תנ"ך על הפרק - שמואל א טו - מדוע ציוה ה' להשמיד את עמלק / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א טו

247 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה׃כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּֽי־שָׁב֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהוָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהוָ֔ה הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר יְהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָהויאמרווַיֹּ֥אמֶרל֖וֹ דַּבֵּֽר׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃וְלָ֥מָּה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי יְהוָ֑ה וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽיהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל׃וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃וְלֹא־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת־שָׁאוּל֙ עַד־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה נִחָ֔ם כִּֽי־הִמְלִ֥יךְ אֶת־שָׁא֖וּל עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

מדוע ציוה ה' להשמיד את עמלק

לאחר נצחונו על פלשתים, מצוה ה' את שאול להלחם בעמלק ולהשמידו, כולל את הצאן והבקר. המלבי"ם(שמואל א טו) מבאר מדוע צוה ה' למחות את שמו של עמלק דווקא ומדוע נענש שאול באיבוד מלכות בגלל שלא השמיד את עמלק. המלבי"ם אומר שעם יוצא למלחמה בגלל אחד מחמשה טעמים. לפעמים עם יוצא למלחמה כדי להרחיב את גבולות ארצו. עמלק לא נלחם בישראל בגלל סבה זו כי עם ישראל היה אז בדרך ועדיין לא נתישב בארץ. במקרה אחר פורצת מלחמה בין עמים כאשר כח צבאי עובר ליד מדינה וראשי אותה מדינה חוששים פן יותקפו על ידי אותו כח לכן פותחים במלחמת מנע כפי שנהגו סיחון ועוג. גם סבה זו לא היתה לעמלק כאשר נלחם עם ישראל כי עם ישראל היה רחוק מארצו ולא איים על מדינתו. סבה שלישית הגורמת למלחמה בין עמים אם קיימת משטמה בין עמים ומחמת שנאה מכריזים מלחמה, עמלק פגש את ישראל במקרה,"אשר קרך בדרך"(דברים כה יח), ומעולם לא היו ביניהם יחסים בשום צורה. לעתים נלחמים עמים כדי להראות גבורה בשדה הקרב למען ספר לדורות הבאים על כוחו של הלוחם המצליח למגר את אויביו הגבורים. במלחמת עמלק מצאנו שהפגיעה היתה בנחשלים ולא בגבורים כדברי הכתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"(שם). ואם כן מלחמת עמלק לא מקנה לו תהלה של מנצח. לפעמים עמים נלחמים כדי להכריח את העם האחר לקבל אמונתו כמו מסעי הצלב, היונים בכבושיהם ועוד. עמלק לא האמין בשום דת וממילא לא היה מקום למלחמתו נגד ישראל.
הסבה העיקרית למלחמת עמלק היתה שנאת עשו ליעקב שעברה לעמלק. כידוע: 'הלכה היא - בידוע שעשו שונא ליעקב'. שנאה זו לא פסקה מעולם(רק לשעה קלה כאשר נפגשו שני האחים בשובו של יעקב מחרן). עשו לא יכל לממש את שנאתו לאחיו ולכן עלה במוחו רעיון גאוני. הוא העמיד פנים שאינו חפץ בארץ ישראל והלך לגור בשעיר(בראשית לו ו-ז). את הסבה לצעד זה נמק בכך שאין מקום למקנה של שני האחים ולכן עשו מחליט להיות האדם "המוותר" והוא עוזב את הארץ ומהגר לעבר הירדן, לאזור הר שעיר. חז"ל אמרו לנו סבה עמוקה מדוע עזב עשו את הארץ, "ומדרש אגדה מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזרת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק, אמר(עשו): אלך לי מכאן. אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר, ומפני הבושה שמכר את בכורתו"(רש״י בראשית לו ז). חז״ל הסבירו כי מטרת עשו היתה לא להשתעבד במצרים ולאחר שבני ישראל יצאו ממצרים בדרכם לארץ, יבואו עליהם בני עמלק למלחמה, יהרגו אותם ויכנסו לארץ בתור בני יצחק וכך יקבלו את ארץ ישראל ולא ישתעבדו במצרים.

סבה אחרת שאולי היא העיקרית - כפירת עמלק בקב״ה. כידוע, נס יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף הטילו פחד אימים על כל עמי תבל וכמאמר הכתוב: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען"(שמות טו יד-טו). עמלק היה היחידי שבטל במחי יד את הרושם החזק שעשו הנסים על עמי האזור. כדי להראות שהעולם הנו טבעי החליט לצאת למלחמה נגד ישראל למרות שרק חודש ימים קודם נסער העולם כולו מנס קריעת ים סוף. עמלק רצה להראות שאיננו מפחד מהקב״ה כי איננו מכיר בקיומו ואף אם בעקרון יודע שקיים הקב״ה בעולם אך לדעתו בוודאי איננו שולט חלילה בארץ והנהגת העולם שלנו הינה טבעית. אם כן עמלק כוון את עיקר מלחמתו נגד הקב״ה. מאחר ועמלק נלחם בקב״ה חייב הוא להלחם גם בישראל,העם הנבחר, כי רצה להוכיח שאין שום הבדל בין עם ישראל לשאר העמים. עמלק אינו מוכן להסכים שחוקי התורה שהם חוקי השמים, יתקיימו בעולמנו. לכך התכוונה התורה במלים אשר קרך בדרך. המלה קרך פרושה מקרה, קרירות וקרי. פרוש הדברים, עמלק טען שאין השגחה פרטית בעולם וכל ההנהגה מקרית. אם כך אין שום עדיפות לקיום מצוות או ללמוד תורה אלא מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא וגו׳. לפי סברה זו אין חשיבות לעם ישראל על פני עמים אחרים. השקפה זו שהכל מתנהל על פי מקרה עוור הינה כפירה מוחלטת בקב״ה ובתורה. עמלק דגל בהשקפה שאין לקיים מצוות בחמימות(גם אותם מעשים שיש לקיים לפי דעתו). לפי זה המלה קרך פרושה קרירות, לקיים בקרירות דהיינו על פי שכל בלבד ולא על פי רגשות הלב. עמלק לא מעביר את הדברים מהמח ללב וכל מעשיו גובלים בכדאיות. הוא יקיים מצוות רק אם ישתלם לו הדבר וגם אז בקרירות. כאשר יחוש שלא תצמח לו שום טובת הנאה ממעשיו לא יקיים מאומה ויתנהג בצורה הבזויה ביותר כפי שקרה אצל אריסטו ואצל מדענים אחרים. השקפות אלו גורמות לטמא את הנפש היהודית הדבוקה בה' וחדורה אמונה בסיסית בקב׳׳ה, בשכר ועונש ובהשגחה פרטית וזה הפרוש השלישי של המלה קרך לשון קרי וטומאה. את ההשקפות הללו רצה עמלק להביא לעולם ולאלץ גם את ישראל להסכים להם.

על הפסוק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" אומר רש"י: "ויזנב בך מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה". מהי המטרה במעשה זה? מסבירים המפרשים: כידוע, מילה נתנה ליום השמיני כלומר למעלה מהטבע, כי מערכת הטבע קבועה במספר שבע במסגרת שבעת ימי השבוע. מספר שמונה מראה על תופעה למעלה מהטבע. אם כן מצות מילה הינה בלתי טבעית כי אף אדם לא ירצה לפצוע את בנו ועוד מתוך שמחה ומשתה. לפיכך נתנה המילה לשמונה ימים(כמובן מדובר בסבה אחת מדוע נתנה לשמונה). נס חנוכה נתקן לשמונה ימים כדי לבטא נס על טבעי שפך שמן שצריך לדלוק יום אחד דלק שמונה ימים, שמיני עצרת נקבע כיום חג "פרטי" בין ישראל לקב׳׳ה, עצרת תהיה לכם. עם ישראל הנו עם עולם וקיומו לא קשור בטבע ומספר שמונה מסמל תופעה לא טבעית. האדם החוטא אינו יכול לתקן את הפגם שגרם על ידי החטא. הקב"ה ברב רחמיו, הסכים שיביא קרבן ויתכפר לו בנגוד לדעת החכמה והנבואה לכן הקרבן כשר רק מיום השמיני ואילך. עמלק שהתנגד לשלטונו של הקב׳׳ה זרק את המילות, דהיינו ערלות, שנחתכות ביום השמיני והמסמלים את מערכת הנס, כלפי מעלה, כלומר לא חפצים במילה כי בארץ שולט הטבע בלבד. בגלל רצונו של עמלק ללחום בקב"ה צוה ה' להשמידו ולאבדו מן העולם ונשבע שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך