנימין בן רחל) הם הזדמנות נדירה לסיים את מלחמת עמלק. לכן החמצת השעה היא החמצה גורלית כ"כ.
לאור זה מובן מאוד פסוק הפתיחה. שמואל מדגיש "אותי שלח ה' למשחך למלך...", אני כמשה מבני לאה, ואתה כיהושע מבני רחל, "עתה הזהר בעצמך"! ומשלא זכינו ושאול נכשל, נקוה לביאת משיחים מיוסף ודוד למחות את זכר עמלק, ולהציב את כסאו השלם של הקב"ה בעולם.
(אפשר להוסיף לדברים שכאן, את כל עניין "איש יהודי איש ימיני" על היות מרדכי כלול מיהודה ובנימין, וערבותם הנצחית, וגם עניין דוד שנלחם עם עמלק כשעליו מבני מנשה)