המלחמה בעמלק

עם ביסוס ה של מלכות ישראל החלה להתברר השליחות הלאומית האלוהית של ישראל להמליך את ה' בארץ, ולבטל את הרע מן העולם. רוע זה התרכז בעמלק, נצר עשו, אשר בינו לבין ישראל היתה איבת עולם. איבה זו נראתה לכאורה כקשורה בתחרות תועלתית בלבד. אולם, סיבתה הפנימית קשורה בהבדל המהותי בתפיסת העולם בין דרכו של עם ישראל לדרך הגויים, שעמלק הוא המוביל והמסמל את כל שפלותה והרוע שבה.

תקומת ישראל, שהיא גם תקומת הטוב העולמי הגנוז בו, חייבה את ביטול הרע – המלחמה בעמלק. בדרך זו מובנים המאבקים שהיו בין ישראל לעמלק בכל מעבר בין פרק לפרק בתולדות חיי האומה: ביציאת מצרים, בשעת התהוותנו לעם, בתחילת מלכות ישראל במלחמת שאול, ומאוחר יותר, אחרי גלות בבל, קפץ על ישראל רוגזו של המן והתנהלה המלחמה בעמלק בדרך גלותית על ידי מרדכי ואסתר.

שמואל הנביא, שמכין את מלכות שאול, ציווהו בשליחות הבורא לצאת למלחמת מצו, שתהיה מלחמת חורמה בעמלק. מובא בחז"ל כי שאול פקפק בצדקת המאבק ורר שאלות על הצורך בנחרצות של המצוה, ומתוך כך לא קיים את המלחמה בשלמות. כשלון רוחני זה של ביעור הרע איים על קיומם של ישראל, של הוצאו לפועל את ייעודם בתיקון הכלל, ומילא שימש גורם לביטול המלכות.

ואכן, בשעת חזרת שאול מהקרב, אחרי שהותיר בחיים את מלך עמלק ולקח שלל צאן ובקר, פגש את שמואל הנביא שהוכיחו בדברים חריפים. שמואל גזר על קריעת מלכות שאול, וסגר בעדו את הדרך לתשובה. למרות החטא הקשה קבע שמואל את המילים המוחלטות: "נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם"(שמואל א טו כט).