פסוק א:וַיְהִי אִישׁ מִשבט בִּנְיָמִין, וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי. ייחוסו הגיע לאחד מראשי השושלת השבטית. קיש היה גִּבּוֹר חָיִל, רב כוח או עשיר ומכובד.
פסוק ב:וְלוֹ הָיָה בֵן, וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, והוא בָּחוּר, מובחר וטוֹב מראה, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ, מכתפו וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם, גבוה בראש מאדם רגיל, גבה קומה באופן בולט. נראה שלא היה חריג בגובהו בלבד, אלא שבלט ביופיו ובשאר מעלותיו.
פסוק ג:וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת שהיו לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ: קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ, חפש אֶת הָאֲתֹנֹת. נראה שהיה זה עדר אתונות. לכן בין אם הן תעו בדרך או שנגנבו, יש להניח שנשארו יחד כקבוצה.
פסוק ד:כך עשה שאול, וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר בְּחבל אֶרֶץ שָׁלִשָׁה – והוא ונערו לֹא מָצָאוּ. וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים – וָאַיִן, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי, מקום מושבם של בני בנימין – וְלֹא מָצָאוּ.
פסוק ה:הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, שהיא שוב בתחום אפרים, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ: לְכָה וְנָשׁוּבָה הביתה, פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן המחשבה על הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר לוֹ הנער: הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים, אדם קדוש, נביא בָּעִיר הַזֹּאת הסמוכה לנו, היא רמה שבארץ צוף, ובמקום אחר נקראת 'רמתיים צופים'. וְהָאִישׁ נִכְבָּד. כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר – בּוֹא יָבוֹא, מתקיים. עַתָּה הבה נֵלֲכָה שָּׁם, אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ. באיזו דרך יש ללכת כדי למצוא את האתונות.
פסוק ז:שאול לא התלהב. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: וְהִנֵּה, נניח שנֵלֵךְ – וּמַה תהיה המתנה שנָּבִיא לָאִישׁ?! ברור לו שאם באים לבקש שירות או סיוע, עליהם לתת דבר-מה כתשורה. כִּי הַלֶּחֶם, המזון שלקחנו לכמה ימים, כשחשבנו שהאתונות יימצאו מהר יותר, אָזַל מִכֵּלֵינוּ. וּתְשׁוּרָה, מתנה אחרת אֵין בידנו לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים. מָה אִתָּנוּ? מה נוכל להביא?
פסוק ח:וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף, שבוודאי איננו סכום גדול, וְנָתַתִּי אותו לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ.
פסוק ט:כאן מופיעה הערת אגב לביאור השיחה שבהמשך: לְפָנִים, בדורות קדומים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ, לשאול בדבר אֱלֹהִים: "לְכוּ וְנֵלְכָה, הבה ונלך עַד הָרֹאֶה". כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים 'הָרֹאֶה'. בנוסח הדיבור העתיק לא הייתה המלה 'נביא' מצויה. למי שנקרא היום 'נביא' קראו בעבר 'הרואה' על שום יכולתו לראות את העתיד.
פסוק י:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: טוֹב, יפה דְּבָרְךָ, לְכָה נֵלֵכָה, הבה נלך. וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים.
פסוק יא:הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר. כרוב הערים באותם זמנים, העיר שכנה על גבעה מטעמי הגנה וביטחון. וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם מהמעיין הנובע בדרך כלל לרגלי העיר, וַיֹּאמְרוּ לָהֶן: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה? האם הנביא נמצא? ייתכן שלא היו בטוחים שזו העיר, ושמא לא ידעו אם שמואל במקומו או שהוא נודד עתה.
פסוק יב:וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵּשׁ, הוא ישנו, הִנֵּה לְפָנֶיךָ. מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בדיוק הוא בָּא לָעִיר, כִּי זֶבַח, סעודה חגיגית הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. מבנה מורם, תל או רמה, שבו זובחים לה' את הזבח.
פסוק יג:מיד כְּבֹאֲכֶם אל הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ על הַזֶּבַח, ורק אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים. וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ – את האדם שאתם מחפשים כְהַיּוֹם, היום תִּמְצְאוּן אֹתוֹ.
פסוק יד:וַיַּעֲלוּ הָעִיר. הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לכיוון שלהם לַעֲלוֹת הַבָּמָה, כמו שאמרו הנערות.
פסוק טו:וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל, לֵאמֹר:
פסוק טז:כָּעֵת, בשעה זו מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד, למושל, למלך עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, האויב הגדול של ישראל עתה. כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. מבחינה זו ישראל צודקים. הם זקוקים למנהיג שיערוך מלחמה באויביהם המציקים להם.
פסוק יז:וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל נכנס לעיר, וַה' עָנָהוּ, השמיע לשמואל: הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ "זֶה יַעְצֹר, יחזיק, ימשול בְּעַמִּי".
פסוק יח:וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת, אל שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר. שער העיר נחשב למרכז העיר, ובתוכו או לידו היו נוהגים נציגי הציבור ואנשי העיר להתאסף. שאול פגש את שמואל, שנראה איש מכובד, ופנה אליו, וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה, היכן בֵּית הָרֹאֶה?
פסוק יט:וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָרֹאֶה. עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם – אתה ונערך עִמִּי הַיּוֹם בחגיגה הציבורית. וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְעל כֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, השאלות המעסיקות אותך אַגִּיד לָךְ, בתור רואה.
פסוק כ:וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, זה היום השלישי, אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, אינך צריך לדאוג להן או להמשיך לחפש אחריהן, כִּי נִמְצָאוּ. שמואל כבר גילה לו את התשובה לשאלה ששאול ביקש לשאול אותו. הדבר מוכיח לשאול שאכן שמואל הוא הרואה. שמואל הוסיף גם ביטוי מחמיא, שיש בו רמז לבאות: וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת, אוצרות יִשְׂרָאֵל?! – הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. מכיוון שכל נכסי ישראל וכבודו מיועדים לכם, אל לך לחוש לאתונות אבודות.
פסוק כא:את התשובה על האתונות שאול הבין, כמובן, אבל סוף דברי שמואל הפתיע אותו לחלוטין. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא בֶן יְמִינִי, שבט בנימין אָנֹכִי, מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. במעשה פילגש בגבעה סופר כי שבט בנימין כמעט הושמד. אמנם עברו מאז שנים רבות, ושרידי השבט השתקמו בינתיים, אבל הוא עדיין נותר שבט קטן. וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה? תגובתו של שאול היא בעיקרה מענה נימוסי לדברי השבח המופלגים שאומר לו שמואל.
פסוק כב:וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה, אל החדר המיוחד, וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם, לידו בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים, וְהֵמָּה הקרואים הנוכחים כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח: תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ קודם לכן, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ: שִׂים, שמור אֹתָהּ עִמָּךְ.
פסוק כד:וַיָּרֶם, הפריש הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק של הבהמה וְהֶעָלֶיהָ, החלק שנמצא עליה, חתיכה מהירך, וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה החלק הַנִּשְׁאָר, שִׂים, שהושם לְפָנֶיךָ – אֱכֹל. המנה הזו אינה שארית עודפת – כִּי לַמּוֹעֵד, לשעה היעודה היה החלק הזה שָׁמוּר לְךָ כדבר שמואל לֵאמֹר: "הָעָם קָרָאתִי". כבר כאשר שמואל הודיע לי על הזמנת הציבור, הוא שמר לך את המנה היפה. בעצם, החגיגה הזאת אינה אלא בגללך ולמענך. שאול, שראה עצמו אורח משבט בנימין שנקלע למקום, כלל לא הבין מדוע שמואל, שמעולם לא ראה אותו, מכבד אותו כך, אך הוא נענה להזמנתו – וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא.
פסוק כה:וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה אל הָעִיר, וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג. הגגות היו שטוחים, רחבים ועל פי רוב גלויים, כך שאפשר היה להתהלך ולשוחח עליהם.
פסוק כו:וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה, אל הגג לֵאמֹר: קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ. וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה, והנער אחריהם.
פסוק כז:הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, שמואל מלווה את שאול בדרכו אל מחוץ לעיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל: אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, מפני שאני מבקש לומר לך דבר באופן פרטי. וַיַּעֲבֹר הנער. וְאַתָּה, ממשיך שמואל לומר לשאול, עֲמֹד כַּיּוֹם, עכשיו וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים.
